יום שלישי, 22 במרץ 2016

עדלאידע בסימן עשרים למודיעין


במסגרת פולחן האישיות של העיר מודיעין, השנה העדלאידע הוקדשה לחגיגות עשרים שנה לעיר העתיד, וכל ילדי העיר הביאו מתנות, עוגות, פרחים ושלל ברכות.


הילדים הפרטיים שלי אמנם בגרו, אבל אני ממשיכה להתלהב מהעדלאידע, כאילו הייתי ילדה קטנה. ובכל זאת, אני לא יודעת אם זה סממן של הזדקנות העיר, אבל נראה היה לי, ככה במבט מהצד, שיש פה הרבה פחות ילדים קטנים עומדים לצדי הכביש וצופים בתהלוכה.

ושהקהל היה טיפה אדיש יותר מבשנים קודמות...

אני זוכרת זמנים, שהילדים שלי צעדו, נרגשים עד השמיים, ואני ניסיתי לשווא להשיג מקום בשורה הראשונה כדי לנופף להם ולצלם אותם, צועדים עם חבריהם לכיתה וצועקים קריאות מוראל בחרוזים. הפעם מצאתי לי מקום בשורה הראשונה, ואף אבא עם ילד מנוזל על הכתפיים לא הסתיר לי.
התהלוכה הייתה יפה, המוצגים נחמדים, בתי הספר לא יצאו מגדרם בתחפושות, החוגים הפגינו יכולות מרשימות תוך כדי הליכה, והמכובדים נופפו לעוברים ושבים בסגנון מלכת אנגליה.

ראיתי את בתי הספר צועדים, את חוג הגלגליות ואת חוג האקרובטיקה, את הקפוארה, את הצופים, את כנפיים של קרמבו ואת כל שאר המפעילים:



 







כשראיתי את הרקדניות היפות של "זוז במחול" צועדות מולי, עם שלט שאומר שגם הם חוגגים השנה עשרים, נזכרתי בשיר "נשים רוקדות" של יורם טהרלב, שמתיחס לאלה החוגגות את גיל עשרים:

בנות עשרים יוצאות בריקוד 
כי חתן הן מוכרחות לצוד 
מי שלא תצוד בבוא זמנה 
תישאר לה רווקה זקנה 
שנות העשרים הן שנות נעורינו 
כבר יצאנו מחסות הורינו 
מחסות הורינו רק יצאנו 
וכבר יש לנו בנות שלנו 
באנה, באנה הבנות 
בשמחה וגם בעצב 
כך נרקוד לפי הקצב 
אם נרצה או לא נרצה 
אז תזמורת מוסיקה
במחול נצא



זמזמתי לי את השיר בקולי קולות, בידיעה שאף אחד לא ישמע את הזיופים שלי, מבעד לרעש שבקע מהרמקולים וקריאות ההתלהבות של הקריין המשולהב.

בדקתי בפייסבוק, תוך כדי וגם אחרי, והתושבים לא הפסיקו להרעיף ברכות ותשבחות לעיר שלנו ולעוסקים במלאכה. אבל מבעד לכל הקולות החיוביים, בכל זאת זיהיתי קול אחד קטן מביע מחאה:
אחד מהצועדים עם הנהגת ההורים העירונית הניף אל על שלט ששאל, אם לא הגיע הזמן לפתוח כאן בעיר אוניברסיטה.
מעניין מה יש לפרנסי העיר לומר על זה...
היה מושקע, היה צבעוני, היה קצת דליל יחסית לשנים קודמות, והיה קצת חבל שהילדים בקהל לא היו מחופשים (ככה זה כשהעדלאידע מקדימה  את החג בשבוע...) אבל היה שמח.

אם נרצה או לא נרצה...


את התמונה המתוקה הזאת מצאתי בדף של עיריית מודיעין,
ושאלתי את עצמי, למה ראש העיר שלי מתכרבל עם הסמל של עיר הבירה שלנו,
ובעצם.. מה עם איזה קמיע עירוני משלנו??



יום רביעי, 9 במרץ 2016

ריקוד הוא השפה החבויה של הנפש

מרתה גראהם, הכוהנת הגדולה של המחול המודרני, אמרה:
"ריקוד הוא השפה החבויה של הנפש"
סקוט נילסון, שאין לי מושג מי הוא היה, אמר:

"ריקוד הוא חשיפה שירית של הנפש באמצעות תנועה"



ואני אומרת: איזה מזל שהמציאו את הריקוד, כדי להביע עולם של רגשות!
ואיזה יופי שיש לנו מופעים של "זוז במחול" פעם בכמה חודשים, כדי שנוכל להתענג על תנועה, ולראות סיפורים שלמים מסופרים באמצעות הנעה של איברי הגוף.

מופע פרמיירת האמצע של הלהקות הבוגרות של "זוז במחול" הגיע בעתו, והפעם ברוח הזמן גם קיבל נושא מעניין – "ערב חג". המופע נחלק לשני חלקים, בחלק הראשון, בהשראת נושא החגים, הריקודים הותאמו ללוח השנה, ובחלק השני היו ריקודים מכל הזמנים, ללא כל קשר ביניהם.

לשמחתי הרבה, שמרתי את התוכנייה המוזהבת, שהרקדנים חלקו לנו בכניסה לאולם, כך שיכולתי להיזכר ולשחזר את כל העושר הזה שהוצג בפנינו, על ידי ילדים צעירים שהעמידו מופע מרהיב, ממש כמו גדולים!

חלק א' נפתח עם יום כיפור והריקוד "סליחות". הרקדנים היו לבושים בבגדים שנראים כמו ציציות או טליתות, ונשאו תפילה לשמים. לא סתם עוד ריקוד חסידי, אלא ריקוד שסיפר סיפור. הסיפורים האלה חזרו בכל הריקודים שהועלו לאורך הערב הזה. לא תמיד הבנתי אותם, אבל היה סיפור...
אחריו, בקריצה למופעי חנוכה ש"זוז במחול" עורכים מדי שנה (וגם אני כתבתי עליהם כאן http://mylifebydana.blogspot.co.il/2015/12/blog-post_16.html) המנהל של "זוז במחול" הדליק נרות בחנוכייה ענקית, וכל הקהל ברך איתו. לאחר מכן, העלו הרקדנים את הריקוד "יאסו", לזכר הנצחון על היוונים, ימ"ש.
החג הבא, ט"ו בשבט, הביא את סיפור "העץ הנדיב" והילד שחסה בצלו וטיפס על ענפיו. הרקדניות היו משולות לענפי העץ, בעוד רקדן בודד מספר את סיפורו של הילד, שגדל והיה לאיש, בצל קורתו של העץ. והעץ היה שמח...
חג פורים סיפק סיבה טובה להתלבש כמו ליצנים, ולהשתטות קצת על הבמה תוך כדי תנועה. הריקוד "ארלקינו" היה מסיבת תחפושות עליזה וסוערת.

ועכשיו לא הגיע ריקוד, כי אם מצגת של תמונות, בה ראינו את כל הרקדנים ואת כל המורים עם המשפחות שלהם. פה ושם ראיתי פנים מוכרות, אבל ההתרגשות הרבה נבעה באופן כללי מהמחווה למשפחה, וזה היה מחמם לב. וגם התחושה שכולם שם משפחה אחת גדולה.

"חד גדיא" מתאים בול לחג הפסח, ונפתח גם עם העמדה שנראית כמו ליל הסדר. השיר הנוקב של חוה אלברשטיין משתלב בצורה מדהימה עם ההעמדה בריקוד הוותיק והאהוב של הסטודיו (שקצת כואב לי בברכיים, לאות הזדהות, כשאני רואה את הרקדנים משתטחים על הבמה. אבל אז הם קמים. כמו כלום!).

כמו בחיים עצמם, מיד אחרי הפסח מגיעות חגיגות המימונה, והכנסת האורחים המרוקאית המפורסמת. רקדניות לבושות במיטב מחלצות החג ירדו אל הקהל ועשו לנו קצת שמח, ומיד אחריהן, על הבמה הופיעה להקה נוספת בריקוד "פורטונה" הצבעוני והעליז. ממש התחשק לי לעשות להם "קולולו", כמו שסבתא שלי הייתה עושה בחגיגות המשפחתיות.

הריקוד הבא לא התייחס לחג, במובן החגיגי של המילה, אלא למועד משמעותי בלוח השנה שלנו כעם. הריקוד "מספר על היד" מותאם ליום השואה כמו כפפה ליד. הילדה בשמלה האדומה, שכאילו לקוחה מהסרט של סטיבן שפילברג, חווה חלום בלהות מצמרר, מלווה בבלונים שחורים. הסיפור הזה העלה לי דמעות בעיניים, גם בפעם השנייה (או שאולי זו השלישית?) שראיתי את היצירה המדהימה הזאת.

וכמו שאומרים בטלויזיה: במעבר חד, עברנו ליום העצמאות, עם הריקוד "רק בישראל", שמספר את סיפור הישראליות והרב-רובדיות של החברה שלנו – חרדים, חלוצים, ערסיות וחננות, שירי ארץ ישראל, מוזיקה חסידית ומקצבים מזרחיים – כולם מתערבבים בקלחת הזאת שהיא מדינת ישראל. נפלא!

הבא בתור הוא יום האישה, עם השיר של המלכה האם, ביונסה, Flawless"" (שזה מילולית נטולת פגמים, אבל בעברית מדוברת זה פשוט מושלמת). היא שרה "התעוררתי ככה", כאילו השלמות שלה היא נטולת כל מאמץ. ואני חשבתי שגם הנערות האלה, רוקדות על הבמה, באופן שנראה כל כך חסר מאמץ, אבל שבטח כל כך הרבה ימים ולילות הושקעו בריקוד הזה (ובכל הערב הזה), כדי שיראה חסר מאמץ ונטול פגמים.

ל"ג בעומר זימן ריקוד היפ הופ "בקצב האש". התלבושות - לשונות אש, המבטים - רושפים, כמו שנהוג בהיפ-הופ, והרבה מאד טמפו. היה אש!

ועוד מעבר חד אל חג השבועות, עם ריקוד בסגנון ריקודי עם, רקדנים ורקדניות שכאילו חזרו מהפלחה, מחוללים במעגל, לבושים במיטב מחלצותיהם החלוציים, ובעוד רגע יעלמו בגורן. תענוג!

את החצי הראשון חתם יום האהבה עם הריקוד "בגלל האהבה". אין המון רקדנים בנים בלהקות, אבל אלה שישנם מוכשרים וגמישים בצורה בלתי רגילה, ומזל שיש אותם, כדי להניף את הרקדניות אל על, בקטעי סולו זוגיים רומנטיים ודרמטיים...


לסיום המחצית עלו כל הלהקות לריקוד משותף. כל להקה הגיעה לבושה בבגדי הריקוד האחרון שעמו הופיעו, ואני פתאום הבנתי כמה עבודה זה רק לדאוג לתלבושות שונות לכל אחד ממאות הרקדנים, בכל אחד מעשרות הריקודים. אני מסירה את הכובע בפני האדם (או המכונה) שמתכנן/ת את כל העסק המורכב הזה של התלבושות.
שלא לדבר על יופיים של הבגדים...אבל את זה אפשר לראות בתמונות, אז לא אכביר במילים.

אחרי ההפסקה, התוכנייה ספרה לנו שהלהקות מופיעות בריקודים רפרטוארים.
ראשון היה הריקוד "Creep", שמעורר בי תמיד דאגה, שאולי הילדים הפרטיים שלי חווים את גיל ההתבגרות שלהם בתחושת זרות כזאת, ובה בעת תדהמה איך יוצרים כוריאוגרפיה כזאת, שמעבירה לאדם בוגר כמוני את עולמו של נער מתבגר, באמצעות כמה צעדי ריקוד ותלבושת נטולת צבע או צורה.

"פשרונם" הוא שמו של ריקוד שאני לא בדיוק מבינה את פשרו, אבל הקצב שלו סוחף והסולן הגמיש (שמתח רגל אחת עד שהתיישרה ב-180 מעלות מהרגל השנייה) היה פשוט כובש!

הריקוד "סלסה ג'אז" שילב את המקצב הלטיני החושני עם סגנון הג'אז (הריקוד. לא המוזיקה.), והרקדניות הביאו את קובה או ארגנטינה ישר לעיר האורות מודיעין.

"ירושלים" היה ריקוד של זהב. התלבושות העבירו את הקדושה, והתנועה ספרה את סיפורה של העיר. לא יודעת למה התכוון המשורר, אבל אני כבר הייתי רגע אחד בין חומות העיר העתיקה וברגע השני בכנסיית הבצלים בעין כרם. קסום!

את השיר "Pump It" אני אוהבת במיוחד. תמיד אהבתי, אבל עכשיו, אחרי שראיתי את הריקוד, בכל פעם שאני שומעת אותו, אני כבר מדמיינת את הרקדניות הנמרצות האלה מקפצות באוויר עם בגדי עור, וכשהמוזיקה עוברת לנעימה של שנות החמישים הזאת, שככבה ב"ספרות זולה", אני רואה אותן בעיני רוחי מרימות ידיים וכאילו אוטמות את האוזניים, בעוד החצוצרה מיבבת עד לב השמיים. ממש חוויה רב חושית!

ואז עברנו לקצב אחר לגמרי עם "סאוטז' " - עוד שם לא ברור לריקוד מהמם, שלוקח אותי למחוזות רחוקים. עם תלבושות דרמטיות, פרח בדש הבגד או בשיער, והרבה מאד חושניות.

את הריקוד "Revolt" אהבתי גם בזכות העובדה שכל הרקדניות (וגם הרקדן) קפצו ביחד ובילו רגעים ארוכים באוויר מבלי לגעת בבמה, וגם בזכות המגדל שיצרו במהלך הריקוד. לא יודעת אם השם מתייחס למרד או אולי לדחייה, מה שאני יודעת, הוא שהוא יצר אצלי משיכה מאד גדולה לראות עוד...
שוב מעבר לסגנון אחר לגמרי עם "טורמה", שבו שני רקדנים עם צי של רקדניות קופצים ויוצרים חומה אנושית. בדקתי בתוכנייה וראיתי, שהלהקה המבצעת היא של מחול ישראלי, אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי מתבלבלת, כי סגנון מתערבב עם סגנון, מקצב עם מקצב, אבל תכלס... מה זה משנה, אם כל ריקוד יותר יפה מקודמו, וכולם מרחיבים את הדעת ואת הלב...

את להקת ההיפ-הופ קבלנו שוב עם הריקוד "Impossible", ופה זה כבר סגנון שאף פעם לא אתבלבל בו. יש בהיפ-הופ חדות, חספוס וזעם אצור. חוכמת רחוב וחוכמת חיים, בגרות והעדר תמימות. כל אלה עולים לנגד עיני בריקודים האלה.

אבל הריקוד "Perdida" לא היה דומה לשום דבר אחר שראיתי אי פעם במופעים של "זוז במחול": רקדנית פלמנקו בוגרת עם להקת בנים צעירים, בריקוד שמשלב מחול מודרני עם פלמנקו. איזו דראמה, מאמה! וכמה הבעה בעיניים ובידיים. אולה!

מכאן חזרנו לארץ ולריקוד "מגדלור", עם תלבושות שחורות, שקצת הזכירו לי אלמנות שחורות ואת שיר אהובת הספן. הריקוד הזה נסך בי עצב לא מובן...

משם עברנו לדראמה מסוג אחר, עם "לילות ערב" ואלף לילה ולילה נגלו לפנינו על הבמה.

ועכשיו, המעבר הטבעי היה לריקוד "אג'נווה", עם רקדניות לבושות בתלבושת אדומה של רקדנית בטן, מוחאות כפיים, קוראות בקול ומרחפות באוויר.

הריקוד האחרון שוב הפגיש על הבמה את כל הרקדנים והרקדניות, בתלבושות מגוונות, לקטע מסכם.וכשצוות המדריכים והמורים עלו אף הם לבמה, לקול מחיאות הכפיים של הרקדנים שלהם ושל הקהל, הם עשו כולם נאמבר אחרון ביחד. לא ידעתי שמורים למחול גם יודעים לרקוד כל כך יפה. שאפו!

בתום כשעתיים שלמות, ולא פחות מ-25 ריקודים, הרקדנים נראו כאילו הם יכולים לרקוד עד אור הבוקר, אבל אני הרגשתי שכל כך הרבה התרגשות ורגשות בערב אחד הספיקו לי. יצאתי מהיכל התרבות, כאילו יצאתי ממנהרת זמן, או מהקפה סביב כדור הארץ. היה מופלא! תודה!!


יום שלישי, 1 במרץ 2016

מדלן שלי מדלן


מי שעוקב אחרי הבלוג שלי, בטח חושב שאני כל הזמן יושבת בבתי קפה.
אז זהו, שלא...

אבל... כשאני מוצאת מקום חדש וחמוד, בדיוק כמו שאני מעדכנת את החברות שלי בעולם האמיתי, ככה אני נהנית לעדכן את החברים שלי גם בעולם הווירטואלי.

חברה טובה התקשרה, ובקשה טרמפ למוסך, כדי לאסוף את הרכב שלה. ברור שהסכמתי. זמן איכות עם חברה זה תמיד כיף!

נסענו לנו למוסך שלה, שנמצא במרכז עינב (ישפרו בשבילכם), ובדרך נתקלנו בהפתעה קטנה. מול מסעדת פדריק (המצוינת!) גילינו בית קפה קטן ולא יומרני. מדלן שמו.


המקום מעוצב בטוב טעם. הריצוף דמוי מרצפות ערביות. השירותים יפהפיים. ארגזי לחם תכולים תלויים על הקירות, ובמקום מגישים ארוחות בוקר, סלטים, פיצות עוגות ונשנושים, והכל מתוצרת הבית.

כיון שעדיין הייתה שעת בוקר, החלטנו ללכת על שילוב טעמים ומרקמים, וקיזוז קלוריות הדדי. הזמנו סלט טעים למנה ראשונה ואחריו פרנץ' טוסט, כי יותר מדי בריאות זה לא בריא על הבוקר...

הסלט היה רענן וצבעוני, והגיע עם לחם הבית, שנאפה במקום והפיץ ריח מתוק וממכר.
הפרנץ' טוסט הוגש עם קרם מסקרפונה בליווי סירופ מתוק עם ריח משכר.

העברנו בוקר של פטפוטים, בעוד הרכב שלה עובר אוברול, והספקנו לפגוש מורה לשעבר של הילדים שלה, קולגה שלי, נערה שהייתה פעם בגן עם אחד הילדים שלי, וגם ראינו שכנה שלה, אבל הסתפקה רק בנפנוף קצר. בקיצור - בית קפה שכונתי, נעים ולא מחייב...

חקרנו קצת את התפריט, וראינו שמגישים במקום גם פסטות, כריכים, מרק וכמה מיני סלטים. שווה לחזור ולבדוק גם אותם.

אחרי עוד קפה, שהיה חם בדיוק במידה ומוקצף בדיוק כמו שאני אוהבת, עשינו סיבוב בין המדפים, ורכשתי הביתה עוגיות פרמזן מלוחות וקצת יותר מדי ממכרות.

אז לאבא שלי הייתה דודה שקראו לה מדלן (אמור: מאד-לן) ומאד חבבתי אותה, וכשילדי היו קטנים, אהבתי להקריא להם את עלילותיה של "מדלנה" הילדה הסקרנית, אבל בירור קצר העלה, שהמקום קרוי על שם עוגיות המדלן, בעלות צורת הקונכייה, שנאפות במקום.
עם החשבון קבלנו שתי עוגות כאלה, אחת בטעם חמאה והשנייה בטעם פירות יער.

בדקתי קצת את הנושא, וגיליתי שמרסל פרוסט, בספרו "בעקבות הזמן האבוד" כתב על העוגיות:
"היא שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוצות, המכונות מדלנות קטנות, שנוצקו כקונכיית סן-ז'אק. לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלן. אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן רגע הכה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף.
מנין יכול היה לבוא בי ששון כזה? חשתי כי הוא קשור בטעם התה והעוגיות"

המדלנות? הן היו בהחלט טעימות, אבל אני עדיין מעדיפה את טעם עוגיות הפרמזן.
והזמן? הוא בהחלט לא היה אבוד, אם הפכנו אותו לזמן איכות של שתי חברות ותיקות, עם אוכל טוב, קפה טעים ויום שמש נעים בבית קפה מקסים.