מסע בזמן אל תחילת תהליך ההתאהבות בעולם המחול

חזרתי אחורה בזמן.

מי שמכירים אותי (וגם שני העוקבים של הבלוג שלי), יודעים שכל השנה אני מחכה למופעי סוף השנה של "זוז במחול". זה התחיל מחברה שהזמינה אותי לראות את הבת שלה, אי שם בתחילת העשור, והפך להתמכרות בלתי נשלטת.

אני הולכת להיכל התרבות, ויושבת בקהל עם כל ההורים, האחים, החברים, הסבים והסבתות (לפעמים יש גם כמה מורות ממש מסורות), ותמיד מי שיושבים לידי מופתעים לשמוע שאין לי ילדים שרוקדים. "מי זאת האשה המוזרה הזאת?" הם בטח שואלים את עצמם, "שבאה לראות ילדים של אנשים אחרים?". אבל מה לעשות שהילדים שלי לא רקדו ולא רוקדים, והיום הם גדולים מכדי שירצו שאבוא לאירועים שלהם? ומה לעשות שאני מתה על מחול ומוכנה לראות כל סגנון ריקוד (כמעט), צופה אדוקה של תכניות ריקוד מהארץ ומהעולם, ועדיין מפנטזת על היום שיהיה לי מספיק אומץ ללכת בעצמי ללמוד לרקוד.

אני תמיד מוקסמת מהגאונות של הכוריאוגרפיות, ממגוון הסגנונות והמקצבים, מהבגדים הצבעוניים, מיכולת ההפקה והארגון של המופע, מאיך הכל מתקתק, למרות שמדובר בסך הכל בילדים, ויותר מכל - מהכישרון של הילדים הצעירים האלה, שמגיעים לרמות כל כך גבוהות, ל'קיק' עד השמים, ל'פוינט' שדוקר את האוויר ול'שפגט' שכואב לי רק לחשוב עליו.

השנה החלטתי ללכת אחורה בזמן, ולראות את הילדים האלה, רגע לפני שהם הופכים למקצוענים. השנה הלכתי למופע של ילדי הגן. חשבתי שאם הם מגיעים לרמות כאלה גבוהות כבר בכיתות הנמוכות, יהיה מעניין לראות מה ואיך מלמדים אותם כשהם בגן.

אז קניתי לי כרטיס למופע שנקרא "תנו לגדול בשקט" והתישבתי בקהל עם הורים צעירים. שקלתי אם להעלב כשהנערה שלידי שאלה אותי אם הנכדה שלי מופיעה, אבל החלטתי להיות בוגרת ולא לקחת ללב ):

ב"מופע השכבה הצעירה של זוז במחול" הופיעו הרקדנים הכי צעירים בסטודיו. ילדים וילדות בגיל הגן וכיתות א' ו-ב'. למרות שתארתי לי לקראת מה אני הולכת, לא צפיתי את מידת המתיקות שהייתה שם על הבמה. רקדניות קטנטנות, חייכניות, מבוישות ומתרגשות, עמדו יחד על בימת היכל התרבות של מודיעין, וקרנו מאושר. התנועעו יחד ולחוד, וחייכו חיוכים של גאווה ושמחה, לעבר הקהל הכי אוהד שיש – אבא ואמא...

ההפתעה הראשונה הייתה, כשעוד בטרם נפתח המסך, ילדונת מתוקה בשמלה לבנה ושתי צמות עמדה יחידה, עם כלבלב צעצוע ביד, ושרה בכשרון רב את השיר ממחזמר "אנני" – "השמש תזרח בבוקר". כמה תום וכמה רגש היא הכניסה בשיר העצוב אך אופטימי הזה.

אחריה להקת ילדות מתוקות בבגדים משובצים (מישהו זוכר את המילה הזאת סרפן?) רקדו לצלילי שיר שלא הכרתי - "ילדי בית העץ". לפי ההתלהבות של הילדים שישבו באזור שלי, הבנתי שזה כנראה "הכבש השישה עשר" של ימינו.

 

הילדות המתוקות בצעו צעדים לא פשוטים בכלל, והראו לנו מה הן למדו במהלך השנה הזאת. מרשים מאד שכבר בגיל כזה הן גם עומדות על הבמה ללא חשש, וגם (כמעט ו)לא מתבלבלות בצעדים.

 

הריקוד הבא היה לשיר "כובע קסמים", שאני עוד זוכרת את עצמי מדקלמת אותו בעל פה כילדה בגן. הילדות הבובתיות האלה, עם הכובעים הוורודים, גרמו לי לחייך לכל אורך השיר. יש משהו קסום כל כך במעמד הזה, בשיר הזה ובמסגרת הזאת.

 

 

ואם כבר רוקדים, אז "לשמוח ולרקוד", בתלבושות צבעוניות והמון חיוכים שפוזרו לכל עבר. כמה אנרגיה צריכה ילדונת כזאת, אבל זה יש להם 'בילט אין', מה שאותי מטריד, זה איך המורה שלהן יודעת ללמד אותן לתעל את האנרגיה לביצוע הצעדים המדויקים, ובסנכרון (כמעט) מלא של כל כך הרבה ילדות שונות על גבי הבמה הענקית הזאת?

 

ואם כבר קלאסיקות מהילדות שלנו, אז איך אפשר בלי "אמת או חובה", ואיך אפשר לשכוח את הפרפרים בבטן, ברגע שהבקבוק מסתובב, ולאט לאט מאט, ויש סיכוי שאולי (אולי!) יעצר מולך??

   

את "שיר לשירה" אני אוהבת במיוחד, אולי בזכות הנגיעה האישית שלי לנושא השיר, ואולי כי זה באמת שיר קסום. בריקוד הזה ראינו את הקטנטנות המקסימות לצד רקדנית קצת יותר גדולה, אולי כרמז לבאות...

 

 

"עולם חדש וטוב אני אתן לך

כבר במבט כחול את מגלה

כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח

קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה"

מכאן הפלגנו על כנפי הריקוד להודו הרחוקה. תמיד התלבושות הצבעוניות והתנועות הייחודיות יוצרות אווירה מכשפת, אבל יחד עם השיר המדליק "חיים בסרט הודי", אווירת בולויווד מתעצמת, ובתוספת של שני הרקדנים החמודים, שמובילים את כל הרקדניות, בכלל הכל נראה הרבה יותר משכנע.

 

ואם כבר אהבה, אבל מסוג קצת אחר, "המגפיים של ברוך" זכו לפרשנות מתקתקה עם ערדליים מפלסטיק בצבע ורוד זוהר. לאחרונה נתקלתי בפרט טריוויה שהפתיע אותי, ואני מאתגרת את שני העוקבים שלי: מי יודע איזו טעות לשונית יש בשיר הזה של כוורת?

[רמז: "הוא קנה אותן בזול, הן היו מלאות בחול"]

המחשבה שלי, כשבחרתי לראות הפעם דווקא את מופע הקטנטנות, הייתה לראות איך הן מגיעות לאן שהן מגיעות כשהן מתבגרות. במופע הזה ראיתי בדיוק איך מקנים להן הרגלים, יסודות וגם משמעת, אבל חשוב יותר מכל אלה – אהבה לתנועה, וכנראה שרק עם הרבה אהבה מגיעים להישגים.

במהלך המופע התארחו גם רקדניות מלהקות בוגרות יותר, שהדגימו לקטנטנות (ולהורים שלהן) איפה הן יהיו בעוד כמה שנים, איך יראה ה'פוינט' שלהן, וכמה גבוה יגיע ה'קיק' שלהן.

 

 

 

אבל הריקוד שהדגים בצורה הטובה ביותר את התהליך שהרקדניות הפצפוניות האלה עוד צפויות לעבור, בדרך להפיכתן לרקדניות בלהקות ייצוגיות, הוא ריקוד המראה, שבו שתי רקדניות מקסימות, שנראו דומות בצורה בלתי רגילה (אולי אחיות?), לבושות בשמלות זהות, בצעו ריקוד שהחל מול המראה ועבר למה שנראה לי כדיאלוג של אותה הדמות עם עצמה, בעבר ובעתיד.

"כשתגדלי תביני" שרה חוה אלברשטיין. לנו בקהל זה כבר היה ברור, אבל אני מאמינה שגם הקטנטנות של "זוז במחול", שהציצו מהצד על הגדולות, הבינו שאם הן ימשיכו כך, ישקיעו, יתאמצו ויתמידו, כשיגדלו גם הן יראו כמו הרקדניות האלה, מלאות החן והכשרון, שהופיעו לצדן על הבמה.

התמונות הן בחלקן של "זוז במחול" ובחלקן מהורים שצלמו את הילדים המתוקים שלהם.

אני מודה לכל מי שתרם לי את התמונות לפוסט הזה.