זוכרים
את זה שפעם, כשמודיעין הייתה כפר קטן (ולא כפר גלובלי, כמו שהיא היום), היה קטע
כזה שאנשים היו מתפארים שהם אחת מעשר המשפחות הראשונות של מודיעין?
אז אני
לא.
אבל כבר יש לי הרבה פז"מ פה בעיר, ואני עוד זוכרת את העסקים האמיצים
הראשונים שנפתחו כאן.
כשאני מסתובבת
במרכזים של מודיעין (ולא יוצא לי הרבה, אני מודה), אני מופתעת בכל פעם מחדש לראות
מקומות חדשים נפתחים. ואחר כך גם נסגרים. ותמיד שמחה לראות עסקים ששרדו עוד מתקופת
ה"ראשונים".
היום
אפשר לספור על אצבעות יד אחת את אותם עסקים, שאני זוכרת מהתקופה הפרה-הסטורית. ומה
שמשותף לכל העסקים האלה, הוותיקים והמתמידים, זה שתמיד יש להם גם פנים ושמות. זה
לא עוד סניף של רשת, עם מוכרניות מתחלפות, אלא אנשים שהקימו את המקום, השקיעו בו
וממשיכים לקבל את פנינו שם, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.
כי,
בעצם, אנשים זה כל הסיפור...
אז יש את
דבורה מ"סטימצקי", שהתחילה בקאנטרי סנטר, עברה למודיעין סנטר, והיום היא
בקניון. תמיד הייתי נאמנה לה, למרות שהיא חלק מרשת, כי תמיד היא קבלה אותנו במאור
פנים ועם חיוך כזה נעים. (אני חייבת להודות, שהיום קצת קשה לי להיכנס לשם, בידיעה
שג. יפית אורבת לי בפינה. סליחה, דבורה...);
ויש לנו
את יוסי מ"דידקטה" במרכז מליבו, שתמיד כיף להיכנס אליו, לפטפט אתו וגם לקנות
אצלו חומרי יצירה איכותיים או מתנות קטנות, לקטנים ולקטנים פחות;
וגם את
מיכה ואודי מ"לומיטו" במרכז שרבט, שתמיד נראה לי שהם טיפהל'ה יקרים, אבל
מצד שני, יש להם סחורה טרייה, מבחר גדול, הצעות למתכונים וחיוך על הפנים, והם
משלנו...;
ועודד
מ"פוינט" במודיעין סנטר, שליווה אותנו בכל ההתלבטויות הספורטיביות של הילדים:
התעמלות, שחייה, קראטה ומחול. את כל התלבושות קנינו אצלו;
ועינת
ומשה מ"משה ספרים", שנדדנו אחריהם משילת או כפר רות (או שניהם), והיום
אנחנו קופצים אליו למרכז בעמק האלה, ותמיד מוצאים ספרים, חוברות, ציוד משרדי ואת
החיוך הרחב של עינת;
ויואב
מ"איי-קיו" במודיעין סנטר, שהופתעתי השנה, שכבר אי אפשר היה לקנות אצלו
ספרי לימוד, ושמעתי שמועה מצערת, שהוא מחסל את החנות;
ויש את
מירב מ"פסיפס", שהתחילה במודיעין סנטר, פעם מזמן, באלף הקודמת, עברה
לקניון ועכשיו אנחנו מרחיקים בעקבותיה עד מכבים.
ועליה אני רוצה לדבר.
לא משנה
איפה הייתה החנות, היא תמיד נראית אותו הדבר, עם קו עיצובי אחיד וייחודי, קיטשי
אבל במידה, עם כלים, שטיחים, אביזרי נוי, פיצ'פקעס ותכשיטים, שבנות כל כך אוהבות.
ויש את מירב, שתמיד מביאה את הדברים הכי יפים, וצועדת עם הזמן, ומתעדכנת עם
האופנות, ואף פעם לא מכזיבה אותנו.
כיף תמיד
להכנס ולראות את הפנים היפות שלה, לשמוע אותה קוראת לכל אחת מאמיל'ה, יודעת תמיד
להתאים מתנה לאירוע, לוקחת דברים לתיקון בלי לשאול שאלות, ומנהלת שיחות חולין עם
כל מי שנכנס, גם מי שזו הפעם הראשונה שלו, ולא הלך אחריה באש ובמים לאורך השנים,
כמוני, למשל.
כשהיינו
עוד מחפשים מתנות לגננות - הלכנו לפסיפס; כשחיפשנו משהו לבית – הלכנו לפסיפס;
כשרצינו לפנק חברה – הלכנו לפסיפס; וכשבא לנו לפנק את עצמנו (מה יש? גם לי מגיע!) –
כמובן הולכים קודם כל לפסיפס.
החסרון
היחיד הוא, שאין למירב סניפים בכל הארץ. אז כשקונים מתנה לחברים ומשפחה שלא גרים
כאן בכפר שלנו, אנחנו נאלצים ללכת לאחת הרשתות האלה, חסרות הפנים והשמות, חסרות
האישיות, וחסרות האופי המיוחד שיש רק ל "פסיפס"...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה