יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

גידי במדינת הגמדים


מאז שהילדים שלי גדלו, לא יצא לי להגיע למיני ישראל. כשעוד ביקרנו שם, מצב התחזוקה מאד צער אותי, אבל מראש הקונספט לא לגמרי "דיבר" אלי. גם כשבקרתי בהולנד, לא מצאתי לנכון לבקר בדגם המוקטן של המדינה. אף פעם לא הבנתי את מוקד המשיכה. יש לי את המקור בגודל טבעי, למה צריך לעניין אותי לראות את הכל בקטן?

וזה עוד לפני שהתייחסתי לשלטי הפרסום ה"מעודנים" שתקועים בתוך הדגמים...


אז כבר זמן מה אני רואה את שלטי החוצות מבשרים על מופעי מוזיקה באמפי של מיני ישראל, אבל אף פעם לא עלה בדעתי לפקוד שוב את המקום, עד ש...

...עד שיום אחד ראיתי מודעה, שמבשרת שגידי גוב מגיע אלינו ל"שכונה", וממש בחצר האחורית שלנו מעלה מופע שקיעה.

את גידי גוב אני אוהבת מאד! לא מספיק כדי לקנות כרטיסים לכוורת, אבל בהחלט מספיק כדי לוותר על שנ"צ, ולראות אותו לאורה של השמש השוקעת, בפארק המיניאטורות הזה, שראה ימים טובים יותר.

אז כשכל האמפי היה מלא עד אפס מקום, ג.ג. עלה לבמה, מלווה בקבוצת נגנים מוכשרים, וכמה שהוא מתחזק את תדמית ה"נעבעך", ברגע שהוא פתח את הפה, והתחיל לשיר את השירים הקאנוניים שלו, כבר לא משנה לאף אחד שהוא לא מתנועע כמו רוק סטאר, אלא עומד במקום, או מקסימום הולך (ליתר דיוק – מדדה), מפה לשם ומשם לפה.

הוא כמעט ולא דיבר, מלבד סיפור משעשע על עציץ שקיבל ליום ההולדת שלו (אל תשלחו לו עציצים. הוא לא מעריך את זה), הוא כמעט ולא עצר, ונתן שיר אחרי שיר, להיט אחרי להיט, וגם את הסינגל החדש, המדכדך והכה-יפה שלו "אם היינו".
אם היינו בתוך מיכל זכוכית
ודאי היינו רגישים תמיד
אולי היינו נזהרים יותר
לא להשבר
לא להשבר

אם היינו סגורים ולא רואים
איך כולנו דוחפים ובועטים
ודאי היינו מסתדרים יותר
לא להתפזר
לא להתפזר

אבל אנחנו כאן
לא בשום מקום אחר
לא בשום מקום אחר
לא בשום מקום אחר

אם היינו בתוך מיכל קטן
כבר היינו אומרים הכל מזמן
אולי היינו מקשיבים יותר
לא להגמר

לא להגמר



"שלל שרב" התמזג עם "שקיעה נוגה", "גן סגור" התערבב עם "נאחז באוויר" ו"ילדה עם משקפיים" הוביל ל"אני שוב מתאהב".

ואנחנו שוב התאהבנו בו, באמן הרב תחומי הזה, שילדותנו הייתה נראית לגמרי אחרת לולא שלל הדמויות שגילם ב"זהו זה", שהתרגשנו ממנו ב"הלהקה" ו"דיזינגוף 99", שצפינו בו באדיקות בכל תכניות "לילה גוב", וגם במסע שלו ברחבי הארץ בחיפוש אחר אוכל איכותי ב"גידי גוב הולך לאכול" (וקצת פחות בתכנית שבה הוא מטייל בעולם עם השף הזה, שחושב את עצמו סיני). סלחנו לו כשהלך להיות שופט בתכנית ריאליטי של ילדים שרוצים להיות זמרים, כי זכרנו לו חסד נעורים על שהיה זמר של שירי ילדים עם קול מאנפף, בדיוק כמו כשהפך להיות רוקר צרוד עם קול חרוך.


גידי גוב הוא רב אמן - שחקן, בדרן, מגיש וזמר. הוא לא פרפורמר גדול, אבל הוא נתן מופע מעולה, ועשה לנו יופי של קבלת שבת.


ואז גם נזכרתי בתכנית הטלוויזיה המגוחכת, "כן, מה?", בה גילם קצין צבא שלא מוצא את מקומו באזרחות. זה מקסים, שבן אדם לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, לא כשהוא בן 20 פלוס, וגם לא כשהוא בן 60 פלוס.


אנחנו שוב (ושוב) מתאהבים בך, גידי!!