הגיגים על המשחק שכבש את העולם, ומשך חודש
שלם מרתק אליו מליוני צופים שכדורגל הוא המכנה המשותף היחיד שלהם.
מסביב יהום הסער, ונראה שכולם עמוק עמוק
בעניין הזה של הכדורגל.
פתאום כל מיני נשים ענוגות מתישבות בסלון
עם קערת פיצוחים ומקללות את השחקנים על המסך, בשפה שלא הייתה מביישת נהג משאית;
חברים שלא יודעים איפה זה צומת קסטינה,
ובשבילם כדי להגיע למודיעין צריך ויזה, שולטים במפת העולם כאילו היו קריסטופר קולומבוס;
אנשים שלא סגורים אם ככה כן בונים חומה
או ככה לא בונים חומה מעבירים ביקורת (לא כל כך בונה) על פרשני הספורט בארצנו;
גברים משכילים ומטרוסקסואלים יושבים על
הספה מול המרקע וקופצים כמו בבונים כשהקבוצה שלהם מחטיאה או כשהקבוצה היריבה מצליחה.
וכשהקבוצה שהם אוהדים מבקיעה, אז הטרזן יוצא להם מהגרון, והצעקות שלהם מגיעות עד השמיים.
אז מה יש בענף הספורט הזה, שמאחד אנשים
מכל קצוות הגלובוס?
מה מושך אנשים - גברים ונשים (אבל, בואו
נודה באמת, בעיקר גברים) - לצפות בחבורת גברים רודפת אחרי כדור ומנסה למנוע מחבורה
אחרת מלקחת להם את הכדור?
אין לי תשובה.
מעולם לא התחברתי לספורט הזה, מעולם לא
התעמקתי בחוקים שלו, ומעולם לא ניסיתי לבעוט בכדור לשער.
אותי מעניינת התופעה מההיבט האנתרופולוגי.
המעורבות הרגשית הגבוהה במשחקים, ההתרגשות והאדרנלין של הצופה מהצד וההזדהות המלאה
עם הקבוצה (והאיבה והשטנה כלפי הקבוצה היריבה) הם פשוט מרתקים בעיני.
ומה עם אותם (מעטים) שלא אכפת להם ממסי,
רונלדו ושות'?
בחודש הזה אנחנו קצת אאודסיידרים. לא בעניינים.
לא מתעניינים, אבל אולי קצת מקנאים במעורבות הרגשית הענקית הזאת, וההזדהות המלאה עם
הקבוצה, החולצה, הסמל והדגל.
אז לכל אלה שמנהלים יחסי אהבה וערגה כלפי
קבוצת הכדורגל שלהם, אני מקדישה את השיר הבא.
לא יודעת אם סלטיק עוד קיימת, ואני לא מאמינה
שהיא משתתפת במונדיאל, אבל זה יופי של שיר, עם טעם של פעם, שמתחיל כמו שיר אהבה לבחורה:
You are my lover
You're my best
friend
You're in my
soul
ונגמר עם סיומת מפתיעה:
you're Celtic
United
but baby I've
decided
you're the best
team
I've ever seen
You're in My Heart
- שיר אהבה של רוד סטיוארט:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה