פסיפס בפרמיירה של זוז במחול

האביב הגיע, וזה סימן שהגיע הזמן למופע פרמיירה של "זוז במחול".

הפעם נחלקה הפרמיירה לשניים, אחת לשכבה הצעירה והשנייה לשכבה הבוגרת. 

אני בחרתי להגיע למופע הראשון מבין הארבעה, שבו הרקדניות מהשכבה הצעירה של הלהקות הייצוגיות העלו מופע בשם "פסיפס".

רקדניות מלהקות המחול, ג'אז, היפ-הופ וג'אז מודרני העלו ריקודים, שחלקם הכרנו משנים קודמות ואחרים היו חדשים לגמרי.

וכשיש מופע של כמה חטיבות, בכמה סגנונות, עם ריקודים של כמה כוריאוגרפים, אפשר להיות בטוחים שלא יהיה רגע אחד משעמם!

הקצב היה איטי לרגע ואז מהיר, בריקוד אחד התנועות זרמו והזכירו אנסמבל בלט, ובשנייה לאחר מכן היו מקוטעות והזכירו להקות ראפ. 

השמלות המתנפנפות התחלפו בקצב מסחרר למכנסיים וסווטשירט. 

רגליים יחפות פינו מקום לנעלי ג'אז, ותלבושת ברייקדאנס הוחלפה בצעיפים של רקדניות בטן. 

הכל אפשר היה למצוא שם. כמעט.

כיאה לפסיפס האנושי שמרכיב את העם שלנו והמדינה שלנו, גם הריקודים היו שילוב של הרבה מאד חלקים, שאולי במבט ראשון לא מתחברים, אבל בסוף המופע התקבלה תחושה של משהו מאד שלם.

קשה מאד לזכור כל כך הרבה ריקודים, רקדנים ולהקות, אבל מהתמונות שפורסמו בדף הפייסבוק של "זוז במחול" (https://www.facebook.com/zoozdance1/) אני מעריכה שהיו במופע לא פחות מ-25 ריקודים.

כל ריקוד היה מקצה אחר של העולם.

היה ריקוד הודי והיה ריקוד פרסי.

היו ריקוד דרום אמריקאי והיה ריקוד רוסי.

היו שירים בצרפתית, בעברית, בלטינית ובתימנית.

היה ריקוד באווירה כנסייתית וריקוד יהודי חסידי.

היה פלמנקו והיה דו-וופ.

היו בגדים מנצנצים והייתה שמלה שחורה קטנה.

היתה מחווה לאמנות המצרית והייתה אפילו התייחסות לכושים העבריים.

הייתה המון רצינות והיה גם שפע של הומור, כמו למשל בריקוד האמא הפולניה, שמלבישה את הילדה הקטנה, טורחת סביבה ומנסה להאכיל אותה בכוח.

היו גם הרבה מאד רגעים מרגשים. 

רגע אחד כזה היה בריקוד שהוקדש כולו למאיר בנאי, שנפרד מאתנו בטרם עת.

רגע נוסף כזה היה בשיר הקצבי "הכי ישראלי". כשברמקול נשמעה השורה "אוהבים אותך שמעון פרס", על המסך הופיעה תמונה של רקדני "זוז במחול" לצדו של הנשיא המנוח, אחרי שהופיעו בפניו בבית הנשיא.

המופע הסתיים בריקוד "פה זה לא אירופה". 

זה היה סיום נהדר לכל הקיבוץ גלויות הזה, שהוא מדינת ישראל ועם ישראל. 

וכשעל המסך הופיעה שקופית "תרימו", לא נדרש הרבה מאמץ מצד הקהל, שגם ככה כבר היה בלהט מחיאות הכפיים הסוערות, לעשרות הרקדניות הצעירות, שנתנו שואו אדיר. 

תאמינו לי שהגיע להן כל הפרגון הזה, ועוד...

הפנים והשמות של עסקים עם פז"מ במודיעין

זוכרים את זה שפעם, כשמודיעין הייתה כפר קטן (ולא כפר גלובלי, כמו שהיא היום), היה קטע כזה שאנשים היו מתפארים שהם אחת מעשר המשפחות הראשונות של מודיעין?

אז אני לא.

אבל כבר יש לי הרבה פז"מ פה בעיר, ואני עוד זוכרת את העסקים האמיצים הראשונים שנפתחו כאן.

כשאני מסתובבת במרכזים של מודיעין (ולא יוצא לי הרבה, אני מודה), אני מופתעת בכל פעם מחדש לראות מקומות חדשים נפתחים. ואחר כך גם נסגרים. ותמיד שמחה לראות עסקים ששרדו עוד מתקופת ה"ראשונים".

היום אפשר לספור על אצבעות יד אחת את אותם עסקים, שאני זוכרת מהתקופה הפרה-הסטורית. ומה שמשותף לכל העסקים האלה, הוותיקים והמתמידים, זה שתמיד יש להם גם פנים ושמות. זה לא עוד סניף של רשת, עם מוכרניות מתחלפות, אלא אנשים שהקימו את המקום, השקיעו בו וממשיכים לקבל את פנינו שם, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.

כי, בעצם, אנשים זה כל הסיפור...

אז יש את דבורה מ"סטימצקי", שהתחילה בקאנטרי סנטר, עברה למודיעין סנטר, והיום היא בקניון. תמיד הייתי נאמנה לה, למרות שהיא חלק מרשת, כי תמיד היא קבלה אותנו במאור פנים ועם חיוך כזה נעים. (אני חייבת להודות, שהיום קצת קשה לי להיכנס לשם, בידיעה שג. יפית אורבת לי בפינה. סליחה, דבורה...);

ויש לנו את יוסי מ"דידקטה" במרכז מליבו, שתמיד כיף להיכנס אליו, לפטפט אתו וגם לקנות אצלו חומרי יצירה איכותיים או מתנות קטנות, לקטנים ולקטנים פחות;

וגם את מיכה ואודי מ"לומיטו" במרכז שרבט, שתמיד נראה לי שהם טיפהל'ה יקרים, אבל מצד שני, יש להם סחורה טרייה, מבחר גדול, הצעות למתכונים וחיוך על הפנים, והם משלנו...;

ועודד מ"פוינט" במודיעין סנטר, שליווה אותנו בכל ההתלבטויות הספורטיביות של הילדים: התעמלות, שחייה, קראטה ומחול. את כל התלבושות קנינו אצלו;

ועינת ומשה מ"משה ספרים", שנדדנו אחריהם משילת או כפר רות (או שניהם), והיום אנחנו קופצים אליו למרכז בעמק האלה, ותמיד מוצאים ספרים, חוברות, ציוד משרדי ואת החיוך הרחב של עינת;

ויואב מ"איי-קיו" במודיעין סנטר, שהופתעתי השנה, שכבר אי אפשר היה לקנות אצלו ספרי לימוד, ושמעתי שמועה מצערת, שהוא מחסל את החנות;

ויש את מירב מ"פסיפס", שהתחילה במודיעין סנטר, פעם מזמן, באלף הקודמת, עברה לקניון ועכשיו אנחנו מרחיקים בעקבותיה עד מכבים. 

ועליה אני רוצה לדבר.

לא משנה איפה הייתה החנות, היא תמיד נראית אותו הדבר, עם קו עיצובי אחיד וייחודי, קיטשי אבל במידה, עם כלים, שטיחים, אביזרי נוי, פיצ'פקעס ותכשיטים, שבנות כל כך אוהבות.

ויש את מירב, שתמיד מביאה את הדברים הכי יפים, וצועדת עם הזמן, ומתעדכנת עם האופנות, ואף פעם לא מכזיבה אותנו.

כיף תמיד להכנס ולראות את הפנים היפות שלה, לשמוע אותה קוראת לכל אחת מאמיל'ה, יודעת תמיד להתאים מתנה לאירוע, לוקחת דברים לתיקון בלי לשאול שאלות, ומנהלת שיחות חולין עם כל מי שנכנס, גם מי שזו הפעם הראשונה שלו, ולא הלך אחריה באש ובמים לאורך השנים, כמוני, למשל.

כשהיינו עוד מחפשים מתנות לגננות - הלכנו לפסיפס; כשחיפשנו משהו לבית – הלכנו לפסיפס; כשרצינו לפנק חברה – הלכנו לפסיפס; וכשבא לנו לפנק את עצמנו (מה יש? גם לי מגיע!) – כמובן הולכים קודם כל לפסיפס.

החסרון היחיד הוא, שאין למירב סניפים בכל הארץ. אז כשקונים מתנה לחברים ומשפחה שלא גרים כאן בכפר שלנו, אנחנו נאלצים ללכת לאחת הרשתות האלה, חסרות הפנים והשמות, חסרות האישיות, וחסרות האופי המיוחד שיש רק ל "פסיפס"...