יום חמישי, 23 במרץ 2017

עדלאידע מהחלומות

אחד היתרונות שיש בילדים גדולים הוא, שלא צריך לדאוג לשעשע אותם, להעסיק ולהסיע אותם.

אחד החסרונות שיש בילדים גדולים הוא, שהם כבר לא ממש מעוניינים ללכת אתך לאירועים, ולפעמים אפילו לא מוכנים להראות אתך בציבור, ובטח ובטח לא כשאת עוטה עליך תחפושת מטופשת.

אז כשהילדים הפרטיים שלי ראו אותי מתחפשת בפורים האחרון, הם פשוט סרבו ללכת אתי לעדלאידע. אז הלכתי לי, לבדי, ועקבתי אחרי ילדים חמודים של אנשים אחרים, שעדיין לא מתפדחים מתחפושות, איפורים וללכת יד ביד עם אבא ואמא שלהם בפרהסיה.

באותה הזדמנות גם צפיתי בהרבה מאד ילדים מקסימים, שצעדו עם החברים מהכיתה או מהחוג, בתהלוכה עליזה וחלומית.

הנושא השנה היה "חלומות", וכל בית ספר, סטודיו, חוג, גוף או תנועת נוער הביאו את הפרשנות שלהם לנושא.

בית ספר אחד הציג את החלום של יוסף, עם הפרות והשיבולים.

בית ספר נוסף התחפש גם על פי חלום מהמקורות, עם חלום יעקב, קומפלט עם הסולם
בית ספר אחר לקח את הביטוי "היינו כחולמים" והציג את הצנחנים בכותל
אחר בחר לעשות מסיבת פיג'מות
ילדי בית ספר אחד דווקא בחרו בכוכבים, אלה שרואים לפני שהולכים לישון
וקבוצה נוספת בחרה להיות כבשים, כמו אלה שאנחנו סופרים רגע לפני החלומות...
הנהגת ההורים הציגה, שוב (כמו בשנה שעברה), את החזון (או החלום) שלה – שיוקם מוסד אקדמי במודיעין

וחברי שבט הצופים אופק וחניכי מכבי צעיר צעדו יחד, אלה לצד אלה.
שפשפנו את העיניים שזה לא חלום, ובאמת שני הצדדים הצליחו להשכין ביניהם שלום!
המבריק מכולם, בעיני, היה בית ספר יוזמה, שבחר באליסה בארץ הפלאות, ספר שכל כולו חלום (שלא לומר, הזיה). היו שם ארנב, טוידל די וטוידל דם, קלפים, עליסה, כובען מטורף אחד ולצדו שני שולחנות משתה מהלכים. כל הכבוד על הביצוע המדהים!

בין הצועדים היו גם דמויות אגדיות, צבעוניות מתנפחות. זה באמת רעיון גאוני, ליצור מיצג שלא שוקל כמעט כלום, ובסוף היום בטח מתקפל לריבוע קטן!


המתעמלות מחוגי האקרובטיקה הפליאו לקפוץ ולעשות גלגולים באוויר לאורך המסלול.

ילדי חוגי המחול רקדו בלי הפסקה. 
כרגיל נהניתי מהרקדניות של "זוז במחול" שבטאו את החלום האישי שלי – לרקוד!

שמחנו לראות את מודי הופך לדמות תלת-מימדית, ומבטא אולי את העובדה שהמכבים או החשמונאים שגרו פה פעם אפילו לא חלמו שיום אחד יקום במודיעין ישוב מפואר שכזה.
והכי שמחנו לראות את כל הילדים המתוקים מחופשים כל כך יפה, קצת קנאנו כשראינו משפחות מחופשות כולן באותו נושא, ונצבט לנו טיפה הלב, כשראינו את הקטנטנים הולכים יד ביד עם ההורים. 





 
 




אח, איפה הם הימים ההם...



יום רביעי, 22 במרץ 2017

פסיפס בפרמיירה של זוז במחול

האביב הגיע, וזה סימן שהגיע הזמן למופע פרמיירה של "זוז במחול".

הפעם נחלקה הפרמיירה לשניים, אחת לשכבה הצעירה והשנייה לשכבה הבוגרת. 
אני בחרתי להגיע למופע הראשון מבין הארבעה, שבו הרקדניות מהשכבה הצעירה של הלהקות הייצוגיות העלו מופע בשם "פסיפס".
רקדניות מלהקות המחול, ג'אז, היפ-הופ וג'אז מודרני העלו ריקודים, שחלקם הכרנו משנים קודמות ואחרים היו חדשים לגמרי.

וכשיש מופע של כמה חטיבות, בכמה סגנונות, עם ריקודים של כמה כוריאוגרפים, אפשר להיות בטוחים שלא יהיה רגע אחד משעמם!
הקצב היה איטי לרגע ואז מהיר, בריקוד אחד התנועות זרמו והזכירו אנסמבל בלט, ובשנייה לאחר מכן היו מקוטעות והזכירו להקות ראפ. 

השמלות המתנפנפות התחלפו בקצב מסחרר למכנסיים וסווטשירט. 

רגליים יחפות פינו מקום לנעלי ג'אז, ותלבושת ברייקדאנס הוחלפה בצעיפים של רקדניות בטן. 
הכל אפשר היה למצוא שם. כמעט.
כיאה לפסיפס האנושי שמרכיב את העם שלנו והמדינה שלנו, גם הריקודים היו שילוב של הרבה מאד חלקים, שאולי במבט ראשון לא מתחברים, אבל בסוף המופע התקבלה תחושה של משהו מאד שלם.

קשה מאד לזכור כל כך הרבה ריקודים, רקדנים ולהקות, אבל מהתמונות שפורסמו בדף הפייסבוק של "זוז במחול" (https://www.facebook.com/zoozdance1/) אני מעריכה שהיו במופע לא פחות מ-25 ריקודים.

כל ריקוד היה מקצה אחר של העולם.
היה ריקוד הודי והיה ריקוד פרסי.

היו ריקוד דרום אמריקאי והיה ריקוד רוסי.

היו שירים בצרפתית, בעברית, בלטינית ובתימנית.
היה ריקוד באווירה כנסייתית וריקוד יהודי חסידי.

היה פלמנקו והיה דו-וופ.

היו בגדים מנצנצים והייתה שמלה שחורה קטנה.

היתה מחווה לאמנות המצרית והייתה אפילו התייחסות לכושים העבריים.
הייתה המון רצינות והיה גם שפע של הומור, כמו למשל בריקוד האמא הפולניה, שמלבישה את הילדה הקטנה, טורחת סביבה ומנסה להאכיל אותה בכוח.
היו גם הרבה מאד רגעים מרגשים. 
רגע אחד כזה היה בריקוד שהוקדש כולו למאיר בנאי, שנפרד מאתנו בטרם עת.
רגע נוסף כזה היה בשיר הקצבי "הכי ישראלי". כשברמקול נשמעה השורה "אוהבים אותך שמעון פרס", על המסך הופיעה תמונה של רקדני "זוז במחול" לצדו של הנשיא המנוח, אחרי שהופיעו בפניו בבית הנשיא.

המופע הסתיים בריקוד "פה זה לא אירופה". 

זה היה סיום נהדר לכל הקיבוץ גלויות הזה, שהוא מדינת ישראל ועם ישראל. 
וכשעל המסך הופיעה שקופית "תרימו", לא נדרש הרבה מאמץ מצד הקהל, שגם ככה כבר היה בלהט מחיאות הכפיים הסוערות, לעשרות הרקדניות הצעירות, שנתנו שואו אדיר. 
תאמינו לי שהגיע להן כל הפרגון הזה, ועוד...