החופש הגדול הוא באמת גדול?

כשהילדים שלי היו קטנים, הרגשתי שמשרד החינוך הופך את הילדים לנטל על ההורים שלהם. כולם היו עסוקים בלמצוא סידור לילד, לגלות קיטנה מיוחדת לילדה, לאלתר קיטנות של אמהות ולהמציא מתחת לאדמה פעילויות שיאפשרו העסקה של הילדים באופן חינוכי, מבלי להפסיד ימי עבודה.

כשהילדים שלי קצת גדלו, הפכתי לעצמאית, ונוצר מתאם נוח במיוחד של אמא שעובדת מהבית וילדים שמספיק בוגרים כדי להעסיק את עצמם.

עכשיו... כשאני אומרת להעסיק, הכל יחסי. האם לשבת מול מסך הטלויזיה / מחשב / לפטופ / אייפד / סמארטפון נחשב לדעת להעסיק את עצמך? התשובה מורכבת.

מצד אחד, הדמות החינוכית שבי, שדוגלת בהשקעה וטיפוח הילד ויכולותיו, אומרת שלשבת מול מסך לא דורש שום מיומנות, ומנוון את המיומנויות הקיימות.

אבל (ותמיד יש אבל)

מצד שני, עם יד הלב, כשלי יש כמה דקות של פנאי, האם אני מתישבת לתפור וילונות חדשים? בולעת את האוטוביוגרפיה של שימון פרס? מעמידה סיר ממולאים מושקע? יוצאת לריצה של 5 קילומטר? ניחשתם נכון. התשובה היא לא. גם אני, כשיש לי רגע לעצמי, חוטאת בבהייה במסכים, ולכן, אם אהיה מעט סלחנית כלפי עצמי, אולי אהיה גם מעט יותר סלחנית כלפי ילדי.

ועכשיו, כשהילדים כבר עצמאים יותר, גדולים יותר ואחראים יותר, ראו זה פלא, לא נגרם נזק בלתי הפיך למוח שלהם או למיומנויות החברתיות שלהם. הם הולכים לפגוש חברים, יוצאים להליכה, יושבים בבתי קפה עם חברים/ות, עובדים קצת לפרנסתם, וגם ממלאים את הזמן שלהם בפעילות ערכית בתנועת הנוער.

והבית? פתאום הבית ריק...

איפה הימים שקיללנו את משרד החינוך, כי לא היה לנו מה לעשות עם הילדים בבית?

עכשיו אנחנו רק מצטערים שהם לא נמצאים בבית קצת יותר...

חיי לילה במודיעין. יש דבר כזה?

אז מסתבר שיש, ומתברר שהיום, יותר מתמיד, תושבי מודיעין יכולים להשאר בגבולות העיר וליהנות מבילוי לילי.

אני שמחה לגלות לכם סוד: ערוץ 9 פתח אולפנים בעיר מודיעין, ומדי ערב בשעה 22:30 מתארחים מוזיקאים באולפן "האנגר 9" לראיון ומופע, קצר אבל מהנה.

האווירה והעיצוב המדליק הופכים את המקום למעין בועה, שאפשר לברוח אליה אחרי יום עמוס ומהביל. מגיעים, שותים משהו, מתרווחים על הטריבונות ומתנתקים.

פעם בכמה דקות מנהל האולפן מזמין את הקהל למחוא כפיים, ואז אפשר לחזור ולשקוע במה שקורה על הבמה.

המפגש הבלתי אמצעי עם מוזיקאים מובילים בעיר שלנו, ההזדמנות לראות צילום תכנית ב-לייב, האווירה הנינוחה והמופע החינמי כולם גורמים לי לצאת משם עם חיוך רחב על השפתיים.

ויש עוד סוד גלוי, שכבר רבים מבני גילי במודיעין גילו ואהבו. לאחרונה נפתחו הרבה מאד מסעדות, בתי קפה ופאבים של צעירים מקומיים, שהחליטו שנמאס להם לנסוע רחוק, והם רוצים שגם בעיר שלהם יהיו אפשרויות לבילוי.

אחרי ההופעה הלכנו למסעדת "פדריק" בישפרו, שפתחו חבר'ה צעירים שגדלו במודיעין, ובחרו לחזור אליה ולהגשים בה חלומות ישנים.

"פדריק" נראה כמו דיינר טיפוסי, ומציע תפריט שיש בו קצת מכל מקום – כלומר, בילוי אידיאלי לכל בני המשפחה. מנות מוכרות ואהובות לקטנים ולבררנים ומנות טעימות ומשביעות, שמתאימות גם לבוגרים ולאנינים.

במקום היו זוגות צעירים, זוגות בוגרים, קבוצה גדולה שהגיעה לחגוג משהו, עוד כמה קבוצות ולא מעט חבר'ה, שהגיעו לראות את המשחק ששודר על המסך הענק. המחירים מפתיעים לטובה, המקום נעים ולא פחות חשוב - גם טעים!

משמח לדעת שיש לנו לאן לצאת, ושיש לילדים שלנו אופציה לצאת, לבלות, להתפרק, ולא לנסוע רחוק מדי...

כל הפרטים כאן: 

www.facebook.com/fedrikrest

https://www.facebook.com/hangar9

אלון אולארצ'יק בהאנגר 9

מסעדת פדריק - טעים ומתאים בכל שעה. גם אחרי ההופעה.

כנסיית השכל בהאנגר 9. כל הגדולים אצלנו במודיעין.

כמה כמה במונדיאל?

הגיגים על המשחק שכבש את העולם, ומשך חודש שלם מרתק אליו מליוני צופים שכדורגל הוא המכנה המשותף היחיד שלהם.

מסביב יהום הסער, ונראה שכולם עמוק עמוק בעניין הזה של הכדורגל.

פתאום כל מיני נשים ענוגות מתישבות בסלון עם קערת פיצוחים ומקללות את השחקנים על המסך, בשפה שלא הייתה מביישת נהג משאית;

חברים שלא יודעים איפה זה צומת קסטינה, ובשבילם כדי להגיע למודיעין צריך ויזה, שולטים במפת העולם כאילו היו קריסטופר קולומבוס;

אנשים שלא סגורים אם ככה כן בונים חומה או ככה לא בונים חומה מעבירים ביקורת (לא כל כך בונה) על פרשני הספורט בארצנו;

גברים משכילים ומטרוסקסואלים יושבים על הספה מול המרקע וקופצים כמו בבונים כשהקבוצה שלהם מחטיאה או כשהקבוצה היריבה מצליחה. וכשהקבוצה שהם אוהדים מבקיעה, אז הטרזן יוצא להם מהגרון, והצעקות שלהם מגיעות עד השמיים.

אז מה יש בענף הספורט הזה, שמאחד אנשים מכל קצוות הגלובוס?

מה מושך אנשים - גברים ונשים (אבל, בואו נודה באמת, בעיקר גברים) - לצפות בחבורת גברים רודפת אחרי כדור ומנסה למנוע מחבורה אחרת מלקחת להם את הכדור?

אין לי תשובה.

מעולם לא התחברתי לספורט הזה, מעולם לא התעמקתי בחוקים שלו, ומעולם לא ניסיתי לבעוט בכדור לשער.

אותי מעניינת התופעה מההיבט האנתרופולוגי. המעורבות הרגשית הגבוהה במשחקים, ההתרגשות והאדרנלין של הצופה מהצד וההזדהות המלאה עם הקבוצה (והאיבה והשטנה כלפי הקבוצה היריבה) הם פשוט מרתקים בעיני.

ומה עם אותם (מעטים) שלא אכפת להם ממסי, רונלדו ושות'?

בחודש הזה אנחנו קצת אאודסיידרים. לא בעניינים. לא מתעניינים, אבל אולי קצת מקנאים במעורבות הרגשית הענקית הזאת, וההזדהות המלאה עם הקבוצה, החולצה, הסמל והדגל.

אז לכל אלה שמנהלים יחסי אהבה וערגה כלפי קבוצת הכדורגל שלהם, אני מקדישה את השיר הבא.

לא יודעת אם סלטיק עוד קיימת, ואני לא מאמינה שהיא משתתפת במונדיאל, אבל זה יופי של שיר, עם טעם של פעם, שמתחיל כמו שיר אהבה לבחורה:

You are my lover

You're my best friend

You're in my soul

ונגמר עם סיומת מפתיעה:

you're Celtic United

but baby I've decided

you're the best team

I've ever seen

You're in My Heart - שיר אהבה של רוד סטיוארט:

https://www.youtube.com/watch?v=v1qxJPzjObI