כולנו יודעים איך יודעים שבא אביב,
זה פשוט. מסתכלים סביב-סביב... כמו שאומר השיר.
אבל איך יודעים שבא הסתיו?
מחפשים נחליאלי וחצב?
יש מצב,
אבל לי יש שיטה יותר פשוטה:
רואים בעיר שלטים מאירי עיניים של פסטיבל "צלילי סתיו".
בסופ"ש של 17-19.11.17 התקיים הפסטיבל, זו הפעם ה-17 ברציפות,
ולנו ולכל תושבי מודיעין היו אינספור מופעים שווים בכל מיני פינות בעיר.
חלק מההופעות היו בתשלום, אבל רובן היו פתוחות לקהל הרחב.
אפשר להגיד שהקהל הגיע, אבל לפעמים הייתה לי הרגשה, שלא מספיק
בהמוניו.
הרי יש 90,000 איש בעיר מודיעין, אז איך יכול להיות שרק מאה איש יגיעו
למופע מוזיקלי, שניתן להם בחינם, בגינה ציבורית מטופחת?
כנראה הם פספסו את השלטים בקרנות הרחוב ואת המודעות בעיתונות המקומית.
וחבל...
אבל אני ידעתי, זכרתי והגעתי. וכמובן גם נהניתי.
תכננתי לפתוח את התאבון עם מופע ג'אז בלובי ההיכל בחמישי בערב, אבל
רצה הגורל ו...נרדמתי.
אז כפיצוי, ביום שישי אחר הצהריים, אחרי הבישולים ובמקום השנ"צ,
יצאתי לפארק המים ברעות, להופעה של ה"מודי-בנד", תזמורת ביג-בנד מקומית,
מלווה בזמרות צעירות מאד ומוכשרות מאד.
לא קל לקחת קבוצה של מעל עשרה נגנים בוגרים, שכנראה מוזיקה היא לא
העיסוק העיקרי שלהם, וליצור מופע כזה ארוך ויפה, וכל הכבוד ל"עולם
המוזיקה" של רונית דר, שהצליח לגבש רפרטואר שמשך את הקהל הרב שמילא את האולם
ופרגן ללא הרף.
בשישי בערב זכיתי לראות את שלום חנוך אצלי בעיר. נראה לי שזו הפעם
הראשונה שאנחנו לא צריכים לבוא אל ההר, אלא ההר בא אלינו.
בין השירים הקצביים, הרוק והבלוז, גיליתי נפש עדינה של משורר, שלא
הייתי מודעת אליה עד היום, ומצאתי משפטים ואמירות מאד משמעותיים, שלא שמתי לב
אליהם קודם:
אדם נשאר אדם
אל תקרא לי עם
אדם קרוב אצל עצמו
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר
מה אני אגיד?
היה כדאי!
בבוקר יום שבת הגענו רעננים ושמחים לרחבת הדשא בכניסה לרעות, ושמחנו
לגלות רכב מסחרי מושחר שהפך לבמה.
השמש חממה אותנו, הדשא היה רך ונעים, והעדפנו לא לקום ולרקוד. אבל היו
כאלה שהפגינו את יכולות הסמבה שלהם, ורקדו בצד. גם הילדים שאבדו סבלנות, עברו
למשחקי פריזבי ו"שלושה מקלות", כמו ששחקנו כשהיינו קטנים, והייתה תחושה ביתית
של כפר קטן.
משם המשכנו למופע "מניו אורלינס באהבה", שגם הוא התקיים
ברעות.
כשצעדנו במעלה הגבעה, דמיינתי חבורת אמריקאים צעירים, עם מבטא דרומי
עמוק, לבושים בבגדים לבנים עם עיטורים של פסים באדום ולבן. לא יודעת למה. כנראה
ככה זה בסרטים.
כשהגענו לגינה הקטנטונת, שלא הייתה ערוכה בכלל למופע כזה, הופתעתי מאד
לגלות להקת גברים מאפירים, שעברו מזמן (מזמן!) את גיל העמידה, ומדברים עם מבטא
אידישאי מובהק.
הם שרו ונגנו שירי דיקסילנד שמחים, שנסונים צרפתים וגם מוזיקה יהודית
מהשטעטל, בטענה שהג'אז בכלל נולד באודסה.
כשהם קמו וערכו תהלוכת סיום בפיסת הדשא שהוקצתה להם, התברר שמאחורי
הטובה העצומה הסתתר לו בחור צעיר, שדווקא השתלב היטב עם חבורת החבובות.
את הסופ"ש המוזיקלי הזה קינחנו בהופעה המסורתית של תזמורת
ה"ג'אז פייפס" – הביג-בנד של מודיעין – שתמיד חותמים את הפסטיבל. הם בצעו
שירים ישנים מהרפרטואר שלהם, שאנחנו כבר מכירים היטב משנים קודמות, לצד ביצועים
חדשים, שעדיין לא שמענו אותם מבצעים.
כשיצאנו מההיכל, התחילו לנשוב רוחות חזקות ויבשות, העלים התעופפו סביבנו
באוויר, והבנו שזהו...
הסתיו באמת הגיע!
