אמא בורחת עם הקרקס

פעם, מזמן, כשהייתי ילדה קטנה, אהבתי ללכת לקרקס.

האוהל הענק שקם פתאום בלילה אחד, החיות שהסתובבו מחוץ לאוהל, והאנשים שנראו בשעות היום לגמרי רגילים, ובשעות הערב לבשו תלבושות יוצאות דופן, עטו איפור כבד והפכו לליצנים, לוליינים ומאלפי אריות עשויים ללא חת.

אני חושבת שהספר "לילבס ילדת הקרקס" הפך עבורי את עולם הקרקס לקסום מצד אחד, אבל גם למאד נגיש מצד שני. הוא הראה לנו את חיי היומיום של הקרקסנים ובני משפחותיהם. והוא גם גרם לי ולחברותי לרצות לברוח עם הקרקס, ולחיות חיי נדודים עם גוון זוהר.

השנים עברו, וכשהפכתי לאמא, לקחתי את ילדי להרבה קרקסים, בארץ ובעולם. פעם היו שם נשים ענוגות שדוהרות בעמידה על סוסים, ליצנים עם נעליים ענקיות רכובים על אופניים קטנטנים, נמרים שקופצים דרך חישוקים בוערים, ואפילו אריות שפוערים לוע ענק, אבל אף פעם לא בולעים את ראשו של המאלף, שנמצא בין השיניים האימתניות שלהם.

היום כבר קשה למצוא קרקס עם בעלי חיים. תנועות אוהבי החיות ושוללי ההתעללות בהן הפעילו לחץ בהחלט לא מתון (אבל לגמרי מוצדק), והיום הקרקסים נטולי חיות, אבל לגמרי לא נטולי חיים.

הקרקס חי ובועט, ובעירי מודיעין כבר שבע שנים תמימות חוזר אלינו מדי חג סוכות פסטיבל קרקס, בלי חיות ובלי ליצנים, אבל עם הרבה לוליינות, אקרובטיקה, קפיצות וריחופים באוויר.

הגעתי בערבו של יום לפארק הדגים, שהמה אדם - הורים וילדים, צעירים ומבוגרים, דתיים, חרדים וחילונים - ועברתי בהנאה בין הבימות השונות.

ראיתי לוליינים ואקרובטים מהארץ ומחו"ל, ויותר מכל - ראיתי קרקסנים צעירים, שהם גאווה מודיעינית מקומית, ואפילו כאלה שזכו בתחרות הריאליטי "גוט טאלנט".

 

הלוליינים הרבים היו מאד מגוונים ושונים זה מזה. הם נעו לצלילי מוזיקה קלאסית ולצלילה מוזיקת דאנס. הם התעופפו על הבמה ובאוויר. הם זזו ללא הרף בקצב איטי ונינוח או מהיר וקופצני. הם רקדו בשבילנו, ונתנו משמעות חדשה לגמרי למונח "ריקוד לאור ירח".

אז אמנם אין סיכוי שאיזהשהו קרקס ירצה אותי במצבי הנוכחי, אבל מבחינתי, לו אפשר היה להשיב את הגלגל לאחור, ללא ספק הייתי בורחת עם הקרקס, מצטרפת אל לילבס רוכבת הסוסים הקטנה והחבר שלה ליאו הלוליין, ונודדת עם הקרקס הרבגוני שלהם, שנשאר בזכרון שלי כולו בשחור לבן.

כל הכבוד לעיריית מודיעין על עוד פסטיבל קרקס מצוין!