יום רביעי, 28 בדצמבר 2016

הוא רוקד לו סתם נהנה מן העולם...

כל שנה, כמו שעון, הם מעלים מופעי חנוכה, ומזמינים את תושבי מודיעין ליהנות, חינם אין-כסף!
אז אם "זוז במחול" עורכים את מופעי החנוכה המסורתיים שלהם, שאני לא אבוא??

בשעת אחר צהריים מאוחרת, בנר שני של חנוכה, הגעתי לאולם הספורט ותפסתי מקום על הכסא הקפוא.

מאות הורים, אחים, סבים, דודים, שכנים וחברים מלאו את היציע, שבדרך כלל מלא באוהדים של שחקני משחקי כדור, והפעם היה מפוצץ בחובבי ריקוד.

מופעי החנוכה מסכמים את השליש הראשון של השנה, והשנה היו שישה מופעים שונים, כשבכל מופע הופיעו קבוצות שונות, מכל המרכזים של הסטודיו. כל קבוצה הופיעה בריקוד אחד, רובם ריקודים חדשים, שרק בחודש ספטמבר התחילו לעבוד עליהם.

הערב נפתח בהדלקת הנרות ושירה של כמה שירי חנוכה.
מיד לאחר מכן, בלי פטפוטים מיותרים, נגשנו ישר לעניין שלשמו התכנסנו - מחול!

קבוצות שונות, עם ריקודים שונים, תלבושות שונות, מקצבים שונים וסגנונות שונים עלו, זו אחר זו.


אני לא זוכרת את שמות הריקודים, המורים או הקבוצות, לא היה לי פנאי להסתכל על המסך, כי הייתי כל כך מרותקת למתרחש מול עיני.

אני בעיקר זוכרת תחושה של תנועה בלתי פוסקת, משך כשעה, של ילדות (וגם ילדים) מוכשרות (וגם מוכשרים), שעלו וירדו מהבמה (או ליתר דיוק – מהפרקט), בזרימה חיננית, בלי תקלות, בלי עיכובים, בלי טעויות.

והילדים האלה, שהם כל כך צעירים, וכל כך מוכשרים, קפצו גבוה, דלגו בחן, רחפו באוויר, נעו בחלל בכזו חיוניות, וספרו סיפורים שלמים בלי אף מילה.


הקטנטנות היו מתוקות, הגדולים מקסימים והבוגרים ממש מקצוענים! 
כולם הופיעו יחד, ונתנו שואו שלם, שנגמר מהר מדי, לטעמי, והשאיר לי טעם של עוד.
תודה "זוז במחול". כמו תמיד, הענקתם לנו מופע מהוקצע ומקצועי, שמוכיח שבאמת אין מה לנסוע רחוק בחג החנוכה, ושיש לנו כאן בעיר כשרונות ענקיים, ילדים מתוקים ומוצלחים, מורים מקצוענים, וסטודיו אחד מדהים, שמצליח בכל שנה מחדש להפתיע ולרגש אותי.

ואז יצאתי לי מהאולם, ובראש התנגן לי שיר החג הזה, שאמנם מדבר על סביבון, אבל פתאום נראה לי כל כך מתאים לאירוע:
"...הוא מסתובב ומסתובב לו שוב ושוב. 
סביב סביב ימינה שמאלה או ישר, 
ולא איכפת לו כלום הוא מאושר.
...הוא רק רוקד רוקד רוקד וקצת גם שר, 
סביב סביב,
ימינה שמאלה או ישר.
הוא רוקד לו סתם, נהנה מן העולם..."



חג אורים שמח!

ותודה ל"זוז במחול" גם על התמונות...

יום שבת, 24 בדצמבר 2016

מקרה מוזר קרה לי בהיכל התרבות במודיעין


את הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", שכתב מארק האדון, קראתי לפני שנים. 
הספר היה מופלא בעיני - מר-מתוק ונוגע ללב, והחדירה לראשו של נער צעיר שמוגדר כ"על הספקטרום האוטיסטי" הייתה מרתקת עבורי.

בשנתיים האחרונות הגיעו אלי ביקורות נלהבות על ההצגה של תאטרון בית ליסין, וכששמעתי שההצגה מגיעה ליומיים בלבד בעירי, מודיעין, מיהרתי להתקשר להיכל התרבות.
אבל מתברר שלא רק אני שמעתי חוות דעת טובות על המחזה, ואיתרע מזלי וכל הכרטיסים אזלו. הייתי מאד מאוכזבת, בעיקר מעצמי ומכך שנזכרתי כל כך מאוחר. ואז... קרה הנס! שבוע לפני חג החנוכה, נס קטן היה פה: חבר הציע לי כרטיס שנותר מיותם, ואני שמחתי עד הגג!

אז הודיתי למזלי הטוב ולחברי הטוב, והגענו יחד להיכל התרבות מודיעין עם רמת ציפיות גבוהה מאד. לרוב ציפיות גבוהות גוררות אצלי אכזבה, וקצת התלבטתי, איך אפשר להעביר את הספר המרתק הזה לבמה.

כשהתישבנו וגמרנו לפטפט עם כל הפנים המוכרות שסבבו אותנו, התפנינו לחקור את הבמה. מולנו נצבו עשרות (אם לא מאות) קופסאות קטלוגיות, מהתקרה עד לרצפה, וגם ברצפה עצמה, והסקרנות גברה, לגלות מה מסתתר בתוכן.
ואז הם עלו לבמה, קבוצת שחקנים מוכשרים, חלקם פרצופים מוכרים יותר, אחרים מוכרים פחות, וריתקו אותנו לסיפורו של כריסטופר, נער מבריק, שככל הנראה יש לו תסמונת אספרגר, שמוצא כלב מת בחצר בית שכנתו, ומחליט להפוך לבלש, ולגלות מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה.

שרלוק הולמס מהווה השראה לא רק לחתירה האובססיבית של כריסטופר לפתרון תעלומת הרצח, אלא גם לשמו של הספר, שהוא כנראה ציטוט מתוך אחד הספרים אודות הבלש האגדי.

כריסטופר, המשוחק בכשרון אינסופי ובצורה אמינה כל כך, מקבל את עצתה של המורה שלו, ומתעד את כל התהליך שהוא עובר לגילוי האמת, גם על מותו של הכלב וגם על חייו שלו עצמו, ביומן אישי.
המורה שלו עומדת מהצד, קוראת את הדברים, מלווה את כריסטופר ברגעי המשבר שלו, מתווכת בינו לבין העולם, ונותנת לו טיפים חשובים להתנהגות בחברה. 
היא משתמשת בפרצופים דמויי סמיילי, כדי לתאר רגשות, גם של כריסטופר וגם של האנשים שמקיפים אותו, כי עבור הנער הזה, גם הבעות פנים ורגשות הן תעלומה שצריך לפתור בכל רגע מחדש.
רגע מרתק, שבו ההצגה והמציאות מתערבבות זו בזו, קורה כשהמורה מסבירה לכריסטופר, בחיוך, שיחסוך מהקהל הסברים מייגעים אודות פתרון בעיות בחשבון, ושישמור את זה להדרן, כדי שהקהל יוכל לבחור אם הוא רוצה לשמוע את ההסבר או לא (רמז: הקהל נשאר עומד מרותק).

לצד השחקן הראשי המדהים (נדב נייטס), גם מורתו החיננית (נועה בירון), אביו (ניסו כאביה), שכנתו המזדקנת (סנדרה שונוולד) ואמו האבודה של כריסטופר (יעל שרוני) עושים עבודה טובה. 
אבל ההפתעה הגדולה היא מנהלת בית הספר (ליז רביאן) - דמות מצחיקה (שלא לומר נלעגת), שמאפשרת פורקן קומי, בתוך כל ההתרחשות האינטנסיבית של ההצגה והמציאות הלא קלה שהיא חייו של הנער.
הקופסאות שמקיפות את הבמה משמשות לאחסון אביזרים, שחיוניים להתקדמות ההצגה, אולי כרמז לקיטלוג הסכמטי שעושה כריסטופר לעולם המקיף אותו. אבל לעיתים הן הופכות למסך, עליו מוקרנים אלמנטים שונים, שהופכים את החוויה לעוד יותר מרתקת.

ועוד מילה על השחקן המופלא, שמגלם את כריסטופר. אני לא מומחית גדולה לתסמונת אספרגר, אבל נראה לי שהוא עשה עבודת הכנה יסודית מאד, והוא מצליח להעביר לנו את הלך הרוח של הנער, בצורה מכבדת, מעוררת הזדהות ומרתקת.

אם עוד לא ראיתם, רוצו לראות.
אם ראיתם כבר, שלחו את חבריכם.
אני אסירת תודה לחברים שהמליצו לי, ולחבר המקסים שלקח אותי איתו.
זו באמת חוויה שאסור להפסיד!





יום רביעי, 7 בדצמבר 2016

החיפזון מן השטן או איך הצלחתי להביא את כל הבנות למסעדת דיאבלו

כבר המון זמן אני מתכננת לכתוב על מסעדת דיאבלו.
מדובר באחת המסעדות הוותיקות בעיר שלנו, ואני מאד אוהבת לפקוד אותה מעת לעת, וחשבתי שמן הראוי שגם תקבל סקירה מפורטת יותר.

אבל תכניות לחוד וביצוע לחוד, והזמן עבר וקצת התמהמהתי... הרי אומרים שהחיפזון מן השטן, נכון?

אז כשהחלטנו לחגוג יומולדת עגול לבכירה שבחבורה שלנו, וכל אחת ניסתה למשוך לאיזה מסעדה חדשה בעיר כזו או אחרת, המצריכה נסיעה של רבע שעה עד 40 דקות. אבל אני פעלתי לחץ פיזי מתון, ושכנעתי את כל הבנות שאין כמו המגרש הביתי שלנו.

ואם כבר מדברים על השטן, הצעתי להם את המסעדה הוותיקה והאהובה – דיאבלו.

אז לבשנו את מיטב מחלצותינו, הצטיידנו במתנות וברכות, וקבענו נהגת תורנית (נראה לכם?? כולנו גרות במרחק ארבע דקות משם. שבע גג...)
בשעה היעודה התיצבנו בפארק המים ברעות. בעודנו נכנסות יצאו משם ילדים רטובים שרק הגיחו מחוג שחייה, המבוגרים כבר היו בחוג ריקודי עם (יום אחד אני אכתוב גם על זה, בלי נדר...), וקבוצה של גברברים חיכתה לתורה מתחת לסלים.

במסעדה החשוכה קמעה ישבו הורים עם ילדים צעירים שסיימו את החוגים, זוג שקיבל ערב חופשי מהילדים, וזוג מבוגר עם ילדים בוגרים, שכנראה חגגו אירוע משפחתי משמעותי. היה גם זוג צעיר שנראה היה שהם בדייט ראשון או שני, ונזכרתי בימים ההם, לא כל כך בגעגוע...

כשכל הקצ'קעס הגיעו, התחילו ההתלבטויות, כל אחת תיקח מנה, או שנחלוק? בא לכן משהו קל או ארוחה-ארוחה? מישהי לא אוכלת דברים מהים? מישהי נמנעת מגלוטן? ומה עם לקטוז? מה?! את כבר שנתיים טבעונית?!?! ומה זה לעזאזל הפליאו הזה?? 
בקיצור... היה לא פשוט למצוא מנות שיתאימו לכולן, ונראה שקצת שיגענו את המלצר, אבל הוא היה אדיב וסבלני, וכנראה רגיל לקבוצות קולניות של נשים בגיל העמידה, שמתנהגות כמו הנערות הרעשניות מהכיתה שלו.

אני בינתיים התלהבתי מהסינר שלו, שהיה מעוטר בשטן קטן וממזרי, שחזר והופיע מפעם לפעם גם בשמות המנות.
וגם קפץ לבקר אצלנו על השולחן
בעודנו מחכות למנות שלנו, עשינו סבב הקראת ברכות, חלוקת מתנות ועדכונים הדדיים. החבורה מורכבת מבנות שמכירות מכל מיני גילאים ומכל מיני מסגרות, והחלטנו לעשות סבב, שבו כל אחת תגיד מאיפה וממתי היא מכירה את כלת השמחה. גלגלי השיניים במוח עבדו קשה, והיו כמה גרסאות סותרות, אבל היו הרבה צחוקים והאווירה הייתה נפלאה.

היינו בראש טוב עוד לפני שהגיעו המשקאות. אחריהם כבר היינו בשלב הצחקוקים ההסטריים.
כשהגיעו המנות, כבר היינו שתויות ודיברנו שטויות.

לא הספקתי לצלם את כל המנות, ולא הצלחתי לטעום את כל מה שהזמנו, אבל התפריט הציע לא מעט אפשרויות, וכמעט כולן נשמעו מפתות.

לשמחתי, הבנות לא הסתפקו רק ב"סלט קטן", והלכו גם על מנות עם בשר.

הקרפצ'יו בקר היה עדין וטעים, עם נתחים דקיקים של בשר, מלווים בצנימים פריכים ומעוטרים בערימת ארוגולה טרייה וגבינת פרמזן מגוררת.
הסלט הירוק היה טרי, מתובל בעדינות, ומלווה בגבינת פטה טעימה, מנוקדת בשומשום שחור.

סלט הסלק היה גם טעים וגם יפה לעין, עם גבינות מגוררות ושברי אגוזים מלמעלה. 

הסלט העצבני היה מצוין, אבל חריף אש!
הפחות מנוסות מבינינו היו צריכות להטביע את יגונן בהרבה מאד לחם, כדי לספוג את החריפות שמלאה להן את חלל הפה.
מנת העוף בסגנון ג'יג'י הייתה טעימה, גם אם מעט שגרתית, ונראה לי שהשף השתמש באותו רוטב צ'ילי שמככב אצלי במזווה. 

מנת ההמבורגר הייתה עסיסית מאד, עשויה בדיוק במידה, הבצלים והפטריות שעטרו את הקציצה היו טובים וטעימים, והצ'יפס הנלווה היה פריך בחוץ ורך בפנים. 

נתח הפרגית היה טעים ועשוי נכון, הפורטובלה הייתה בשרנית ונהדרת, ושניהם הונחו על פירה חלומי, שאני לא רוצה לחשוב בכלל כמה חמאה התמוססה לתוכו.  

בעיקר כי הפנמתי את מה שכתוב על המגבונים, שחולקו לנו בסוף הארוחה: "להתפנק זה לא חטא"...
למרות זאת, מרבית הבנות לא הרשו לעצמן להתפנק יותר מדי, ולא דגמנו את כל הקינוחים. הסורבה שאני טעמתי והספקתי לצלם היה נחמד. 
שאר המנות חוסלו בטרם תועדו...

העיצוב של המקום והאווירה קבלו אצלנו 10. מרבית המנות זכו לציוני 8 ו-9. השירות היה באמת אדיב ומשתדל, והערב הוכתר כהצלחה.

אז "החיפזון מהשטן" ו"ההמתנה משתלמת", ויש עוד כהנה וכהנה קלישאות, אבל אני בחרתי לצטט דווקא את ג'יימס ג'ויס: 
"אלוהים יצר את המאכלים,
והשטן את הטבחים."

תודה לדיאבלו על האירוח ותודה לטבחים עבור המאכלים!