לפני שנתיים נהניתי מאד מהמיתוג החדש של העיר שלי, מודיעין, כעיר הקרקסים.
בשנה
שעברה התבאסתי נורא. רציתי מאד להיות בפסטיבל הקרקס העירוני שלנו. אז שמתי פעמי
(או ליתר דיוק – את גלגלי) לכיוון הכללי של הפסטיבל, ונתקעתי בפקקים בלתי נסבלים.
אחרי כמעט שעה בתוך הרכב, עשיתי אחורה פנה, וחזרתי הביתה עצבנית ומאוכזבת.
השנה
החלטתי להיות יותר חכמה. אז השארתי את הגלגלים בבית, ויצאתי למסע רגלי לאזור האמפי
של עמק החולה. ידעתי שאני בכיוון הנכון, כששמעתי צפירות אינסופיות של מכוניות. נהגים, שהיו קצת
פחות חכמים וספורטיבים ממני, נתקעו באזור מרלז, מול להקת שוטרים שכבר לא מצאו לאן
לכוון אותם.
אני,
לעומת זאת, פסעתי לי מעדנות, וטפחתי לעצמי על השכם באופן וירטואלי.
באזור
היכל התרבות חיכו לי פנסים דמויי כדורים פורחים ומופע בועות סבון חביב לילדים.
בצומת
הולמס פלייס הייתה אורחת מחו"ל, שבאה לכאן כדי למצוא חתן יהודי. הבחורה
החמודה בשמלת הנקודות ערכה תחרות למציאת בן זוג. היה לי קצת קשה להבין מה זה
"מסיבת חבקות" שהיא חזרה ואמרה, אבל מתוך ההקשר הבנתי, שככה הצרפתים
מבטאים מסיבת רווקות.
באמפי של
עירוני ב' העלו מופע קצת משונה. תזמורת אנדלוסית מקצועית מאד, עם מנצח צעיר
ועיבודים יפים, לצד רקדנים/להטוטנים שהעלו מחזה על זקן מרוקאי בצירוף מניפות
יפניות. חייבת להודות שהמופע הזה לא הותיר בי רושם עמוק מדי.
באמצע "פארק הדגים" המושג 'פירומניה' הפך משם של מחלת נפש לשם של מופע מולטימדיה מלהיב. הרבה מאד אור
היה שם, גם על המסך, גם על הבמה, גם בידיים של הרקדנים ואפילו על הבגדים שלהם.
משם
עברתי למופע "Wall Walk", שבו שלושה
אקרובטים תלויים באוויר השתמשו בקיר הספרייה כקרקע שלהם, בעוד הם מבצעים תרגילי
אקרובטיקה, שגרמו ללב שלי לקפוץ ולבטן שלי להתהפך.
גולת
הכותרת, לפי הפרוספקטים שחולקו לנו, היה המופע של להקה מספרד. הלהקה שרה והתעופפה,
התנועעה וזמרה, קפצה, עלתה וירדה, וכל זה, במקביל, גם על הבמה וגם למעלה באוויר.
הצוואר קצת התעייף, כשהמופע נערך יותר מ-10 מטרים מעל לראשנו, כשזמרים ולהטוטנים
השתלשלו מדיסקוסים ענקיים, שהיו תלויים בין שמיים וארץ. לפי קריאות הילדים
(וההורים) שסביבי, הבנתי שזה היה ה-מופע של הערב.
אבל אני
כנראה זקנה מדי, סנטימנטלית מדי או לוקאל-פטריוטית מדי. כי המופע הכי מוצלח,
מבחינתי, היה דווקא המופע של הנבחרת התחרותית – ייצוגית של "סנונית".
הרבה מאד ילדות יפות (וגם ילד אחד, לפחות, זיהיתי שם) עמדו על הבמה, במקצוענות
ובחינניות אין-קץ, בבגדי גוף מנצנצים ותסרוקות מתוחות למעלה. לפעמים לבד, לפעמים
בזוגות, לפעמים בשלשות, ולפעמים כל הקבוצה הגדולה הזאת, כדבוקה אחת, העלו על הבמה שלל תרגילי אקרובטיקה, מרשימים לא-פחות מכל אותם מקצוענים, שהגיעו אלינו מקצווי הארץ
וקצות תבל.
אני
מוקסמת מכך, שיש לנו ילדים כל כך מוכשרים פה בעיר שלנו, שמתחרים בתחרויות בארץ
ובעולם, שמייצגים את מודיעין על מזרנים ברחבי הגלובוס, ומעלים מופע סופר-מקצועי,
שלא מבייש אף להקת אקרובטים בוגרים, שמתפרנסים מהאמנות הזאת שלהם.
כל הכבוד
לעיריית מודיעין! כל הכבוד למארגנים! כל הכבוד לאמנים! והמון כבוד למתעמלים ולמתעמלות של סנונית!!
