מרתה
גראהם, הכוהנת הגדולה של המחול המודרני, אמרה:
"ריקוד הוא השפה החבויה של הנפש"
סקוט
נילסון, שאין לי מושג מי הוא היה, אמר:
"ריקוד הוא חשיפה שירית של הנפש באמצעות תנועה"
ואני אומרת: איזה מזל שהמציאו את הריקוד, כדי להביע עולם של רגשות!
ואיזה יופי שיש לנו מופעים של "זוז במחול" פעם בכמה חודשים,
כדי שנוכל להתענג על תנועה, ולראות סיפורים שלמים מסופרים באמצעות הנעה של איברי
הגוף.
מופע פרמיירת האמצע של הלהקות הבוגרות של "זוז במחול" הגיע
בעתו, והפעם ברוח הזמן גם קיבל נושא מעניין – "ערב חג". המופע נחלק לשני חלקים, בחלק הראשון, בהשראת נושא החגים, הריקודים הותאמו
ללוח השנה, ובחלק השני היו ריקודים מכל הזמנים, ללא כל קשר ביניהם.
לשמחתי הרבה, שמרתי את התוכנייה המוזהבת, שהרקדנים חלקו לנו בכניסה
לאולם, כך שיכולתי להיזכר ולשחזר את כל העושר הזה שהוצג בפנינו, על ידי ילדים
צעירים שהעמידו מופע מרהיב, ממש כמו גדולים!
חלק א' נפתח עם יום כיפור והריקוד "סליחות". הרקדנים היו
לבושים בבגדים שנראים כמו ציציות או טליתות, ונשאו תפילה לשמים. לא סתם עוד ריקוד
חסידי, אלא ריקוד שסיפר סיפור. הסיפורים האלה חזרו בכל הריקודים שהועלו לאורך הערב
הזה. לא תמיד הבנתי אותם, אבל היה סיפור...
החג הבא, ט"ו בשבט, הביא את סיפור "העץ הנדיב" והילד
שחסה בצלו וטיפס על ענפיו. הרקדניות היו משולות לענפי העץ, בעוד רקדן בודד מספר את
סיפורו של הילד, שגדל והיה לאיש, בצל קורתו של העץ. והעץ היה שמח...
חג פורים סיפק סיבה טובה להתלבש כמו ליצנים, ולהשתטות קצת על הבמה תוך
כדי תנועה. הריקוד "ארלקינו" היה מסיבת תחפושות עליזה וסוערת.
ועכשיו לא הגיע ריקוד, כי אם מצגת של תמונות, בה ראינו את כל הרקדנים ואת
כל המורים עם המשפחות שלהם. פה ושם ראיתי פנים מוכרות, אבל ההתרגשות הרבה נבעה
באופן כללי מהמחווה למשפחה, וזה היה מחמם לב. וגם התחושה שכולם שם משפחה אחת גדולה.
"חד גדיא" מתאים בול לחג הפסח, ונפתח גם עם העמדה שנראית כמו ליל הסדר. השיר הנוקב של חוה אלברשטיין משתלב בצורה מדהימה עם ההעמדה בריקוד הוותיק והאהוב של הסטודיו (שקצת כואב לי בברכיים, לאות הזדהות, כשאני רואה
את הרקדנים משתטחים על הבמה. אבל אז הם קמים. כמו כלום!).
כמו בחיים עצמם, מיד אחרי הפסח מגיעות חגיגות המימונה, והכנסת האורחים המרוקאית
המפורסמת. רקדניות לבושות במיטב מחלצות החג ירדו אל הקהל ועשו לנו קצת שמח, ומיד
אחריהן, על הבמה הופיעה להקה נוספת בריקוד "פורטונה" הצבעוני והעליז. ממש
התחשק לי לעשות להם "קולולו", כמו שסבתא שלי הייתה עושה בחגיגות
המשפחתיות.
הריקוד הבא לא התייחס לחג, במובן החגיגי של המילה, אלא למועד משמעותי
בלוח השנה שלנו כעם. הריקוד "מספר על היד" מותאם ליום השואה כמו כפפה
ליד. הילדה בשמלה האדומה, שכאילו לקוחה מהסרט של סטיבן שפילברג, חווה חלום בלהות
מצמרר, מלווה בבלונים שחורים. הסיפור הזה העלה לי דמעות בעיניים, גם בפעם השנייה
(או שאולי זו השלישית?) שראיתי את היצירה המדהימה הזאת.
וכמו שאומרים בטלויזיה: במעבר חד, עברנו ליום העצמאות, עם הריקוד
"רק בישראל", שמספר את סיפור הישראליות והרב-רובדיות של החברה שלנו –
חרדים, חלוצים, ערסיות וחננות, שירי ארץ ישראל, מוזיקה חסידית ומקצבים מזרחיים – כולם מתערבבים
בקלחת הזאת שהיא מדינת ישראל. נפלא!
הבא בתור הוא יום האישה, עם השיר של המלכה האם, ביונסה, Flawless"" (שזה מילולית נטולת פגמים, אבל בעברית
מדוברת זה פשוט מושלמת). היא שרה "התעוררתי ככה", כאילו השלמות שלה היא
נטולת כל מאמץ. ואני חשבתי שגם הנערות האלה, רוקדות על הבמה, באופן שנראה כל כך חסר
מאמץ, אבל שבטח כל כך הרבה ימים ולילות הושקעו בריקוד הזה (ובכל הערב הזה), כדי
שיראה חסר מאמץ ונטול פגמים.
ל"ג בעומר זימן ריקוד היפ הופ "בקצב האש". התלבושות - לשונות
אש, המבטים - רושפים, כמו שנהוג בהיפ-הופ, והרבה מאד טמפו. היה אש!
ועוד מעבר חד אל חג השבועות, עם ריקוד בסגנון ריקודי עם, רקדנים
ורקדניות שכאילו חזרו מהפלחה, מחוללים במעגל, לבושים במיטב מחלצותיהם החלוציים,
ובעוד רגע יעלמו בגורן. תענוג!
את החצי הראשון חתם יום האהבה עם הריקוד "בגלל האהבה". אין
המון רקדנים בנים בלהקות, אבל אלה שישנם מוכשרים וגמישים בצורה בלתי רגילה, ומזל
שיש אותם, כדי להניף את הרקדניות אל על, בקטעי סולו זוגיים רומנטיים ודרמטיים...
לסיום המחצית עלו כל הלהקות לריקוד משותף. כל להקה הגיעה לבושה בבגדי
הריקוד האחרון שעמו הופיעו, ואני פתאום הבנתי כמה עבודה זה רק לדאוג לתלבושות
שונות לכל אחד ממאות הרקדנים, בכל אחד מעשרות הריקודים. אני מסירה את הכובע בפני
האדם (או המכונה) שמתכנן/ת את כל העסק המורכב הזה של התלבושות.
שלא לדבר על יופיים של הבגדים...אבל את זה אפשר לראות בתמונות, אז לא
אכביר במילים.
אחרי ההפסקה, התוכנייה ספרה לנו שהלהקות מופיעות בריקודים רפרטוארים.
ראשון היה הריקוד "Creep", שמעורר בי תמיד
דאגה, שאולי הילדים הפרטיים שלי חווים את גיל ההתבגרות שלהם בתחושת זרות כזאת, ובה
בעת תדהמה איך יוצרים כוריאוגרפיה כזאת, שמעבירה לאדם בוגר כמוני את עולמו של נער
מתבגר, באמצעות כמה צעדי ריקוד ותלבושת נטולת צבע או צורה.
"פשרונם" הוא שמו של ריקוד שאני לא בדיוק מבינה את פשרו,
אבל הקצב שלו סוחף והסולן הגמיש (שמתח רגל אחת עד שהתיישרה ב-180
מעלות מהרגל השנייה) היה פשוט כובש!
הריקוד "סלסה ג'אז" שילב את המקצב הלטיני החושני עם סגנון
הג'אז (הריקוד. לא המוזיקה.), והרקדניות הביאו את קובה או ארגנטינה ישר לעיר האורות
מודיעין.
"ירושלים" היה ריקוד של זהב. התלבושות העבירו את הקדושה,
והתנועה ספרה את סיפורה של העיר. לא יודעת למה התכוון המשורר, אבל אני כבר הייתי
רגע אחד בין חומות העיר העתיקה וברגע השני בכנסיית הבצלים בעין כרם. קסום!
את השיר "Pump It" אני אוהבת במיוחד. תמיד אהבתי, אבל עכשיו, אחרי שראיתי את הריקוד, בכל פעם שאני
שומעת אותו, אני כבר מדמיינת את הרקדניות הנמרצות האלה מקפצות באוויר עם בגדי עור,
וכשהמוזיקה עוברת לנעימה של שנות החמישים הזאת, שככבה ב"ספרות זולה", אני
רואה אותן בעיני רוחי מרימות ידיים וכאילו אוטמות את האוזניים, בעוד החצוצרה מיבבת
עד לב השמיים. ממש חוויה רב חושית!
ואז עברנו לקצב אחר לגמרי עם "סאוטז' " - עוד שם לא ברור
לריקוד מהמם, שלוקח אותי למחוזות רחוקים. עם תלבושות דרמטיות, פרח בדש הבגד או בשיער, והרבה מאד
חושניות.
את הריקוד "Revolt" אהבתי גם בזכות
העובדה שכל הרקדניות (וגם הרקדן) קפצו ביחד ובילו רגעים ארוכים באוויר מבלי לגעת
בבמה, וגם בזכות המגדל שיצרו במהלך הריקוד. לא יודעת אם השם מתייחס למרד או אולי
לדחייה, מה שאני יודעת, הוא שהוא יצר אצלי משיכה מאד גדולה לראות עוד...
שוב מעבר לסגנון אחר לגמרי עם "טורמה", שבו שני רקדנים עם
צי של רקדניות קופצים ויוצרים חומה אנושית. בדקתי בתוכנייה וראיתי, שהלהקה המבצעת
היא של מחול ישראלי, אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי מתבלבלת, כי סגנון מתערבב עם
סגנון, מקצב עם מקצב, אבל תכלס... מה זה משנה, אם כל ריקוד יותר יפה מקודמו, וכולם
מרחיבים את הדעת ואת הלב...
את להקת ההיפ-הופ קבלנו שוב עם הריקוד "Impossible", ופה זה כבר סגנון
שאף פעם לא אתבלבל בו. יש בהיפ-הופ חדות, חספוס וזעם אצור. חוכמת רחוב וחוכמת
חיים, בגרות והעדר תמימות. כל אלה עולים לנגד עיני בריקודים האלה.
אבל הריקוד "Perdida" לא היה דומה לשום
דבר אחר שראיתי אי פעם במופעים של "זוז במחול": רקדנית פלמנקו בוגרת עם
להקת בנים צעירים, בריקוד שמשלב מחול מודרני עם פלמנקו. איזו דראמה, מאמה! וכמה
הבעה בעיניים ובידיים. אולה!
מכאן חזרנו לארץ ולריקוד "מגדלור", עם תלבושות שחורות, שקצת
הזכירו לי אלמנות שחורות ואת שיר אהובת הספן. הריקוד הזה נסך בי עצב לא מובן...
משם עברנו לדראמה מסוג אחר, עם "לילות ערב" ואלף לילה ולילה
נגלו לפנינו על הבמה.
ועכשיו, המעבר הטבעי היה לריקוד "אג'נווה", עם רקדניות
לבושות בתלבושת אדומה של רקדנית בטן, מוחאות כפיים, קוראות בקול ומרחפות
באוויר.
הריקוד האחרון שוב הפגיש על הבמה את כל הרקדנים והרקדניות, בתלבושות מגוונות, לקטע מסכם.וכשצוות המדריכים והמורים עלו אף הם לבמה, לקול מחיאות הכפיים
של הרקדנים שלהם ושל הקהל, הם עשו כולם נאמבר אחרון ביחד. לא ידעתי שמורים למחול גם
יודעים לרקוד כל כך יפה. שאפו!
בתום כשעתיים שלמות, ולא פחות מ-25 ריקודים, הרקדנים נראו כאילו הם
יכולים לרקוד עד אור הבוקר, אבל אני הרגשתי שכל כך הרבה התרגשות ורגשות בערב אחד
הספיקו לי. יצאתי מהיכל התרבות, כאילו יצאתי ממנהרת זמן, או מהקפה סביב כדור הארץ.
היה מופלא! תודה!!
