החופש הגדול הוא באמת גדול?

כשהילדים שלי היו קטנים, הרגשתי שמשרד החינוך הופך את הילדים לנטל על ההורים שלהם. כולם היו עסוקים בלמצוא סידור לילד, לגלות קיטנה מיוחדת לילדה, לאלתר קיטנות של אמהות ולהמציא מתחת לאדמה פעילויות שיאפשרו העסקה של הילדים באופן חינוכי, מבלי להפסיד ימי עבודה.

כשהילדים שלי קצת גדלו, הפכתי לעצמאית, ונוצר מתאם נוח במיוחד של אמא שעובדת מהבית וילדים שמספיק בוגרים כדי להעסיק את עצמם.

עכשיו... כשאני אומרת להעסיק, הכל יחסי. האם לשבת מול מסך הטלויזיה / מחשב / לפטופ / אייפד / סמארטפון נחשב לדעת להעסיק את עצמך? התשובה מורכבת.

מצד אחד, הדמות החינוכית שבי, שדוגלת בהשקעה וטיפוח הילד ויכולותיו, אומרת שלשבת מול מסך לא דורש שום מיומנות, ומנוון את המיומנויות הקיימות.

אבל (ותמיד יש אבל)

מצד שני, עם יד הלב, כשלי יש כמה דקות של פנאי, האם אני מתישבת לתפור וילונות חדשים? בולעת את האוטוביוגרפיה של שימון פרס? מעמידה סיר ממולאים מושקע? יוצאת לריצה של 5 קילומטר? ניחשתם נכון. התשובה היא לא. גם אני, כשיש לי רגע לעצמי, חוטאת בבהייה במסכים, ולכן, אם אהיה מעט סלחנית כלפי עצמי, אולי אהיה גם מעט יותר סלחנית כלפי ילדי.

ועכשיו, כשהילדים כבר עצמאים יותר, גדולים יותר ואחראים יותר, ראו זה פלא, לא נגרם נזק בלתי הפיך למוח שלהם או למיומנויות החברתיות שלהם. הם הולכים לפגוש חברים, יוצאים להליכה, יושבים בבתי קפה עם חברים/ות, עובדים קצת לפרנסתם, וגם ממלאים את הזמן שלהם בפעילות ערכית בתנועת הנוער.

והבית? פתאום הבית ריק...

איפה הימים שקיללנו את משרד החינוך, כי לא היה לנו מה לעשות עם הילדים בבית?

עכשיו אנחנו רק מצטערים שהם לא נמצאים בבית קצת יותר...