יום ראשון, 21 בדצמבר 2014

על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים: זוז במחול עשו לי חנוכה שמח

אז הגיע חנוכה, ואתו גם הלביבות, הסופגניות, הסביבונים ו...המופע החינמי של "זוז במחול" לכבוד חג האורים.

ואני חשבתי לי, שאת "על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" אפשר לפרש גם, שהמכבים יצאו במחול, בגלל הנס הגדול שהיה פה, במודיעין.

פעם, כשהילדים שלי עוד היו יותר נמוכים ממני, היינו הולכים למסיבות חנוכה בגן או בבית הספר, עם אור אולטרה סגול וכתרים בצורת נר.
הם היו רוקדים כמו סופגניות ונופלים כמו סביבונים, ואלבום התמונות שלהם היה מלא תמונות שלהם לבושים בבגד לבן עם כתמים אדומים של ריבה (מתוקה מדי),
והפנים שלהם אדומים מהתרגשות עם אבקת סוכר לבנה (מתוקים מדי).

עכשיו הם כבר גדולים, ואין שמחת חג כמו פעם, אז כיף שיש את המסורת היפה הזאת של מופעי חנוכה פתוחים לקהל.

הגענו בשעה היעודה והתרווחנו ביציע של האולם. הרבה מאד הורים נרגשים היו מסביבי, אבל גם סתם אזרחים מהשורה, שבאו ליהנות מהמופעים של הלהקות המקומיות שלנו, כמוני.

זה לא סוד שאני חולה על ריקוד, ויכולה לשבת שעות ולראות אנשים רוקדים, ולכן אני נהנית כל פעם מחדש לראות את היכולות של הדור הצעיר. אני מודה, שבמופע הפרמיירה שלהם בקיץ האחרון, הם הדהימו אותי. לא האמנתי שכאן, מתחת לאף שלנו, מתפתחות להקות כל כך מקצועיות וכל כך רציניות.

אז לפני מופע חנוכה, קצת חששתי שהמופע הזה לא יעמוד בסטנדרט שהתרגלתי אליו.
קודם כל, כי המופע התקיים בתנאים קצת פחות טובים.
שנית, הפעם המופע היה של רקדנים (נו בסדר רקדניות וגם כמה רקדנים) מכיתה ג' ומעלה, ולא רק הלהקות הבוגרות שמופיעות בפרמיירה.
וחוצמזה, שהשנה רק התחילה, וחשבתי שאולי עוד לא ממש הספיקו ללטש את הריקודים.
אז חשבתי...
כמה טעיתי!
היה סופר מושקע! סופר מקצועי! וסופר-דופר מרשים!!

אחת אחת עלו הלהקות; כל אחת בתלבושת אחרת, כל אחת עם מוזיקה בסגנון אחר, במקצב קצת שונה וכוריאוגרפיה מעולם אחר.
כל ריקוד היה נראה לי יותר יפה מהקודם. בכל קטע החלטתי שזה סגנון המחול המועדף עלי, וככה עברתי מהיפ-הופ, למחול, לג'אז, לפלמנקו, למחול מזרחי וחוזר חלילה.

היו אביזרים והיו עזרים, היו בגדים חסידיים ובגדים חגיגיים, היו צעיפים והיו פרנזים, היו נצנצים והיו שמלות מתוקות של ילדות ורדרדות, היו כפיים כמו בטברנה והיו פירואטים כמו באגם הברבורים, והיו הברקות כמו הריקוד של מליפיסינט הצעירה, עם דמות מכשפה ענקית, שרקדה ברקע, מאחורי כל הרקדניות הצעירות.



והיה ברור שגם הרקדניות ממש נהנות. או לפחות הן חייכו בצורה ממש משכנעת...

ואני לא הפסקתי לחשוב, כמה גאונות יש בהעמדה של כל ריקוד, כמה מקוריות בכל כוריאוגרפיה, וכמה עבודה קשה ועייפות בטח מסתתרות מאחורי כל החיוכים הרעננים האלה.


וככה, כשאני מתלהבת כמו הילדה הצעירה שהייתי פעם, המופע זז, זרם ורץ, ולפני שהספקתי לעפעף, כבר עברה שעה שלמה. אז ברור שנשארתי גם למופע הבא...

ובסוף, נשאר לי טעם של עוד.
אז עכשיו אני מחכה למופע הפרמיירה של אמצע השנה.
  













יום יבוא וגם אדע לצלם.
בינתיים, התמונות מדף הפייסבוק של "זוז במחול" www.facebook.com/zoozdance1




יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

הפנים והשמות של עסקים עם פז"מ במודיעין

זוכרים את זה שפעם, כשמודיעין הייתה כפר קטן (ולא כפר גלובלי, כמו שהיא היום), היה קטע כזה שאנשים היו מתפארים שהם אחת מעשר המשפחות הראשונות של מודיעין?
אז אני לא.
אבל כבר יש לי הרבה פז"מ פה בעיר, ואני עוד זוכרת את העסקים האמיצים הראשונים שנפתחו כאן.
כשאני מסתובבת במרכזים של מודיעין (ולא יוצא לי הרבה, אני מודה), אני מופתעת בכל פעם מחדש לראות מקומות חדשים נפתחים. ואחר כך גם נסגרים. ותמיד שמחה לראות עסקים ששרדו עוד מתקופת ה"ראשונים".
היום אפשר לספור על אצבעות יד אחת את אותם עסקים, שאני זוכרת מהתקופה הפרה-הסטורית. ומה שמשותף לכל העסקים האלה, הוותיקים והמתמידים, זה שתמיד יש להם גם פנים ושמות. זה לא עוד סניף של רשת, עם מוכרניות מתחלפות, אלא אנשים שהקימו את המקום, השקיעו בו וממשיכים לקבל את פנינו שם, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.
כי, בעצם, אנשים זה כל הסיפור...
אז יש את דבורה מ"סטימצקי", שהתחילה בקאנטרי סנטר, עברה למודיעין סנטר, והיום היא בקניון. תמיד הייתי נאמנה לה, למרות שהיא חלק מרשת, כי תמיד היא קבלה אותנו במאור פנים ועם חיוך כזה נעים. (אני חייבת להודות, שהיום קצת קשה לי להיכנס לשם, בידיעה שג. יפית אורבת לי בפינה. סליחה, דבורה...);
ויש לנו את יוסי מ"דידקטה" במרכז מליבו, שתמיד כיף להיכנס אליו, לפטפט אתו וגם לקנות אצלו חומרי יצירה איכותיים או מתנות קטנות, לקטנים ולקטנים פחות;
וגם את מיכה ואודי מ"לומיטו" במרכז שרבט, שתמיד נראה לי שהם טיפהל'ה יקרים, אבל מצד שני, יש להם סחורה טרייה, מבחר גדול, הצעות למתכונים וחיוך על הפנים, והם משלנו...;
ועודד מ"פוינט" במודיעין סנטר, שליווה אותנו בכל ההתלבטויות הספורטיביות של הילדים: התעמלות, שחייה, קראטה ומחול. את כל התלבושות קנינו אצלו;
ועינת ומשה מ"משה ספרים", שנדדנו אחריהם משילת או כפר רות (או שניהם), והיום אנחנו קופצים אליו למרכז בעמק האלה, ותמיד מוצאים ספרים, חוברות, ציוד משרדי ואת החיוך הרחב של עינת;
ויואב מ"איי-קיו" במודיעין סנטר, שהופתעתי השנה, שכבר אי אפשר היה לקנות אצלו ספרי לימוד, ושמעתי שמועה מצערת, שהוא מחסל את החנות;
ויש את מירב מ"פסיפס", שהתחילה במודיעין סנטר, פעם מזמן, באלף הקודמת, עברה לקניון ועכשיו אנחנו מרחיקים בעקבותיה עד מכבים. 
ועליה אני רוצה לדבר.



לא משנה איפה הייתה החנות, היא תמיד נראית אותו הדבר, עם קו עיצובי אחיד וייחודי, קיטשי אבל במידה, עם כלים, שטיחים, אביזרי נוי, פיצ'פקעס ותכשיטים, שבנות כל כך אוהבות.
ויש את מירב, שתמיד מביאה את הדברים הכי יפים, וצועדת עם הזמן, ומתעדכנת עם האופנות, ואף פעם לא מכזיבה אותנו.
כיף תמיד להכנס ולראות את הפנים היפות שלה, לשמוע אותה קוראת לכל אחת מאמיל'ה, יודעת תמיד להתאים מתנה לאירוע, לוקחת דברים לתיקון בלי לשאול שאלות, ומנהלת שיחות חולין עם כל מי שנכנס, גם מי שזו הפעם הראשונה שלו, ולא הלך אחריה באש ובמים לאורך השנים, כמוני, למשל.







כשהיינו עוד מחפשים מתנות לגננות - הלכנו לפסיפס; כשחיפשנו משהו לבית – הלכנו לפסיפס; כשרצינו לפנק חברה – הלכנו לפסיפס; וכשבא לנו לפנק את עצמנו (מה יש? גם לי מגיע!) – כמובן הולכים קודם כל לפסיפס.

החסרון היחיד הוא, שאין למירב סניפים בכל הארץ. אז כשקונים מתנה לחברים ומשפחה שלא גרים כאן בכפר שלנו, אנחנו נאלצים ללכת לאחת הרשתות האלה, חסרות הפנים והשמות, חסרות האישיות, וחסרות האופי המיוחד שיש רק ל "פסיפס"...