יום חמישי, 4 באוקטובר 2018

אמא בורחת עם הקרקס


פעם, מזמן, כשהייתי ילדה קטנה, אהבתי ללכת לקרקס.
האוהל הענק שקם פתאום בלילה אחד, החיות שהסתובבו מחוץ לאוהל, והאנשים שנראו בשעות היום לגמרי רגילים, ובשעות הערב לבשו תלבושות יוצאות דופן, עטו איפור כבד והפכו לליצנים, לוליינים ומאלפי אריות עשויים ללא חת.

אני חושבת שהספר "לילבס ילדת הקרקס" הפך עבורי את עולם הקרקס לקסום מצד אחד, אבל גם למאד נגיש מצד שני. הוא הראה לנו את חיי היומיום של הקרקסנים ובני משפחותיהם. והוא גם גרם לי ולחברותי לרצות לברוח עם הקרקס, ולחיות חיי נדודים עם גוון זוהר.

השנים עברו, וכשהפכתי לאמא, לקחתי את ילדי להרבה קרקסים, בארץ ובעולם. פעם היו שם נשים ענוגות שדוהרות בעמידה על סוסים, ליצנים עם נעליים ענקיות רכובים על אופניים קטנטנים, נמרים שקופצים דרך חישוקים בוערים, ואפילו אריות שפוערים לוע ענק, אבל אף פעם לא בולעים את ראשו של המאלף, שנמצא בין השיניים האימתניות שלהם.

היום כבר קשה למצוא קרקס עם בעלי חיים. תנועות אוהבי החיות ושוללי ההתעללות בהן הפעילו לחץ בהחלט לא מתון (אבל לגמרי מוצדק), והיום הקרקסים נטולי חיות, אבל לגמרי לא נטולי חיים.
הקרקס חי ובועט, ובעירי מודיעין כבר שבע שנים תמימות חוזר אלינו מדי חג סוכות פסטיבל קרקס, בלי חיות ובלי ליצנים, אבל עם הרבה לוליינות, אקרובטיקה, קפיצות וריחופים באוויר.

הגעתי בערבו של יום לפארק הדגים, שהמה אדם - הורים וילדים, צעירים ומבוגרים, דתיים, חרדים וחילונים - ועברתי בהנאה בין הבימות השונות.

ראיתי לוליינים ואקרובטים מהארץ ומחו"ל, ויותר מכל - ראיתי קרקסנים צעירים, שהם גאווה מודיעינית מקומית, ואפילו כאלה שזכו בתחרות הריאליטי "גוט טאלנט".

 





הלוליינים הרבים היו מאד מגוונים ושונים זה מזה. הם נעו לצלילי מוזיקה קלאסית ולצלילה מוזיקת דאנס. הם התעופפו על הבמה ובאוויר. הם זזו ללא הרף בקצב איטי ונינוח או מהיר וקופצני. הם רקדו בשבילנו, ונתנו משמעות חדשה לגמרי למונח "ריקוד לאור ירח".




























אז אמנם אין סיכוי שאיזהשהו קרקס ירצה אותי במצבי הנוכחי, אבל מבחינתי, לו אפשר היה להשיב את הגלגל לאחור, ללא ספק הייתי בורחת עם הקרקס, מצטרפת אל לילבס רוכבת הסוסים הקטנה והחבר שלה ליאו הלוליין, ונודדת עם הקרקס הרבגוני שלהם, שנשאר בזכרון שלי כולו בשחור לבן.
כל הכבוד לעיריית מודיעין על עוד פסטיבל קרקס מצוין!


יום ראשון, 15 ביולי 2018

ענבה לייב!


פעם, כשהילדים שלי היו קטנים, נהגנו לרדת לפארק ענבה, לעשות היכרות עם הדינוזאורים או לשוט על האגם, בין הברווזים, עם סירות הפדלים. כשהתעייפנו חפשנו צל (זה לא היה קל, בימים ההם) ואז העפלנו (בקושי) בחזרה אל ראש ההר, וחזרנו הביתה מרוצים ובעיקר עייפים.

בקיץ, קבענו עם חברים בערב, פרשנו שמיכה על הדשא, פתחנו בקבוק יין והעברנו בין כולם, יחד עם אבטיח קר, כשעל הבמה הופיעו זמרים ולהקות שהגיעו עד מודיעין, כדי להפוך את הקיץ שלנו למהנה יותר. היו אמנים ידועים מאד, לצד הרכבים פחות מוכרים, אבל תמיד היה כיף ותמיד היה שמח. ותמיד היה בחינם.

לפני שנה יזמה עיריית מודיעין את "ענבה LIVE" מופע מלא בתשלום מלא, כמו באצטדיונים, באמפיתאטראות ובפארקים המובילים בארץ.

האמן הראשון שבחרה העירייה להביא אלינו העירה היה שלמה ארצי הגדול. הפארק, שהיה פעם המגרש הביתי שלנו, הפך לרגע לפארק הירקון, ואל מודיעין נהרו מכל הארץ כדי לראות את הזמר הלאומי שלנו.
אני כתבתי על זה רשומה כאן
הנסיון הוכתר כהצלחה, ובקיץ הנוכחי "ענבה LIVE" הורחב לארבעה מופעים שונים. 
לאור ההצלחה, שלמה ארצי חזר אלינו שוב גם השנה.
מתברר שצדק המשורר כשקבע ש"הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם".

אחריו הגיעה השנה ריטה עם המופע "ניסים שקופים" ועידן עמדי גם הצטרף אליה. ריטה, כדרכה, נתנה שואו, אבל גם אם לא קנית כרטיסים, יכולת לראות את ההופעה (כמעט) במלואה רק מהסטורי או הפייסבוק של החברים תושבי העיר.
אחריהם מתוכננים שלומי שבת עם עברי לידר ודקלה, ולאחר מכן להקת אתניקס עם אייל גולן, שהיו לא מעט קולות מחאה על הבמה והחיבוק שהוא מקבל מעיריית מודיעין. אבל לא זה המקום לדון בדבר.

כמי שזוכרת את מודיעין מראשית ימיה, וכמי שפקדה את הפארק למסיבות יום הולדת או סתם צעידות עם חברה, אני שמחה על השדרוג שנעשה לפארק.

כתושבת גאה של העיר, אני מברכת על כך שלא צריך לנסוע רחוק כדי לראות הופעות שוות. לא חייבים להצפין עד אמפי שוני או להדרים עד בית גוברין. עכשיו יש לנו ממש ליד הבית אמפי משלנו, שאחרים צריכים לנסוע אליו, ואנחנו יכולים להגיע אליו גם ברגל.

ובסוף ההופעה, ההעפלה לראש ההר כבר לא נראית כל כך קשה.
אבל זה כנראה רק כי אין לי כמה ילדים קטנים שתלויים עלי, לא כי אני בכושר, חס וחלילה.

אז גם היום, כמו אז, אנחנו חוזרים הביתה מרוצים, קצת עייפים אבל בעיקר גאים בעיר שלנו, שדואגת לנו לכאלה מופעים. 
והכי כיף? שהברווזים עדיין שם, מגעגעים באגם, מחכים לבואנו.


יום ראשון, 29 באפריל 2018

זוז במחול כבשו את ההר!

הר הרצל הוא יעד יפה לכיבוש, וכששמעתי שזו הפעם הרביעית שהרקדנים של "זוז במחול" -  בנים ובנות מוכשרים מהעיר שלי, מודיעין - כבשו את היעד הזה, מצד אחד התרשמתי מאד, ומצד שני בכלל לא הופתעתי.

כיון שאני עוקבת אחריהם מהצד כבר לא מעט שנים, ורואה בערך פעמיים בשנה את הפרמיירות של החבר'ה הצעירים והמוכשרים האלה, על הבמה של היכל התרבות, אני באמת חושבת שאין מתאימים מהם להופיע בטכס הכי חשוב שיש במדינה הזאת – הטכס שחותם בכאב את יום הזכרון ופותח בתרועה רמה את יום העצמאות.

וכשמדובר ביום העצמאות ה-70 של המדינה שלנו, על אחת כמה וכמה! 
בשבועות שקדמו לטכס, הילדים האלה הקדישו את כל שעות הפנאי שלהם לטובת אינסוף חזרות, וגם כשהיה חופש מבית הספר, הם לא התעצלו, קמו ובילו את כל הזמן החופשי שלהם בעוד ועוד תרגולים, כדי שהמופע שלהם מול כל עמישראל יהיה לא פחות ממושלם!

כשעברתי ליד הקניון, ראיתי את השלט מאיר העיניים, ורשמתי לעצמי שהשנה אני דבוקה למסך הטלויזיה, כדי לראות אותם על ההר. 
אבל כשראיתי שראש העיר שלנו, חיים ביבס, פרסם בפייסבוק שלו שהוא הגיע לצפות בחזרות שלהם, דגדג לי גם לראות איך מתהווה הריקוד, מהסטודיו במודיעין ועד הבמה העצומה בירושלים.

אז בקשתי רשות, קבלתי, והגעתי גם אני לחזרות.
בדרך כלל אני רגילה לראות אותם על הבמה של היכל התרבות, רקדנים מקצוענים, בתלבושות מדוגמות, איפור ושיער בקוקו מתוח. וכשהגעתי לחזרה באולם במודיעין, פתאום הם היו רק ילדים, בסווטשרטים, טייטס, חולצות עם כיתוב, פנים נקיות מאיפור, שיער אסוף וקצת פרוע משעות של תנועה ללא  הפסקה.

וכל הדבוקה הגדולה הזאת, של מאתיים בני נוער, חוזרת פעם אחרי פעם על אותן תנועות ואותם קטעי שירים, שוב ושוב ושוב. ואז... ברגע אחד קסום... עושים הרצה של כל הריקוד, מההתחלה ועד הסוף, ופתאום כל שברי המידע האלה שקבלתי מתאחדים מול העיניים שלי לכדי יצירה אחת שלמה, עם התחלה, אמצע וסוף. 

כיון שהריקוד המרכזי נכתב לצלילי שירי הלהקות הצבאיות, בריקוד שולבו מוטיבים צבאיים, כמו צעידה או הצדעה, 
אבל הריקוד זרם כמו נחל, לעיתים נינוח ולעיתים שוצף וגועש, וכל הילדים בתנועה אחידה מתנועעים מצד לצד, בתיאום מופלא, כאילו היו אחד.

פעם ראיתי סרט על הרס"ר המיתולוגי של הטכס בהר הרצל, והראו את העבודה הסיזיפית שעשה, בשרטוטים קטנים על גבי נייר משבצות של הצורות שהדגלנים יוצרים על גבי רחבת המסדרים של הטכס הזה. שאלתי את אנשי "זוז במחול" אם כך זה גם אצלם. אז קודם כל, פה מדובר בקבוצה של אנשים צעירים עד צעירים מאד (חלקם אפילו היו בעבר הלא-רחוק רקדנים בסטודיו והיום הם מורים), שחברו יחד ויצרו את היצירה השלמה הזאת.

שנית, השרטוט נעשה באמצעות תוכנות מחשב, ולא על ידי סימון בעט ונייר, אבל העבודה בהחלט לא פשוטה, וכמעט כל "תמונה" בריקוד מקבלת ביטוי על גבי מסך המחשב. לכל רקדן יש מיקום מדויק, ועיני הנץ של הצוות מוודאות בכל רגע ורגע, שכולם נמצאים בשורה הנכונה, בטור הנכון ובמיקום הנכון, ועושים את התנועות הנכונות בזמן הנכון.

עבורנו, האנשים הפשוטים, המלאכה נראית קשה ומפרכת. אמנם הצוות עומד על הרגליים שעות, מדגים, מנחה, מתקן ומשנה, אבל נראה שלא מתעייף. הרקדנים רוקדים אינספור פעמים את אותם הצעדים, חוזרים שוב ושוב, קופצים ומסתובבים. נכון הילדים הפרטיים שלכם היו הופכים כבר חסרי סבלנות אם הייתם נותנים להם לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם? הילדים האלה קבלו את ההערות והתיקונים בשלווה. כולם מתפקדים ברוגע ובמקצוענות, כמו גלגלי שיניים משומנים, זזים בתזמון מופלא, משתלבים זה בזה, ו(כמעט) בלי לאבד סבלנות או להראות סימני עייפות.

נהניתי לראות את השיח בין הרקדנים בהפוגות, את ההתיעצות ההדדית בין המורים, את הפרגון ההדדי של כל אנשי הצוות, את השליטה שלהם בשמות של כל 200 הרקדנים (טוב, בואו נודה באמת - 200 רקדניות ועוד כמה רקדנים). נהניתי גם לשמוע פעם אחרי פעם את השירים הצבאיים האהובים –  ובמיוחד את השיר שלא יוצא לי מהראש, מתנגן ומהדהד לי בלי הרף, עד עכשיו - "וזוהי רק ההתחלה (לה-לה)".

ואז הגיע היום הגדול - ערב יום העצמאות.
התכנסנו בבית, משפחה, חברים ושכנים, במטרה לראות את המופע ומיד לצאת לכיוון הבימות, אבל נתפסנו מול הטלויזיה ולא יכולנו לזוז (רק יצאנו למרפסת לפעמים, כדי לראות את הזיקוקים).

השולחנות היו מלאים במאכלים הלאומיים שלנו – פיצוחים, פיתות עם חומוס, פלאפלים וכמובן במבה. צפינו בכאב ודמעות בפנים ובשמות של ההולכים, אבל ברגע שהסתיים רשמית יום הזכרון, הרמנו כוסית (ועוד אחת. ועוד אחת) לחיי העם הזה, וחזרנו לשמוח.

אני בוחרת להתעלם מכל השיח שקדם למופע, הכיבודים וההתחשבנויות, הימין והשמאל, ההון והשלטון, כי אלה באמת לא חשובים. מה שחשוב הוא שהיה מופע מרתק, מכובד, מקצועי ומהוקצע. הסיפור, בהגשה המקצועית של יעקב כהן, השירים – שרית חדד המלכה, הדצים המתקתקים, מיקי גבריאלוב עם אמיר דדון בעל קול הקטיפה, וכל שאר הכשרונות שעלו וירדו מהבמה – כולם נגעו בנו, דברו אלינו, ורגשו אותי ואת מי שהיו סביבי.

כשהתקווה 6 עלו לשיר, התחלנו ממש להתרגש. הרקדנים של מודיעין ליוו את הלהקה המדליקה הזאת, ומלאו את הבמה בנוכחותם. אנחנו מכאן הצטרפנו אליהם בכל פעם ששרו "אוהבים אותך שמעון פרס!".
כשהסתיים שלב הדלקת המשואות, שלמה ארצי השלים את נאומו הפיוטי והחיילים בהווה ובעבר קראו, בהתרגשות גלויה, "לתפארת מדינת ישראל!", אז ידענו שהשיא הגיע!
הרקדנים של "זוז במחול" עלו לבמה בגווני חאקי, כליווי מושלם למחרוזת שירי הלהקות הצבאיות, עם בד ירקרק מתנפנף, ששיווה להם מראה של להקת פרפרים, שמרחפים על הבמה בתיאום שלא יאמן.
"נביט אז זה בזה
במבטים המוזרים
ונזכור אז כי הלכנו יחד
בימים האחרים"
(הימים האחרים – חפר וזלצר)  
"ילדה אחת קטנה
ובידה זרים
לעיר הלבנה
תצא אז בשירים
ולחייל נרגש
תשים סביון בדש
והשמיים כה בהירים"
(פרחים בקנה – ברק ונצר)
"מה שהיה וכבר נגמר
הטוב הרע והמכוער
וכל ארצנו הקטנה
כבר שרה את המנגינה"
(תמיד עולה המנגינה – טהרלב ורוזנבלום)
"הנה מקצה מזרח
יפציע יום חדש
וזוהי ארצך
זבת חלב ודבש
וזוהי רק ההתחלה"
(וזוהי רק ההתחלה – שמר ושמר) 
כשהקריינים אמרו "תודה ללהקות הצבאיות וללהקת "זוז במחול" ממודיעין!" הרגשתי שזהו עוד שיא מדהים, שהעיר שלי מיוצגת בטכס הכל-כך חשוב הזה, ובצורה כל כך יפה, יצירתית, צעירה וחיובית. 
אין ספק שהם מביאים לנו כבוד ויקר, ואני הייתי באמת מלאת גאווה להיות מודיעינית באותם רגעים. 
כל הכבוד לעוסקים במלאכה!
גלית ורואי כבירי, טל ליפינר, מקס קונקי, מתן בן שימול, ירדן מצפי
כך נראה גלגולו של ריקוד. משלב החזרות במודיעין, ועד שכל העולם ראה אותו על המסך:
אין מה לומר – עבור "זוז במחול" ממודיעין,
זוהי באמת רק ההתחלה-לה-לה!
 

פספסתם את הטכס? קבלו! https://www.facebook.com/zoozdance1/videos/10156159139274933/   

ותודה ל"זוז במחול" שחלקו אתי סודות מקצועיים ושתפו אותי בתמונות...