הם זן נדיר!

הרגע לו חיכיתי הגיע! בסוף יום משוגע, הגיע הרגע המתוק הזה של ישיבה בכסאות האדומים והרכים של היכל התרבות, מול מסך הקטיפה האדום, והתנתקות מוחלטת מכל ההוויה.

אחרי בלאגן בעבודה, בלאגן בבית, בלאגן בכביש, בלאגן בחנייה, הגיע הרגע – הפרמיירה של "זוז במחול".

היו שלושה מופעים השנה, אחד של הלהקות הצעירות ושניים של הלהקות הבוגרות. אני בחרתי ללכת למופע האחרון מביניהם. אם היה מסתדר לי עם הלו"ז, אולי הייתי הולכת לשניים, או אפילו שלושה. אני אף פעם לא מתעייפת ממה שיש להם להציע.

ההמולה בחוץ עברה פנימה כשהכרוז הודיע שמתחילים. ההתרגשות גאתה ומחיאות הכפיים לסגן ראש העיר מויש לוי, שישב אתנו בקהל, עברו למחיאות כפיים לילדים שהסתתרו, נרגשים, מאחורי המסך.

התוכנייה כבר לא מודפסת, אלא נמצאת אצלי בטלפון, ובכל רגע אפשר להציץ בטלפון ולדעת כל מה שרוצים לדעת על הריקוד - שמו, שם הכוראוגרף, שם הלהקה ומאיזו חטיבה היא. אני מתאפקת לא להציץ, להשאיר עוד רגע של חוסר ודאות, ולתת לציפיות לגאות.

זו התוכנייה של המופע שאני הייתי בו: תכנייה זן נדיר

כשכבו האורות, נגלה לנו העולם הקסום של להקות המחול הבוגרות של "זוז במחול" במופע "זן נדיר". ותאמינו לי, הם באמת זן נדיר! איך כבר מעל שני עשורים הם ממשיכים לחדש, להפתיע, לסקרן ולרגש?

מי שמכיר אותי יודע, שאני יכולה להתרגש עד דמעות מריקוד. טוב, אל תסחפו, לא בריטני ספירס רוקדת בקליפ, אבל נער ונערה רוקדים לצלילי בלאדה יכולים לרגש אותי לא פחות מסרט וספר, מלידת תינוק או יום הולדת של אדם אהוב. כי יש משהו במחול שמבטא את כל הרגשות ביחד - בצורה לא מילולית, כשכל איברי הגוף מעבירים את המסר באופן מושלם.

אבל יש הרבה מעבר לתנועות ומחוות גוף. יש מבע פנים, מבט בעיניים, יש חיוך או צעקה, שמבטאים מנעד רחב של רגשות, בלי לומר מילה.

הרקדנים במופע היו תלמידי תיכון, חיילים וסטודנטים, ושייכים ללהקות יצוגיות מארבע חטיבות של "זוז במחול" – ג'אז, מחול, ג'אז-מודרני, היפ-הופ. יש רקדנים ורקדניות שראיתי ביותר מלהקה אחת. כנראה יש כאלה שקשה להם, כמוני, לבחור את הסגנון המועדף עליהם.

בזה אחר זה הם עלו וירדו על הבמה.
עם אביזרים או בלי,

בכל פעם ריקוד יחיד ומיוחד,

עם כוריאוגרפיה יחודית,

במקצב שונה,

עם מוזיקה אחרת,

בתלבושות משתנות,

סולו או בקבוצה,

לכל ריקוד סיפור חדש,

בכל ריקוד מערכת יחסים אחרת מתרקמת,

בתלבושות זהות או מגוונות,

בכל ריקוד הפתעה, קטנה או גדולה,

וכל ריקוד בורא עולם חדש על הבמה.

בהפסקה ההורים סביבי סיפרו כמה הילדים התרגשו לקראת המופע, ושכמעט ולא ראו אותם בבית בתקופה האחרונה, ושמעתי את הגאווה ואת השמחה של ההורים, שהילדים שלהם לא דבוקים למסך כל יום, לא מסתובבים בפארקים כל ערב, ולא מחפשים ריגושים במקומות רחוקים. 

בלב מודיעין יש מפעל שמושך אליו אלפי ילדים וילדות בכל שנה.
כמו פרח מיוחד, שמושך אליו את הפרפרים. פרח נדיר. זן נדיר!

*כל התמונות באדיבות "זוז במחול". תודה לכם על שיתוף הפעולה!
כל התמונות מהמופע השלישי - "זן נדיר". התמונה האחרונה מהמופע הראשון - "ריינבו".

גבעת התיתורה בהחלט עונה

זה היה יום שמש נעים, והחלטנו להעפיל אל גבעת התיתורה, גם כי זו הגבעה 'שלנו', ותמיד כיף לחזור אליה, וגם כי שמענו שעברה לאחרונה מייקאובר, וקצת דאגנו שתראה כמו מישהי עם יותר מדי בוטוקס.

החדשות הטובות הן, שהיא לא נראתה כמו קשישה שעברה מתיחת פנים מוגזמת.
החדשות הרעות (שהן בעצם גם חדשות טובות) הן, שהגבעה הייתה מפוצצת במשפחות עם ילדים והיו ממש פקקי תנועה בכניסה. כנראה כולם שמעו, כמונו, על סיום העבודות על הגבעה.

גילינו במקום (מלבד פריחה משגעת של שקדיות ופרחי חורף כמו כלנית, רקפת, אירוס, עירית ונרקיס) אתר תיירות מונגש, שמתאים גם לקטנים וגם לקשישים, עם שילוט ברור ומעשיר, ממצאים ארכיאולוגים וגם שחזור של ממצאים, ומקום נפלא לצאת עם הכלב (ואל תשכחו לאסוף אחריכם, כן?!), עם הילדים או הנכדים, עם חברים או להתבודד עם בן או בת זוג.

הצלבנים קראו לה טרנטה, הערבים קראו לה קלעת אל-טנטורה, ודוברי העברית חפשו שם עם צליל דומה. 

אבל מהי תיתורה? על פי מילון ספיר, תיתורה הם שוליים בולטים או בליטה סביב קירות הבית. 

אם תשאלו אותי, דווקא הבליטה באמצע (או כיפת הכובע) מתאימים יותר, כדי לתאר את הגבעה הזאת, הנישאה מעל פני בתי העיר, אבל תיתורה זה שם כל כך יפה, וכבר לגמרי התרגלתי...

מתברר שלגבעה הזאת, שכל כך קרובה אלינו הביתה, יש חתיכת הסטוריה. נהוג לקשור את הגבעה (ואת העיר שלנו באופן כללי) אל החשמונאים או המכבים, אבל נחמד לגלות שכבר 4000 שנה לפני ספירת הנוצרים, חיו כאן אנשים, עבדו את האדמה, טפחו את הסביבה, והיו האבות המייסדים של העיר שלנו.

אז הנה לכם שיעור הסטוריה קצר:

כבר מהתקופה הניאוליתית הקדומה (אלף עשירי לפני הספירה) נמצאו עדויות שהגבעה הייתה מיושבת.
בתקופה הכלקוליתית (4500 עד 3300 לפני הספירה) היה ישוב על הגבעה, על פי שרידים שנמצאו מהתקופה הזאת – מערות, כלי צור, ספלולים וצלמית כינור עשויה אבן צפחה.

מתקופת הברונזה (3300 עד 1200 לפני הספירה) נותרה כאן מערת קבורה, קערת אלבסטר, כלי חרס ומקל נחושת.

מתקופת הברזל (1200 עד 586 לפני הספירה), שהיא תקופת מלכות ישראל ומלכות יהודה, נמצא מבנה עם חצר ובו מתקנים חקלאים וכן מערות עם כלי חרס.

מהתקופה הפרסית (586 עד 332 לפני הספירה) נמצאו אצלנו בגבעה שברי חרסים ואפילו מטבע כסף.

מהתקופה ההלניסטית (332 עד 37 לפני הספירה), שהיא גם התקופה החשמונאית, התגלו מסדי בניינים, נרות חרס ומקווה טהרה.

אתם עוד נושמים? כמעט הגענו לשלב ספירת הנוצרים...

בתקופה הרומית (37 לפני הספירה עד 324 אחרי הספירה) היה בגבעה ישוב יהודי גדול, ונתגלו בה מערכות מסתור מימי מרד בר כוכבא, מטבע משנת 134 לספירה, מערת קבורה, קולומבריום (חלל בו גדלו יונים) ומקווה טהרה.

מהתקופה הביזנטית (324 עד 638 לספירה) נמצא בית עם רצפת פסיפס.

מהתקופה הערבית (638 עד 1099 לספירה) נמצאו כלי זכוכית ושרידי בתי-בד וגתות.

מהתקופה הצלבנית (1099 עד 1260 לספירה) נותרה כאן מצודה מרשימה שעדיין מעטרת את ראש הגבעה וחולשת על כל האזור תחתיה.

מהתקופה הממלוכית (1260 עד 1517 לספירה) נמצאו על הגבעה שלל חרסים.

מהתקופה העות'מנית (1517 עד 1917 לספירה) הגבעה הייתה מיושבת לסירוגין, וכנראה לא נמצאו ממצאים מתקופה זו.

בשנת 1917 בעת מלחמת העולם הראשונה נערך על הגבעה קרב אל-בורג'.
מידע נוסף על הקרב תמצאו כאן

ובשנת 1948 במלחמת העצמאות התנהל כאן מבצע מיקי, שהיה חלקו השני של מבצע דני. כל הפרטים כאן

ובחזרה להווה...

היום גבעת התיתורה היא ריאה ירוקה בלבה של העיר מודיעין.

בעבר תלמידי בית ספר אופק אמצו אותה. בהווה תלמידי בית ספר היובל מטפחים אותה, ותלמידי בית ספר קשת אחראים לפרטי מידע המוצבים ברחביה. נחמד ונעים לראות את הקשר של הדור הצעיר למקום, לאדמה ולטבע.

לכל אורך ורוחב הגבעה פרוסים שלטי מידע בולטים, ממצאים עתיקים ושחזור של כלים, שתושבי מודיעין הקדמונים השתמשו בהם.

 (תמונה קבוצתית של מאגר מים מפעם ומאגר מים מהיום)

בראש הגבעה מתנשאת המצודה הצלבנית, שהכניסה אליה אסורה, אבל אני לגמרי יכולה לדמיין את הצלבנים מתהלכים בתוכה, בשריון מבריק וחורק, תחת השמש הארצישראלית הקופחת.

ויש גם ספסל רומנטי חדש חדש, שאפשר לעשות עליו סלפי, ביחד עם הנוף.

אני בחרתי לצלם אותו גם מאחור. עם הדיור המוגן החדש שלנו במרכז הלב. סמלי, לא?

תענוג להתהלך בין הממצאים, לקרוא, להריח, לספוג את השמש, להקשיב לרוח, לפגוש שכנים ומכרים ותיקים או סתם אנשים זרים שמעולם לא פגשנו, לחייך אליהם חיוך של שותף סוד, ואז לרדת בחזרה למטה, ותוך חמש דקות להיות במרכז מודיעין, בלב ההתרחשות העירונית, ולהמשיך בשגרת החיים של שנת 2019, כפי שעשו גם יושבי הגבעה עשרות, מאות, ואלפי שנים לפנינו... 

אמא בורחת עם הקרקס

פעם, מזמן, כשהייתי ילדה קטנה, אהבתי ללכת לקרקס.

האוהל הענק שקם פתאום בלילה אחד, החיות שהסתובבו מחוץ לאוהל, והאנשים שנראו בשעות היום לגמרי רגילים, ובשעות הערב לבשו תלבושות יוצאות דופן, עטו איפור כבד והפכו לליצנים, לוליינים ומאלפי אריות עשויים ללא חת.

אני חושבת שהספר "לילבס ילדת הקרקס" הפך עבורי את עולם הקרקס לקסום מצד אחד, אבל גם למאד נגיש מצד שני. הוא הראה לנו את חיי היומיום של הקרקסנים ובני משפחותיהם. והוא גם גרם לי ולחברותי לרצות לברוח עם הקרקס, ולחיות חיי נדודים עם גוון זוהר.

השנים עברו, וכשהפכתי לאמא, לקחתי את ילדי להרבה קרקסים, בארץ ובעולם. פעם היו שם נשים ענוגות שדוהרות בעמידה על סוסים, ליצנים עם נעליים ענקיות רכובים על אופניים קטנטנים, נמרים שקופצים דרך חישוקים בוערים, ואפילו אריות שפוערים לוע ענק, אבל אף פעם לא בולעים את ראשו של המאלף, שנמצא בין השיניים האימתניות שלהם.

היום כבר קשה למצוא קרקס עם בעלי חיים. תנועות אוהבי החיות ושוללי ההתעללות בהן הפעילו לחץ בהחלט לא מתון (אבל לגמרי מוצדק), והיום הקרקסים נטולי חיות, אבל לגמרי לא נטולי חיים.

הקרקס חי ובועט, ובעירי מודיעין כבר שבע שנים תמימות חוזר אלינו מדי חג סוכות פסטיבל קרקס, בלי חיות ובלי ליצנים, אבל עם הרבה לוליינות, אקרובטיקה, קפיצות וריחופים באוויר.

הגעתי בערבו של יום לפארק הדגים, שהמה אדם - הורים וילדים, צעירים ומבוגרים, דתיים, חרדים וחילונים - ועברתי בהנאה בין הבימות השונות.

ראיתי לוליינים ואקרובטים מהארץ ומחו"ל, ויותר מכל - ראיתי קרקסנים צעירים, שהם גאווה מודיעינית מקומית, ואפילו כאלה שזכו בתחרות הריאליטי "גוט טאלנט".

 

הלוליינים הרבים היו מאד מגוונים ושונים זה מזה. הם נעו לצלילי מוזיקה קלאסית ולצלילה מוזיקת דאנס. הם התעופפו על הבמה ובאוויר. הם זזו ללא הרף בקצב איטי ונינוח או מהיר וקופצני. הם רקדו בשבילנו, ונתנו משמעות חדשה לגמרי למונח "ריקוד לאור ירח".

אז אמנם אין סיכוי שאיזהשהו קרקס ירצה אותי במצבי הנוכחי, אבל מבחינתי, לו אפשר היה להשיב את הגלגל לאחור, ללא ספק הייתי בורחת עם הקרקס, מצטרפת אל לילבס רוכבת הסוסים הקטנה והחבר שלה ליאו הלוליין, ונודדת עם הקרקס הרבגוני שלהם, שנשאר בזכרון שלי כולו בשחור לבן.

כל הכבוד לעיריית מודיעין על עוד פסטיבל קרקס מצוין!