איך יודעים שבא הסתיו?

כולנו יודעים איך יודעים שבא אביב,

זה פשוט. מסתכלים סביב-סביב... כמו שאומר השיר.

אבל איך יודעים שבא הסתיו?

מחפשים נחליאלי וחצב?

יש מצב,

אבל לי יש שיטה יותר פשוטה:

רואים בעיר שלטים מאירי עיניים של פסטיבל "צלילי סתיו". 

בסופ"ש של 17-19.11.17 התקיים הפסטיבל, זו הפעם ה-17 ברציפות, ולנו ולכל תושבי מודיעין היו אינספור מופעים שווים בכל מיני פינות בעיר.

חלק מההופעות היו בתשלום, אבל רובן היו פתוחות לקהל הרחב.

אפשר להגיד שהקהל הגיע, אבל לפעמים הייתה לי הרגשה, שלא מספיק בהמוניו.

הרי יש 90,000 איש בעיר מודיעין, אז איך יכול להיות שרק מאה איש יגיעו למופע מוזיקלי, שניתן להם בחינם, בגינה ציבורית מטופחת?

כנראה הם פספסו את השלטים בקרנות הרחוב ואת המודעות בעיתונות המקומית. וחבל...

אבל אני ידעתי, זכרתי והגעתי. וכמובן גם נהניתי.

תכננתי לפתוח את התאבון עם מופע ג'אז בלובי ההיכל בחמישי בערב, אבל רצה הגורל ו...נרדמתי.

אז כפיצוי, ביום שישי אחר הצהריים, אחרי הבישולים ובמקום השנ"צ, יצאתי לפארק המים ברעות, להופעה של ה"מודי-בנד", תזמורת ביג-בנד מקומית, מלווה בזמרות צעירות מאד ומוכשרות מאד.  

 הם פצחו בשיר המקסים "סתיו. סתיו. סתיו" של וילנסקי וחלפי, ואחריו נגנו קלאסיקות בעברית ובלועזית, כמו "מכתב לאחי", "ארבע לפנות בוקר", ו"Sir Duke" הנפלא, כשהנערות מצטרפות אליהם לשירים נבחרים. 

לא קל לקחת קבוצה של מעל עשרה נגנים בוגרים, שכנראה מוזיקה היא לא העיסוק העיקרי שלהם, וליצור מופע כזה ארוך ויפה, וכל הכבוד ל"עולם המוזיקה" של רונית דר, שהצליח לגבש רפרטואר שמשך את הקהל הרב שמילא את האולם ופרגן ללא הרף. 

בשישי בערב זכיתי לראות את שלום חנוך אצלי בעיר. נראה לי שזו הפעם הראשונה שאנחנו לא צריכים לבוא אל ההר, אלא ההר בא אלינו.

במופע "מישהו הפסיק את הזרם", הרוקר הוותיק (בן שבעים!!) הפסיק את הזרם ונתן שואו אקוסטי מצוין, עם (כמעט) כל השירים והלהיטים, כמו "מחכים למשיח", "בא הביתה", "שיהיה לך טוב" ועוד ועוד, בתוספת שיר עכשווי אחד בשם "זום".

רגע מבדח נרשם, כשלפני השיר "קח לך אישה ובנה לה בית", שלום ביקש מהקהל לשרוק את הפתיח. אז מתברר שלאנשים עדיין יש את היכולת הזאת, לשרוק, ושלום היה כל כך מבסוט מהביצועים שלנו, שהוא אמר לנו "נבחרתם בפינצטה. לא במקרה אתם פה!". 

בין השירים הקצביים, הרוק והבלוז, גיליתי נפש עדינה של משורר, שלא הייתי מודעת אליה עד היום, ומצאתי משפטים ואמירות מאד משמעותיים, שלא שמתי לב אליהם קודם:

אדם נשאר אדם

אל תקרא לי עם

אדם קרוב אצל עצמו

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

מה אני אגיד?

היה כדאי! 

בבוקר יום שבת הגענו רעננים ושמחים לרחבת הדשא בכניסה לרעות, ושמחנו לגלות רכב מסחרי מושחר שהפך לבמה. 

על הבמה ניצב הרכב "בוסה טריו" - שלושה ברזילאים עסליים, עם גיטרה סקסופון ותופים. במשך כשעה פלוס הם נגנו ושרו את כל הקלאסיקות של ברזיל, כמו "הנערה מאיפנמה", "ארץ טרופית יפה", "קרולינה" ועוד שירים שגדלנו עליהם, ואפילו להיט די עכשווי, Ai Se Eu Te Pego, שכיכב באחת הבר-מצוות שלנו.

השמש חממה אותנו, הדשא היה רך ונעים, והעדפנו לא לקום ולרקוד. אבל היו כאלה שהפגינו את יכולות הסמבה שלהם, ורקדו בצד. גם הילדים שאבדו סבלנות, עברו למשחקי פריזבי ו"שלושה מקלות", כמו ששחקנו כשהיינו קטנים, והייתה תחושה ביתית של כפר קטן. 

משם המשכנו למופע "מניו אורלינס באהבה", שגם הוא התקיים ברעות.

כשצעדנו במעלה הגבעה, דמיינתי חבורת אמריקאים צעירים, עם מבטא דרומי עמוק, לבושים בבגדים לבנים עם עיטורים של פסים באדום ולבן. לא יודעת למה. כנראה ככה זה בסרטים.

כשהגענו לגינה הקטנטונת, שלא הייתה ערוכה בכלל למופע כזה, הופתעתי מאד לגלות להקת גברים מאפירים, שעברו מזמן (מזמן!) את גיל העמידה, ומדברים עם מבטא אידישאי מובהק.

הם שרו ונגנו שירי דיקסילנד שמחים, שנסונים צרפתים וגם מוזיקה יהודית מהשטעטל, בטענה שהג'אז בכלל נולד באודסה.

כשהם קמו וערכו תהלוכת סיום בפיסת הדשא שהוקצתה להם, התברר שמאחורי הטובה העצומה הסתתר לו בחור צעיר, שדווקא השתלב היטב עם חבורת החבובות.

את הסופ"ש המוזיקלי הזה קינחנו בהופעה המסורתית של תזמורת ה"ג'אז פייפס" – הביג-בנד של מודיעין – שתמיד חותמים את הפסטיבל. הם בצעו שירים ישנים מהרפרטואר שלהם, שאנחנו כבר מכירים היטב משנים קודמות, לצד ביצועים חדשים, שעדיין לא שמענו אותם מבצעים. 

בין הקטעים האינסטרומנטלים, הסולנית שרה כמה שירים, כל אחד מהנגנים קיבל קטע סולו ומחיאות כפיים, כנהוג במופעי ג'אז, והקהל נראה מרוצה מאד, וביקש עוד הדרן ועוד אחד.

כשיצאנו מההיכל, התחילו לנשוב רוחות חזקות ויבשות, העלים התעופפו סביבנו באוויר, והבנו שזהו...

הסתיו באמת הגיע! 

שרים 20 למודיעין

במלאת עשרים לעיר מודיעין, ולציון עשור לפטירתה של שושנה דמארי, ערכה עיריית מודיעין למי שכונתה "מלכת הזמר העברי" מופע מחווה - "מכלניות ועד אור".

קצת התלבטנו אם אנחנו שייכים לדור הנכון, אבל החלטנו לתת לזה צ'אנס.

אנחנו לרוב רגילים לראות את פארק ענבה מפוצץ במשפחות, צעירים ובוגרים. הערב היו בעיקר נציגי דור המייסדים, שישבו על הכסאות, (והשאירו הרבה מאד כסאות ריקים באמפי), והדשא היה כמעט ריק מיושבים.

כנראה היו עוד כמה וכמה שהתלבטו, והחליטו לוותר.

על המסך, כתובת מאירת עיניים - "שרים 20 בפארק ענבה":

על הבמה:

נועם גילאור על הקריינות,

תזמורת הביג-בנד של מודיעין על הליווי המוזיקלי,

אלי בנאקוט על הניצוח והתזמור,

וארבע זמרות מוכשרות על השירה.

הזמרות - ארבע נציגות של ארבעה דורות, חלקן שמן הולך לפניהן, אחרות העתיד לפניהן, חלקן נשכחו וחלקן טרם פרצו, וכולן בצעו היטב שירים של פעם, של מי שקולה הרועם ושיריה הפכו לפסקול של המדינה.

עדנה גורן כמו יין נושן, שהקריין הכתיר אותה כמלכה הבלתי מעורערת של סצנת הג'אז בישראל. בין שיר לשיר, היא ספרה לנו שדודתה, אסתר גמליאלית, בצעה את השיר "צריך לצלצל פעמיים" במקור, אבל הוא הפך ללהיט רק כשדמארי בצעה אותו. היא גם גלתה לנו שבנה של גמליאלית הוא תושב מודיעין וישב אתנו בקהל.

ורדינה כהן, שקולה עדיין צלול וערב, העניקה ביצועים יפים לשירים יפים, והייתה מלאת עזוז עם מחרוזת שירים עם ניגון תימני.

נועה ענוה, זמרת הבית של תזמורת הביג-בנד, מלווה בבטן של הריון מתקדם ובקול עדין ויפה, שאנחנו רגילים לשמוע מבצעת עיבודי ג'אז לשירים, הפעם הייתה נאמנה למקור, בלי הח' והע', כמובן.

עדן חדד, שצמחה בעיר שלנו, הנעימה לנו עם קול הפעמונים שלה. נעים לראות נערה צעירה מבצעת שירים שנולדו הרבה לפני ההורים שלה...

במהלך הערב שובצו פרטי טריוויה וסיפורים על דמארי, על השירים ועל אחורי הקלעים. והכל באופן לא יומרני, כיאה לשירים מתקופה צנועה יותר, לפני שהעלו שירים לסאונדקלאוד או ליוטיוב, ואנשים האזינו לרדיו כדי לשמוע מה חדש, או הלכו לחנות וקנו תקליט, כדי לשמוע את השירים האהובים פעם אחר פעם (לרוב עם תוספת של שריטות וחריקות של הגרמופון).

אבל גם בזמנים הצנועים היו סיפורי אגו. מלחמות לא היו רק בשדה הקרב אלא גם על שירים ועל תארים, והיה פאתוס, והיתה אהבת המולדת והייתה זמרת אחת גדולה, שושנת הארגמן.

במהלך הערב פתאום קלטתי, שגם אם שושנה דמארי הייתה ישראלית ממוצא תימני, היא מעולם לא כונתה זמרת מזרחית או ים תיכונית, היא לא טענה לאפליה על רקע עדתי, ואף אחד לא הדיר אותה בגלל היותה אישה. 

הלוואי והיינו היום מוותרים על התיוגים המיותרים האלה, ומתיחסים לכולם כאל סתם ישראלים, או טוב מכך, מתיחסים אליהם כאנשים, כבני אדם...

רשימת השירים כללה את כל הקלאסיקות, "צריך לצלצל פעמיים", "הטנדר נוסע", "מגדלור", "הרועה הקטנה", "שני שושנים", "אור" וכמובן "כלניות".

היה קטן, היה צנוע, היה יפה, והיה ראוי שלפחות כל מושבי האמפי יהיו מלאים.

מישהו התרשל בפרסום האירוע.

וחבל...