יום שלישי, 17 בפברואר 2015

חג האהבה? רק פעם בשנה?

עמדתי והסתכלתי על תצוגת הדובים והלבבות בקניון שלנו, ופתאום נפל לי האסימון: הם יעשו הכל כדי למסחר כל חלקה טובה.

הם יהפכו את אהבת ילד לאמו ל"יום האם" (ואז גם יקחו לה את זה ויהפכו את זה ל"יום המשפחה"), ויהפכו אהבה תמימה חמה ואמיתית למסחרה וקיטש בט"ו באב או ב"ולנטיינ'ס דיי".

שלא תבינו לא נכון, יש לי אהבה (והיא תנצח). יש לי ילדים שהלב שלי עולה על גדותיו כשאני חושבת עליהם (כשהם לא מעצבנים אותי יותר מדי), ובן זוג שאני אוהבת היום' כמו שאהבתי כשרק הכרנו (ואני לא מגלה מתי זה היה). זה לא שאין. ההפך הוא הנכון.

אבל אני מרגישה כאילו לקחו את הדבר האמיתי והטהור, והפכו אותו לשטחי ומלאכותי.


כי מה הקשר בין דובי חמוד לאהבה? ומה הקשר בין לב בגוון אדום לוהט לבין רגש? ואיך פרח יכול לבטא את כל השנים שעברו, עם העליות והמורדות שלהן, או את השנים הרבות, שאני מקווה שעוד מחכות לנו?


פתאום קלטתי, שגורמים אינטרסנטיים עשו וולגריזציה של הדבר התמים והאישי ביותר, והפעם החלטתי שלא אכנע!

אני אעשה להם דווקא, ואני אוהב מתי שאני רוצה, ולאו דווקא בתאריך מסוים. אני אתן נשיקה וחיבוק בלי קשר ללוח השנה, ולא אתן מתנות חומריות, שיהפכו את כל מה שאני מרגישה בפנים לרדוד.


זהו. שחררתי.

אפשר לחזור לשגרה. 
בלי לבבות ודובים, אבל עם הרבה אהבה בלב.

יום ראשון, 1 בפברואר 2015

ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות


לשנה טובה, שקדיה!
לשנה טובה, שקדיה!
ויתן לך אלוהים:
גשם טוב, שפע טל,
שמש אור רוח קל.
חן חן חן, ילדים,
אתן לכם שקדים.

אני זוכרת את השיר הזה של לוין קיפניס מתנגן, ואת התקליט מסתובב בפטיפון, ואת השריטות בויניל השחור, שגרמו למחט לקפוץ, ולכך שחצי הברה נבלעה ונעלמה. "לשנה טו-שקדיה..." שרה מקהלת הילדים, ואני שומעת את זה עד היום באוזני רוחי.

זו הייתה ילדותי. שירי ילדים בעברית מצוחצחת, מסרים של יישוב הארץ ואהבת האדם והאדמה.
ואם יש חג שמחזיר אותי לילדות, זה ט"ו בשבט.

כי הרי אף אחד לא קם להרגנו, ואנחנו לא הבסנו אף אחד בחג הזה.
כמה מוזר זה חג בלי אלימות, בלי רדיפות ובלי אויבים.
חג שבו חוגגים את פרי האדמה ופרי העץ, מודים לאיתני הטבע ולעונות השנה (וגם לאלוהים, מי שזה מדבר אליו...), ושמחים על מה שיש.

יצאתי לטייל בסביבות הבית שלי במודיעין, והרגשתי את הקשר שלי לאדמה. טיילתי בימי השמש המבורכים שזכינו בהם לאחרונה, והתענגתי על הסממן הכי מובהק של החג הזה: עץ השקד.

בגבעת התיתורה פרחה השקדייה בוורוד,
בעוד במרכז עינב הפרחים הלבנים של השקד מלאו את הלב שלי בשמחה.

אבל אז התעצבתי קצת מהמחשבה, שאת החג הזה, שכל כך מוקיר את מה שהארץ שלנו הצמיחה לנו, אנחנו חוגגים בצורה כל כך גלותית.

הרי בגולה הדוויה לא היו פירות בכל עונות השנה, והפירות היבשים היו תחליף לדבר האמיתי, באותם מקומות בהם אי אפשר היה למצוא פרי טרי. אבל אנחנו, שיש לנו פירות טריים כמעט כל השנה, (וכשאין אנחנו מייבאים אותם מהחצי השני של העולם), למה אנחנו צריכים את הפירות המיובשים, מחוסרי הוויטמינים והמינרלים (ולרוב עם תוספת סוכר וחומרים משמרים)?
טוב, התשובה ברורה: כי הם טעימים לאללה!!

כך או כך, אחרי שיצאתי לחיק הטבע, הלכתי למקום שהוא הכי ט"ו בשבט עבורי – החנות הוותיקה
והנהדרת "שום פלפל ושמן זית".


גילוי נאות: בעל המקום הוא לא קרוב משפחה שלי, אבל זה לא מונע ממנו לקדם את פני תמיד בחיוך ענק של אח אובד, ולקרוא בקולי קולות מהצד השני של החנות: "מה נשמע, אחותי?".

יואב התוסס ואשתו מירי הם אחד העסקים הוותיקים בעיר (טכנית הם בשילת, אבל מבחינתי זה כאן בחצר האחורית שלנו), ותמיד כיף לי להגיע לשם ולהצטייד במה שאני צריכה (וגם במה שלא...). החנות שלהם, שנמצאת מתחת לרמי לוי בשילת, מעוצבת כמו שוק שוקק, ותמיד מלאה באנשים ובמוצרים, שעושים חשק לחפון ולטחון.

אצלם אפשר למצוא (כמעט) הכל: תבלינים, חליטות, רטבים, קטניות, בצקים, זיתים טריים מכל הסוגים, כלים, שימורים, גלידות, מוצרים אמריקאים, מוצרים מקסיקאים, מוצרים מהמזרח הרחוק ומהמזרח הקרוב, יש אגף מיוחד לאפייה ולפיסול בבצק סוכר, בסופי שבוע יש ממולאים מבית סבתא, וכמובן – אגף ענקי של פירות יבשים מכל הסוגים.

ועכשיו, כשהשיר "ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות" הכי אקטואלי, קפצתי להתענג על מבחר הפירות היבשים שיש להם להציע.
אז מה חדש? ליצ'י מיובש
מה המוצר המפתיע? קלמנטינות מיובשות
ומה הכי מיוחד? תפוח בקינמון
ומה טעים? הכל, אבל אני במיוחד אוהבת את הג'ינג'ר המסוכרים
מה עוד לא היה לי אומץ לנסות? פרחי היביסקוס דמויי חיזרים  
ומה הייתי טוחנת בלי חשבון? ה-כל!