אז הגיע חנוכה, ואתו גם הלביבות, הסופגניות, הסביבונים ו...המופע
החינמי של "זוז במחול" לכבוד חג האורים.
ואני חשבתי לי, שאת "על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו
המכבים" אפשר לפרש גם, שהמכבים יצאו במחול, בגלל הנס הגדול שהיה פה,
במודיעין.
פעם, כשהילדים שלי עוד היו יותר נמוכים ממני, היינו הולכים למסיבות
חנוכה בגן או בבית הספר, עם אור אולטרה סגול וכתרים בצורת נר.
הם היו רוקדים כמו סופגניות ונופלים כמו סביבונים, ואלבום התמונות
שלהם היה מלא תמונות שלהם לבושים בבגד לבן עם כתמים אדומים של ריבה (מתוקה מדי),
והפנים שלהם אדומים מהתרגשות עם אבקת סוכר לבנה (מתוקים מדי).
עכשיו הם כבר גדולים, ואין שמחת חג כמו פעם, אז כיף שיש את המסורת היפה הזאת
של מופעי חנוכה פתוחים לקהל.
הגענו בשעה היעודה והתרווחנו ביציע של האולם. הרבה מאד הורים נרגשים
היו מסביבי, אבל גם סתם אזרחים מהשורה, שבאו ליהנות מהמופעים של הלהקות המקומיות
שלנו, כמוני.
זה לא סוד שאני חולה על ריקוד, ויכולה לשבת שעות ולראות אנשים רוקדים,
ולכן אני נהנית כל פעם מחדש לראות את היכולות של הדור הצעיר. אני מודה, שבמופע
הפרמיירה שלהם בקיץ האחרון, הם הדהימו אותי. לא האמנתי שכאן, מתחת לאף שלנו,
מתפתחות להקות כל כך מקצועיות וכל כך רציניות.
אז לפני מופע חנוכה, קצת חששתי שהמופע הזה לא יעמוד בסטנדרט שהתרגלתי
אליו.
קודם כל, כי המופע התקיים בתנאים קצת פחות טובים.
שנית, הפעם המופע היה של רקדנים (נו בסדר רקדניות וגם כמה רקדנים)
מכיתה ג' ומעלה, ולא רק הלהקות הבוגרות שמופיעות בפרמיירה.
וחוצמזה, שהשנה רק התחילה, וחשבתי שאולי עוד לא ממש הספיקו ללטש את
הריקודים.
אז חשבתי...
כמה טעיתי!
היה סופר מושקע! סופר מקצועי! וסופר-דופר מרשים!!
אחת אחת עלו הלהקות; כל אחת בתלבושת אחרת, כל אחת עם מוזיקה בסגנון
אחר, במקצב קצת שונה וכוריאוגרפיה מעולם אחר.
כל ריקוד היה נראה לי יותר יפה מהקודם. בכל קטע החלטתי שזה סגנון המחול
המועדף עלי, וככה עברתי מהיפ-הופ, למחול, לג'אז, לפלמנקו, למחול מזרחי וחוזר חלילה.
היו אביזרים והיו עזרים, היו בגדים חסידיים ובגדים חגיגיים, היו
צעיפים והיו פרנזים, היו נצנצים והיו שמלות מתוקות של ילדות ורדרדות, היו כפיים
כמו בטברנה והיו פירואטים כמו באגם הברבורים, והיו הברקות כמו הריקוד של מליפיסינט
הצעירה, עם דמות מכשפה ענקית, שרקדה ברקע, מאחורי כל הרקדניות הצעירות.
והיה ברור שגם הרקדניות ממש נהנות. או לפחות הן חייכו בצורה ממש
משכנעת...
ואני לא הפסקתי לחשוב, כמה גאונות יש בהעמדה של כל ריקוד, כמה מקוריות
בכל כוריאוגרפיה, וכמה עבודה קשה ועייפות בטח מסתתרות מאחורי כל החיוכים הרעננים
האלה.
וככה, כשאני מתלהבת כמו הילדה הצעירה שהייתי פעם, המופע זז, זרם ורץ,
ולפני שהספקתי לעפעף, כבר עברה שעה שלמה. אז ברור שנשארתי גם למופע הבא...
ובסוף, נשאר לי טעם של עוד.
אז עכשיו אני מחכה למופע הפרמיירה של אמצע השנה.
יום יבוא וגם אדע לצלם.
