פורים שמח מודיעין!

העדלאידע של מודיעין 2018 יצאה לדרך, והפעם בסימן 70 שנה למדינה.

אז מה כבר אפשר להגיד על מדינה שכבר עברה את גיל הפנסיה? מתברר שהרבה מאד.

חברי מועצת העיר שחקו אותה, עם תלבושת של חלוצים. חולצות רוסיות לגברים וסרפנים לנשים. מגניב!

הדמות של "מודי" והחברים החמודים שלו כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מאירועי העיר.

בתי הספר בחרו נושאים מקסימים, שהזכירו לנו כמה טוב יש במדינה שלנו.

כמו, למשל, מחווה לגולדה מאיר – אישה שכיהנה כאן כראש ממשלה. מתי שוב תעמוד בראש המדינה הזאת אשה, מתי??

הטלוויזיה החינוכית, שבימים אלה נלחמת על קיומה, והילדים שהצדיעו לה וצעדו בדמות שבי השבלול, הפרפר הנחמד וקשקשתא.

המצאות ישראליות, כמו מכונית הסוסיתא, תוכנת הניווט ווייז, המשחק הבינלאומי טאקי והחטיף הכי ישראלי - במבה (חברים, שכחתם את הדיסק און קי והטפטפות...)

קולנוע ישראלי, עם סרטים כמו קזבלן וחסמב"ה (הלו, איפה פוקסטרוט?)

דמויות של פעם, כמו דן חסכן

וישראליק

חפצים של פעם, כמו הקופה של קק"ל

ולא שכחו את התרבות והאמנות, שבהם המדינה שלנו התברכה.
היה מרגש לראות ילדים עושים מחווה לספרי ילדותם, כמו "האריה שאהב תות", "הבית של יעל" ו"מעשה בחמישה בלונים".

אהבתי מאד את המזרקה של ככר דיזינגוף (ה' יקום דמה)

וההצדעה שנעשתה לאמנות הישראלית הייתה רעיון מבריק וביצוע יפהפה, שעל-הדרך הכיר לתלמידים אמנים ישראלים, ששינו את פני התרבות במדינה.

מחווה מרגשת במיוחד הייתה לאסטרונאוט הישראלי הראשון – אילן רמון, זכרו לברכה.

לאורך התהלוכה התהלכו לוליינים, ושובצו מתנפחים בהשראת העצמאות, כמו הזקן משדה בוקר

הספרות 70 משולבות במגני דוד

צבר עדכני שכולו אמוג'י

ובנימין זאב ההיפסטר

אבל מעבר לצועדים, הילדים שהגיעו לחגוג היו בעיני לא פחות מקסימים...

 

 

ולא נשכח את נציגי החוגים, שקפצו, ורקדו, שרו וצעקו, ונציגים של תנועות הנוער, הצעירים האיכותיים והערכיים שלנו, וכמובן כמובן - הרקדניות הכי-הכי, המתוקות מסטודיו "זוז במחול", שרקדו כל הדרך עם חיוך גדול על הפנים. 

העדלאידע ברוח 70 למדינה הגיעה בתזמון מושלם, בשבוע שבו הודיעו "זוז במחול" שהם נבחרו להופיע השנה בהר הרצל בטכס הדלקת המשואות, לציון יום העצמאות ה-70 של מדינה ישראל.
איזה כבוד לעיר שלנו!!!
פורים שמח מודיעין!

עדלאידע מהחלומות

אחד היתרונות שיש בילדים גדולים הוא, שלא צריך לדאוג לשעשע אותם, להעסיק ולהסיע אותם.

אחד החסרונות שיש בילדים גדולים הוא, שהם כבר לא ממש מעוניינים ללכת אתך לאירועים, ולפעמים אפילו לא מוכנים להראות אתך בציבור, ובטח ובטח לא כשאת עוטה עליך תחפושת מטופשת.

אז כשהילדים הפרטיים שלי ראו אותי מתחפשת בפורים האחרון, הם פשוט סרבו ללכת אתי לעדלאידע. אז הלכתי לי, לבדי, ועקבתי אחרי ילדים חמודים של אנשים אחרים, שעדיין לא מתפדחים מתחפושות, איפורים וללכת יד ביד עם אבא ואמא שלהם בפרהסיה.

באותה הזדמנות גם צפיתי בהרבה מאד ילדים מקסימים, שצעדו עם החברים מהכיתה או מהחוג, בתהלוכה עליזה וחלומית.

הנושא השנה היה "חלומות", וכל בית ספר, סטודיו, חוג, גוף או תנועת נוער הביאו את הפרשנות שלהם לנושא.

בית ספר אחד הציג את החלום של יוסף, עם הפרות והשיבולים.

בית ספר נוסף התחפש גם על פי חלום מהמקורות, עם חלום יעקב, קומפלט עם הסולם

בית ספר אחר לקח את הביטוי "היינו כחולמים" והציג את הצנחנים בכותל

אחר בחר לעשות מסיבת פיג'מות

ילדי בית ספר אחד דווקא בחרו בכוכבים, אלה שרואים לפני שהולכים לישון

וקבוצה נוספת בחרה להיות כבשים, כמו אלה שאנחנו סופרים רגע לפני החלומות...

הנהגת ההורים הציגה, שוב (כמו בשנה שעברה), את החזון (או החלום) שלה – שיוקם מוסד אקדמי במודיעין

וחברי שבט הצופים אופק וחניכי מכבי צעיר צעדו יחד, אלה לצד אלה.

שפשפנו את העיניים שזה לא חלום, ובאמת שני הצדדים הצליחו להשכין ביניהם שלום!

המבריק מכולם, בעיני, היה בית ספר יוזמה, שבחר באליסה בארץ הפלאות, ספר שכל כולו חלום (שלא לומר, הזיה). היו שם ארנב, טוידל די וטוידל דם, קלפים, עליסה, כובען מטורף אחד ולצדו שני שולחנות משתה מהלכים. כל הכבוד על הביצוע המדהים!

בין הצועדים היו גם דמויות אגדיות, צבעוניות מתנפחות. זה באמת רעיון גאוני, ליצור מיצג שלא שוקל כמעט כלום, ובסוף היום בטח מתקפל לריבוע קטן!

המתעמלות מחוגי האקרובטיקה הפליאו לקפוץ ולעשות גלגולים באוויר לאורך המסלול.

ילדי חוגי המחול רקדו בלי הפסקה. 

כרגיל נהניתי מהרקדניות של "זוז במחול" שבטאו את החלום האישי שלי – לרקוד!

שמחנו לראות את מודי הופך לדמות תלת-מימדית, ומבטא אולי את העובדה שהמכבים או החשמונאים שגרו פה פעם אפילו לא חלמו שיום אחד יקום במודיעין ישוב מפואר שכזה.

והכי שמחנו לראות את כל הילדים המתוקים מחופשים כל כך יפה, קצת קנאנו כשראינו משפחות מחופשות כולן באותו נושא, ונצבט לנו טיפה הלב, כשראינו את הקטנטנים הולכים יד ביד עם ההורים. 

 

 

אח, איפה הם הימים ההם...