על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים: זוז במחול עשו לי חנוכה שמח

אז הגיע חנוכה, ואתו גם הלביבות, הסופגניות, הסביבונים ו...המופע החינמי של "זוז במחול" לכבוד חג האורים.

ואני חשבתי לי, שאת "על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" אפשר לפרש גם, שהמכבים יצאו במחול, בגלל הנס הגדול שהיה פה, במודיעין.

פעם, כשהילדים שלי עוד היו יותר נמוכים ממני, היינו הולכים למסיבות חנוכה בגן או בבית הספר, עם אור אולטרה סגול וכתרים בצורת נר.

הם היו רוקדים כמו סופגניות ונופלים כמו סביבונים, ואלבום התמונות שלהם היה מלא תמונות שלהם לבושים בבגד לבן עם כתמים אדומים של ריבה (מתוקה מדי),

והפנים שלהם אדומים מהתרגשות עם אבקת סוכר לבנה (מתוקים מדי).

עכשיו הם כבר גדולים, ואין שמחת חג כמו פעם, אז כיף שיש את המסורת היפה הזאת של מופעי חנוכה פתוחים לקהל.

הגענו בשעה היעודה והתרווחנו ביציע של האולם. הרבה מאד הורים נרגשים היו מסביבי, אבל גם סתם אזרחים מהשורה, שבאו ליהנות מהמופעים של הלהקות המקומיות שלנו, כמוני.

זה לא סוד שאני חולה על ריקוד, ויכולה לשבת שעות ולראות אנשים רוקדים, ולכן אני נהנית כל פעם מחדש לראות את היכולות של הדור הצעיר. אני מודה, שבמופע הפרמיירה שלהם בקיץ האחרון, הם הדהימו אותי. לא האמנתי שכאן, מתחת לאף שלנו, מתפתחות להקות כל כך מקצועיות וכל כך רציניות.

אז לפני מופע חנוכה, קצת חששתי שהמופע הזה לא יעמוד בסטנדרט שהתרגלתי אליו.

קודם כל, כי המופע התקיים בתנאים קצת פחות טובים.

שנית, הפעם המופע היה של רקדנים (נו בסדר רקדניות וגם כמה רקדנים) מכיתה ג' ומעלה, ולא רק הלהקות הבוגרות שמופיעות בפרמיירה.

וחוצמזה, שהשנה רק התחילה, וחשבתי שאולי עוד לא ממש הספיקו ללטש את הריקודים.

אז חשבתי...

כמה טעיתי!

היה סופר מושקע! סופר מקצועי! וסופר-דופר מרשים!!

אחת אחת עלו הלהקות; כל אחת בתלבושת אחרת, כל אחת עם מוזיקה בסגנון אחר, במקצב קצת שונה וכוריאוגרפיה מעולם אחר.

כל ריקוד היה נראה לי יותר יפה מהקודם. בכל קטע החלטתי שזה סגנון המחול המועדף עלי, וככה עברתי מהיפ-הופ, למחול, לג'אז, לפלמנקו, למחול מזרחי וחוזר חלילה.

היו אביזרים והיו עזרים, היו בגדים חסידיים ובגדים חגיגיים, היו צעיפים והיו פרנזים, היו נצנצים והיו שמלות מתוקות של ילדות ורדרדות, היו כפיים כמו בטברנה והיו פירואטים כמו באגם הברבורים, והיו הברקות כמו הריקוד של מליפיסינט הצעירה, עם דמות מכשפה ענקית, שרקדה ברקע, מאחורי כל הרקדניות הצעירות.

והיה ברור שגם הרקדניות ממש נהנות. או לפחות הן חייכו בצורה ממש משכנעת...

ואני לא הפסקתי לחשוב, כמה גאונות יש בהעמדה של כל ריקוד, כמה מקוריות בכל כוריאוגרפיה, וכמה עבודה קשה ועייפות בטח מסתתרות מאחורי כל החיוכים הרעננים האלה.

וככה, כשאני מתלהבת כמו הילדה הצעירה שהייתי פעם, המופע זז, זרם ורץ, ולפני שהספקתי לעפעף, כבר עברה שעה שלמה. אז ברור שנשארתי גם למופע הבא...

ובסוף, נשאר לי טעם של עוד.

אז עכשיו אני מחכה למופע הפרמיירה של אמצע השנה.

  

יום יבוא וגם אדע לצלם.

בינתיים, התמונות מדף הפייסבוק של "זוז במחול" www.facebook.com/zoozdance1

הפנים והשמות של עסקים עם פז"מ במודיעין

זוכרים את זה שפעם, כשמודיעין הייתה כפר קטן (ולא כפר גלובלי, כמו שהיא היום), היה קטע כזה שאנשים היו מתפארים שהם אחת מעשר המשפחות הראשונות של מודיעין?

אז אני לא.

אבל כבר יש לי הרבה פז"מ פה בעיר, ואני עוד זוכרת את העסקים האמיצים הראשונים שנפתחו כאן.

כשאני מסתובבת במרכזים של מודיעין (ולא יוצא לי הרבה, אני מודה), אני מופתעת בכל פעם מחדש לראות מקומות חדשים נפתחים. ואחר כך גם נסגרים. ותמיד שמחה לראות עסקים ששרדו עוד מתקופת ה"ראשונים".

היום אפשר לספור על אצבעות יד אחת את אותם עסקים, שאני זוכרת מהתקופה הפרה-הסטורית. ומה שמשותף לכל העסקים האלה, הוותיקים והמתמידים, זה שתמיד יש להם גם פנים ושמות. זה לא עוד סניף של רשת, עם מוכרניות מתחלפות, אלא אנשים שהקימו את המקום, השקיעו בו וממשיכים לקבל את פנינו שם, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.

כי, בעצם, אנשים זה כל הסיפור...

אז יש את דבורה מ"סטימצקי", שהתחילה בקאנטרי סנטר, עברה למודיעין סנטר, והיום היא בקניון. תמיד הייתי נאמנה לה, למרות שהיא חלק מרשת, כי תמיד היא קבלה אותנו במאור פנים ועם חיוך כזה נעים. (אני חייבת להודות, שהיום קצת קשה לי להיכנס לשם, בידיעה שג. יפית אורבת לי בפינה. סליחה, דבורה...);

ויש לנו את יוסי מ"דידקטה" במרכז מליבו, שתמיד כיף להיכנס אליו, לפטפט אתו וגם לקנות אצלו חומרי יצירה איכותיים או מתנות קטנות, לקטנים ולקטנים פחות;

וגם את מיכה ואודי מ"לומיטו" במרכז שרבט, שתמיד נראה לי שהם טיפהל'ה יקרים, אבל מצד שני, יש להם סחורה טרייה, מבחר גדול, הצעות למתכונים וחיוך על הפנים, והם משלנו...;

ועודד מ"פוינט" במודיעין סנטר, שליווה אותנו בכל ההתלבטויות הספורטיביות של הילדים: התעמלות, שחייה, קראטה ומחול. את כל התלבושות קנינו אצלו;

ועינת ומשה מ"משה ספרים", שנדדנו אחריהם משילת או כפר רות (או שניהם), והיום אנחנו קופצים אליו למרכז בעמק האלה, ותמיד מוצאים ספרים, חוברות, ציוד משרדי ואת החיוך הרחב של עינת;

ויואב מ"איי-קיו" במודיעין סנטר, שהופתעתי השנה, שכבר אי אפשר היה לקנות אצלו ספרי לימוד, ושמעתי שמועה מצערת, שהוא מחסל את החנות;

ויש את מירב מ"פסיפס", שהתחילה במודיעין סנטר, פעם מזמן, באלף הקודמת, עברה לקניון ועכשיו אנחנו מרחיקים בעקבותיה עד מכבים. 

ועליה אני רוצה לדבר.

לא משנה איפה הייתה החנות, היא תמיד נראית אותו הדבר, עם קו עיצובי אחיד וייחודי, קיטשי אבל במידה, עם כלים, שטיחים, אביזרי נוי, פיצ'פקעס ותכשיטים, שבנות כל כך אוהבות.

ויש את מירב, שתמיד מביאה את הדברים הכי יפים, וצועדת עם הזמן, ומתעדכנת עם האופנות, ואף פעם לא מכזיבה אותנו.

כיף תמיד להכנס ולראות את הפנים היפות שלה, לשמוע אותה קוראת לכל אחת מאמיל'ה, יודעת תמיד להתאים מתנה לאירוע, לוקחת דברים לתיקון בלי לשאול שאלות, ומנהלת שיחות חולין עם כל מי שנכנס, גם מי שזו הפעם הראשונה שלו, ולא הלך אחריה באש ובמים לאורך השנים, כמוני, למשל.

כשהיינו עוד מחפשים מתנות לגננות - הלכנו לפסיפס; כשחיפשנו משהו לבית – הלכנו לפסיפס; כשרצינו לפנק חברה – הלכנו לפסיפס; וכשבא לנו לפנק את עצמנו (מה יש? גם לי מגיע!) – כמובן הולכים קודם כל לפסיפס.

החסרון היחיד הוא, שאין למירב סניפים בכל הארץ. אז כשקונים מתנה לחברים ומשפחה שלא גרים כאן בכפר שלנו, אנחנו נאלצים ללכת לאחת הרשתות האלה, חסרות הפנים והשמות, חסרות האישיות, וחסרות האופי המיוחד שיש רק ל "פסיפס"...

פסטיבל צלילי סתיו ה-15 של מודיעין

ערב טוב, מודיעין!

(או כמו שדני רובס אמר: גוד איבנינג, אינפורמיישן!): 

פסטיבל צלילי סתיו ה-15 של מודיעין

  

זו השנה ה-15 שעיריית מודיעין עורכת את פסטיבל צלילי סתיו, ואני מניחה שמלבד שנה אחת או שנתיים שלא הסתייע, הגעתי למופעים בכל יתר השנים. ותמיד נהניתי.

בכל שנה יש מופעי חינם ברחבי העיר, יחד עם מופעים בתשלום של אמנים ידועים, ותמיד תמיד מקנחים עם תזמורת הביג-בנד של מודיעין.

השנה עשיתי מעשה, וקניתי כרטיסים לשני מופעים, כך שנחשפתי גם לפן הפחות עממי של הפסטיבל.

1.     המופע הראשון

שלמה גרוניך הופיע יחד עם "מארש דונדורמה", ליאורה יצחק ודני רובס במופע הפתיחה החגיגי של הפסטיבל.

דני רובס, שקרא בקול: !Good Evening, Information, וקרע אותנו מצחוק, התנהג כמו אחרון הגרופים, כשלא הפסיק להתפעל מכך, שהוא מופיע עם שלמה גרוניך הגדול. נעים לראות אמן כמוהו נותן כבוד ליוצר ותיק, ומבטל לרגע את האגו האישי שלו.

"מארש דונדורמה" התגלו כתזמורת ענקית של 15 מוזיקאים מוכשרים, והיה די ברור שהם ממש נהנים ממה שהם עושים. אני לא רגילה לראות כל כך הרבה מוזיקאים על במה אחת.

כשליאורה יצחק עלתה לבמה ונתנה את הפרשנות שלה ל"פזמון ליקינתון", הצטמררתי בכל הגוף. את השיר הזה שרתי לילדי כל ערב לפני השינה, אני יודעת כל מילה, גם מתוך שינה, והוא תמיד מרגש אותי מחדש, אבל כשהזמרת המיוחדת הזאת מבצעת את השיר בסגנון הודי, זה לא פחות ממרטיט!

שלמה גרוניך הופיע עם מיטב שיריו, מ"שירים פשוטים", דרך "יש לי סימפטיה" ועד ל"נואיבה", וגם "ציור" ("ים כחול. סירה. ונשר...."), כשדני רובס ממלא את מקומו של מתי כספי בצורה נפלאה.

דני ושלמה גם בצעו דואט, כשכל אחד שר שיר של השני, והייתה באמת חוויה מופלאה!

2.     המופע השני

כשיצאנו מהמופע, הצטרפנו לעשרות האנשים שגדשו את האמפי מחוץ לאולם, ונהנינו מהמופע של "אנשי הארון", שבצעו שירים ומערכונים של להקת כוורת בדיוק מושלם. הם נראו כאילו הגיעו עם ה"מאג'יק סטיק" הישר משנות ה-70 העליזות, עם מכנסיים מתרחבים מכאן ועד שילת (מה שנקרא "פה ד'אלפן" או בשמם העברי "פדלופונים"), תסרוקות של פעם ומסגרות משקפיים ענקיות, שמשום מה חזרו לאופנה, באדיבות ההיפסטרים. החבורה הייתה עליזה ומצוינת, והקהל נסחף בהתלהבות. אם היה אפשר, היו קמים לרקוד, אבל כולם פחדו שיתפסו להם את המקומות על המדרגות, אז התנועעו בקצב לצלילי "הי יו יה". היה כיף אמיתי!

3.     המופע השלישי

למחרת, ביום שישי, עלה לבמה הדבר האמיתי: דני סנדרסון הגדול (לא פיזית, כמובן. הוא הצהיר שהגיע משושלת גדולה של אנשים קטנים), עם להקה של נגנים וזמרי ליווי.

דני ביצע את כל הלהיטים, סיפר בדיחות בסגנון הסנדרסוני המוכר, והקפיץ את אולם היכל התרבות, שהיה מלא מקצה לקצה, עם שירים מכל התקופות שלו: מכוורת, דרך גזוז ודודה, ועד קריירת הסולו הארוכה שלו, וקפץ (כן, ממש פיזית) מלהיט ללהיט: "זאת שמעל למצופה" (שכתב ל"גשש החיוור"), "הי יו יה" (של כוורת, דה...), "חללית" מימי "גזוז", ו"רק אני והגלשן שלי", "דון קישוט" (או כמו שקוראים לו בקריוקי: "זה הכל בשבילך"(, "הולכים אל הלא נודע" וגם שירים חדשים יותר.

בין לבין הוא סיפר שלא מזמן נולד לו נכד חדש, ופתאום הבנו, שהאיש הג'ינג'י הקפצן והחייכן הזה הוא בעצם סבא'לה, שכבר הגיע לגיל הפנסיה. כבוד!

4.     המופע הרביעי

במוצאי שבת חגגנו את סופו של הפסטיבל הסתווי הזה במופע של תזמורת הביג בנד של מודיעין – The Jazz Pipes מלווים בזמרת חמודה, ששכחתי את שמה... 

הם תמיד חותמים את הפסטיבל, ובכל שנה מחדש כיף לי לראות אנשים בוגרים מהעיר שלי, בגילאי 20 עד 60 ומשהו, שמוצאים זמן להשקיע בתחביב שלהם – נגינת מוזיקת ג'אז, סול ובלוז. (הלוואי ואני הייתי מוצאת זמן. או תחביב...)

והם עושים את זה כל כך טוב, שעשרות האנשים שהצטופפו באמפי הקטן בכניסה להיכל התרבות נשארו ישובים למשך שעה ארוכה, זמזמו את השירים המוכרים, טופפו עם הרגליים, מחאו כפיים אחרי כל קטע סולו (כמו שעושים במופעי ג'אז), והלכו הביתה עם חיוך, כשהשיר האחרון המשיך להתנגן להם (או לפחות לי) בראש – Don't Know Why I Didn't Come.

באמת, למה עוד תושבי מודיעין לא מגיעים למופעים הנפלאים האלה?

הערה: התמונות מדף הפייסבוק של עיריית מודיעין

הרופא המליץ: מפגש עם חברות

חברה שלחה מייל בזו הלשון:

אנשים המטפחים קשרי חברות בריאים נהנים מרמה מופחתת של הורמון הסטרס וממערכת חיסונית בריאה יותר. ככל שהחברים שלנו מסייעים לנו להרגיש מאושרים ומצמצמים את מידת הלחץ שאנו חווים, באמצעות מתן סיוע ותמיכה חברית – כך אנו מרגישים טוב יותר פיזית.

בנוסף, חברים הם שמעודדים אותנו לשמור טוב יותר על הבריאות שלנו, להתמיד בטיפולים רפואיים במידת הצורך, לגשת לבדיקות מצילות חיים ומעניקים לנו מוטיבציה במידה ואנו חולים. לסיוע הזה יש השפעה נפשית, אך גם השפעה רחבה יותר, כזו שמשפיעה בין היתר על האופן שבו אנו מרגישים.

אז לא נותרה לנו ברירה אלא לכנס את החברות לערב שכולו בריאות לגוף ולנפש... ערב בנות.

אנחנו שמונה בנות (יותר נכון נשים, אבל מעדיפות להרגיש יותר צעירות מהגיל הכרונולוגי שלנו), שמכירות כבר כמעט 15 שנה, ומקפידות להיפגש בהרכב מלא כמה פעמים בשנה.

יומולדת עגול של כמה מאתנו היה סיבה רצינית למסיבה, והתכנסנו לברך ולחגוג.

נסענו לישפרו במטרה לבלות זמן איכות במסעדת "פדריק", אבל היה שם מלא עד אפס מקום, אז עברנו אל מעבר לכביש, לבית הקפה החדש יחסית, מיכלי'ס.

קודם כל, התפעלנו מהעיצוב המקורי (מערוך תלוי על הקיר, תבניות אפייה בתור אהילים) ומהאקססוריז האכילים (ככרות לחם מעטרים את הקירות, מאפים מוצגים על מגשי עץ יפים, צנצנות מלאות בכל טוב, ובוויטרינות עוגות מגרות בצבעים מפתיעים...), ואז התפנינו לחפש שולחן פנוי.

כשהתמקמנו, התחלנו בעדכונים:

מי עשתה מה, מי לומדת, מי לא עובדת, מי נסעה, מי שנתה סטטוס, מי עברה צד (נו...לטבעונות, למה ישר לחשוב מחשבות זדוניות?), עדכון קצר על כל אחד מהילדים של כל אחת מאתנו, ירידות על בני הזוג, דיבורים על הגיל, וכמובן, איך אפשר בלי, סקירה של נעליים חדשות ומחמאות הדדיות על הבגדים / האקססוריז / התסרוקת / התיק / השלם את החסר.

האוכל היה טרי, הסלטים גדולים וטעימים, הלחם הנפלא שנאפה במקום התפצפץ בפה, המאפים מלאו אותנו בתחושה של חטא, והאווירה הייתה נהדרת, גם בגלל המקום והשירות, וגם בגלל החברה.

כמו ביקור בספא או סופ"ש מפנק, יצאנו מחוסנות, מעודדות והרבה יותר בריאות.

לחיי החברות!

ולחיי מיכלי, שמוזמנת גם להיות חברה שלנו...

מיכלי'ס

החרוט פינת הקדר

מרכז עינב (ישפרו), מודיעין

טלפון 08-669-1000

http://www.michaliscoffee.co.il/

https://www.facebook.com/pages/מיכליס-Patisserie-Boulangerie

פסטיבל הקרקס השלישי במודיעין

בפעם השלישית התקיים במודיעין פסטיבל הקרקס הבינלאומי, ומשך שלושה ימים, בסוף חודש אוקטובר 2014, נראה היה שכל מדינת ישראל נהרה לעיר העתיד, כדי לצפות באקרובטים מכל הארץ ומרחבי העולם, תלויים בין שמיים לארץ.

עשינו את הטעות האיומה ויצאנו ממודיעין בבוקרו של יומו הראשון של הפסטיבל, ונקלענו לפקקים בדרך חזרה. מציאת חנייה הייתה גם היא אתגר אקרובטי בפני עצמו, אבל מרגע שמצאנו מקום למכונית העייפה שלנו, החלה חוויה מיוחדת במינה.

כיון שלא הייתי בפסטיבל בשנתיים האחרונות, אין לי פרספקטיבה, אלא רק רשמים מהחוויה עצמה. אז במילה אחת: כיף! ובשתי מילים: כיף גדול!

מרוב מוקדים קצת התבלבלנו, אבל עברנו מנקודה לנקודה וראינו מופעים יפים של לוליינים, אקרובטים, שחקנים וגם ילדים מוכשרים, חלקם משלנו (כל הכבוד לסנוניות!!).

קנינו כרטיסים למופע "כיפה אדומה בקרקס", ובילינו שעה של הנאה מול הסיפור המוכר על הילדה שלא מקשיבה לאמא שלה ומדברת עם זרים, בעיבוד אקרובטי נפלא. הקטנים נהנו, והגדולים (כלומר – אני) קצת דאגו כשהזאב הרע טיפס במעלה מוט ונתלה בגובה, שלא נראה בריא במיוחד למי שאינו עטלף או ציפור.

עם הפוגות קומיות, בחסות צייד הפרפרים הכריזמטי, תרגילי אקרובטיקה מרשימים ומפגן פמיניזם ראוי של בחורה עדינה מניפה באוויר גבר בוגר, ההנאה של כולנו הייתה רבה!

אם הם מופיעים גם מחוץ למסגרת הפסטיבל, רוצו לראות!

מזמינים אותכם לזוז

אז חברה שלי, שיודעת כמה אני אוהבת לרקוד, הזמינה אותי לבוא אתה לראות מופע סיום בחוג ריקוד של הבת שלה.

חשבתי לעצמי, נו, טוב... עוד מופע סיום...

כשהגעתי, מאות הורים, משפחה וחברים של רקדנים של "זוז במחול" כבר מלאו את האולם. לא תארתי לי עד כמה מה שאני עומדת לראות שונה מ"סתם עוד מופע סיום של סתם עוד חוג".

המופע נפתח, ברוח התקופה, בהודעה שאם תהיה אזעקת אמת, כולם מתבקשים להישאר במקומם. רציתי ללחוש לחברה שלי משהו על "שישים שניות...זוז!", אבל החלטתי לשמור את זה לעצמי....

ושם, על הבמה של היכל התרבות, בעיר שלי, במשך שעתיים שלמות, ילדים ונערים, שלומדים בכיתה עם הילדים שלי וקונים במכולת ליד הבית שלי, העלו מופע פרמיירה סופר-מקצועי ופשוט מאד יפהפה! הרקדנים האלה, שהגיל של רובם לא עובר את ה-18, הם בעלי כשרון עצום ונוכחות בימתית שיכולה להביא אותם עד לירח לפני גיל 21.

הרקדנים והרקדניות החליפו סגנונות ריקוד ותלבושות מהממות בקצב מסחרר, עברו משיר קצבי וסוער לבלאדה רגועה, מריקוד לשיר בעברית לריקוד פאנקי או רוקיסטי באנגלית. היה שם הכל מהכל, וברמה הכי גבוהה שרק אפשר לתאר!

מתברר ש"זוז במחול" נמצאים במודיעין כבר 18 שנה, ויש להם להקות ייצוגיות, שהופיעו על כל הבמות הכי חשובות, ועם האמנים הכי-הכי שיש לנו כאן בארץ. וגם בחו"ל. . ומתברר גם, שהמופע שראיתי היה אחד מעשרה (עשרה!) מופעים שונים שהוצגו כאן השבוע.

נזכרתי גם, שביום העצמאות האחרון אותה חברה המליצה לי לעקוב בטלויזיה אחרי הטקס בהר הרצל. ומה אני אגיד לכם... אפילו הזיקוקים החווירו לעומת הריקודים שהיו שם. הרגשתי אז גאווה גדולה להיות מודיעינית.

ועדיין, לא הייתי מוכנה למיצג שהיה פה על הבמה של ההיכל. רקדנים (נו, טוב, בעיקר רקדניות, אבל לא רק...) עם יכולות גופניות שלא היו מביישות ספורטאים אולימפיים, חוש קצב וכריזמה שעוברת דרך העיניים הבוהקות, והכי חשוב חיוך ענקי, שמראה שאו שהם שחקנים מצוינים או שהם פשוט נהנים בטירוף!

התרגשתי גם לשמוע את הבוגרים של הסטודיו נפרדים מהמקום, מהמורים ומהאנשים. לא מפתיע לשמוע, שכדי להגיע לרמות כאלה, צריך לבלות את כל שעות היום (כמעט) בסטודיו, כדי לשפץ את הפוינט, הפלייה ואת שאר הצעדים והתנועות שכבר שכחתי את שמם. היו כמה הורים שאמרו משהו על זה ש"זוז" תמיד בא לפני המשפחה, למרות ששמיניסטית בוכייה אמרה ש"זוז במחול" זה בשבילה משפחה שנייה...

בתור אחת שריקוד מאד קרוב ללבה, אני אולי קצת משוחדת, אבל בזכות העובדה שאלה לא היו הילדים שלי על הבמה, אני חושבת שאפשר להאמין לי, שהמופע של "זוז במחול" הוא ברמה מקצועית בינלאומית, ומדהים לגלות שהכל קורה כאן, אצלנו ב"שכונה", מתחת לאף שלנו.

כבוד!

אז אם אני נרשמת לחוג מחול לנשים, יש סיכוי שגם אותי יזמינו להופיע בשנה הבאה?

(כיון שיכולות הצילום שלי לא משהו, בקשתי מהחברה להשיג לי כמה תמונות וגם אישור לפרסם)