אני אשאיר ימים של קיץ...

אם במופעי מוזיקה עסקינן, הוותיקים שבינינו זוכרים את להיט הקיץ האולטימטיבי "זה היה בסוף הקיץ, האוויר היה חמים".

אז זה אכן היה בסוף הקיץ, אבל האוויר היה חמים זה האנדרסטייטמנט של השנה.

על המופע בפארק הדגים אפשר אולי לומר שהיה חמים ונעים, אבל המופע שהתקיים בפארק ענבה בסוף הקיץ היה מרחץ זיעה, גם אם ישבת במקום ולא רקדת לצלילי המוזיקה. אבל אנחנו לא באנגליה, ולא באנו לדבר על מזג האוויר.

כדי לחגוג את סוף הקיץ, עיריית מודיעין הכינה לנו פינאלה שווה במיוחד.

את התותחים הכבדים הם הפעילו כבר בתחילתו של החופש, עם שלמה ארצי, משה פרץ ועומר אדם, והסוף היה רך כמו צמר גפן מתוק, עם עילי בוטנר וילדי החוץ ועם להקת רוקוויל.

ביום חמישי התאספנו בפארק הדגים, והופתענו לגלות שעדיין אפשר לראות את הדשא. המופע של עילי בוטנר והחבורה שאתו כנראה לא מהווה כזאת אטרקציה למודיעיני הממוצע, או שפשוט כולם בחופשת הכל כלול אי שם בים האגאי.

הלהקה שקיבץ סביבו עילי בוטנר, מוזיקאי כותב ומלחן, היא התגשמות החלום של עורכי גלגלצ. מכונת להיטים מתקתקה ומתוקתקת, שמנתה פעם שני זמרים מוכשרים, שפרצו באחת מתחרויות השירה הרבות שקבלנו באדיבות הטלויזיה המסחרית, והיום מונה את אותם שניים מקוריים עם שני שחקני חיזוק, שקצת הזכירו לי את ברבי וקן.

החבורה נצבה על הבמה, כשבכל פעם מישהו אחר מקבל את אור הזרקורים, בעוד בוטנר ניצב שם לצדם, כמו אמא אווזה, גאה בברווזונים הצעירים שלמדו ללכת.

ניכר שיש כימיה טובה בין הארבעה, הם מרבים לתקשר ביניהם במבטים, בשפת גוף ובמגע. נחמד לראות שאין העדפה של הוותיקים על פני החדשים, ואלה מקבלים במה וזרקור, גם בשירים שכל כך מזוהים עם אוהד שרגאי ואדר גולד, שני הוותיקים.

הם קבלו חיזוק בדמות זמרת מקומית, שבצעה את השיר "שווים", כשקבוצה של נערות שכולן "משלנו" לוותה אותה עם תרגום של השיר לשפת הסימנים.

ילדי החוץ שרו את להיטי ההרכב הנוכחי, וגם שירים שכתב בוטנר לאחרים. הקהל ידע (או אם נהיה כנים, בעיקר הנשים בקהל ידעו) את כל המילים לכל השירים. אבל לא רק הן. גם ילדים בגיל הגן, גם בני נוער וגם מבוגרים, גם דתיים וגם חילוניים, כולם עמדו על הדשא, אלה לצד אלה, ושרו יחד את השירים.

אומרים שמודיעין זה אמצע הדרך? אז זו בדיוק הלהקה שמתאימה לקהל המודיעיני, והקהל הזה החזיר להם הרבה מאד אהבה!!

"אני אשאיר ימים של קיץ ארוכים על החלון 
והשנים שיעברו ולא ישאירו זיכרון 
וזה רק אני ואת 
זה רק אני ואת היום" 

"בואי נעזוב כי מחשיך עוד מעט 
ולשנינו השמש לא קמה 
וללכת, ללכת כמה שאפשר 
יש מי שדואג לנו שמה"

"הלילה אצא אל הדרך 
הלילה אקטוף כוכבים 
תראי את עדיין שומרת 
את כל הסודות הכמוסים 
הלילה אגע בפנייך 
אלטף אותך, עד לדמעות 
תחלמי גם עליי, גם עלייך 
ועל מה שיכולנו להיות" 

"תם ולא נשלם 

נחתם עוד פרק בעולם"

במוצאי שבת התיצבנו יחד עם כמה מאות בודדות של מודיעינים בפארק ענבה להופעה שחתמה את אירועי הקיץ. את להקת רוקוויל ראינו במודיעין לא מעט פעמים, ואנחנו תמיד שמחים לפגוש אותם שוב. כבר ראינו אותם מבצעים את יו-2 ואת פינק פלויד, עושים שירי אהבה ושירי פופ ורוק, אבל המופע המדהים ביותר שלהם הוא כשהם מבצעים משירי להקת קווין.

בערב הזה הם עשו מחווה ללהקת Coldplay, עם רצף של כל הלהיטים הכי גדולים של הלהקה הבריטית. הסולן המוכשר אוליב הוכיח, שכבר לא מעניין אותנו רוג'ר ווטרס וה-BDS, כי לנו יש את הדבר האמיתי (כמעט) ממש מתחת לאף הארוך שלנו.

הבמה עוצבה ברוח הלהקה, הווידאו ארט היה בדיוק כמו בסרטונים מהופעות של הלהקה המקורית, הסולן אימץ את הלבוש והמחוות של כריס מרטין, והלהקה נגנה כל כך דומה למקור, ששקלנו לעשות "שאזאם" ולראות אם הוא יזהה את השירים.

למרות שהמופע היה בחינם, הפארק לא היה מלא עד אפס מקום. דווקא במופעים שהיו בתשלום בתחילת העונה, היה קשה למצוא מקום לעמוד. כאן יכולנו לשבת בנוחות על מחצלת על הדשא, ומי שרצה לרקוד עבר לרחבה הצמודה לבמה.

להיט רדף להיט, והקהל (הפעם גם בנים וגם בנות) שלט היטב בחומר, ידע מתי לעשות 'אוהוהו', מתי לזמזם 'היי הו היי', ומתי לשיר 'יוהוהו'. המודיעינים שלטו בשיר הראשון של הלהקה, כמו גם בשיר הכי חדיש שלה, ולא רצו שהמופע יגיע לסיומו.

בשירים בהם הלהקה מארחת את הזמרות הגדולות ריהאנה וביונסה הצטרפה גם זמרת להרכב, ובהחלט עמדה ברף הגבוה שהמלכות הציבו. בשאר הזמן הנגנים תרמו גם קולות, אבל ללא ספק, זהו המופע של אוליב, הסולן הכריזמטי של הלהקה.

לרגעים, הרגשתי כאילו אני רחוק מכאן, באצטדיון ומבלי, ורק כשהבלונים הענקיים רחפו מעל אגם ענבה, והחלונות של "זוז במחול" הביטו עלי מהקניון, נזכרתי שאני בעצם פה, בקיץ המודיעיני המהביל.

Look at the stars,
Look how they shine for you,
And everything you do,

All that noise, and all that sound,
All those places I got found.
And birds go flying at the speed of sound,
to show you how it all began. 

 

In the night, the stormy night, she'd close her eyes
In the night, the stormy night, away she'd fly
And dream of para-para-paradise

I turn the music up
I'm on a roll this time
And heaven is in sight

When you're in pain
When you think you've had enough
Don't ever give up
Don't ever give up
Believe in love

I feel my heart beating

I feel my heart beneath my skin

I feel my heart beating

Oh, you make me feel

Like I'm alive again

 I hear Jerusalem bells a-ringing

Roman cavalry choirs are singing

אולי לא שמענו פעמונים מירושלים או מקהלות רומאיות שרות, אבל בהחלט שמענו את תושבי מודיעין שרים את כל המילים לכל השירים ומתמסרים לאוליב ולהקת רוקוויל כאילו היו הדבר האמיתי. Viva la Vida!

Lights will guide you home
And ignite your bones
And I will try to fix you

אני יודעת שנהוג לרדת על העיר שלי, מודיעין, ולומר שהיא הכי כל-ישראלית שיש, אבל זה בדיוק מה שאני אוהבת בה...

כל הכבוד לעיריית מודיעין, על שהביאו משב רוח מרענן לקיץ המיוזע שלנו, וחתמו את העונה עם מופעים שמתאימים לנו בול.

ועכשיו... גם אנחנו נשאיר "ימים של קיץ ארוכים" כדברי השיר, ועם שני המופעים המקסימים האלה, נסגור קיץ עמוס במופעים ואירועים, ונחכה לאירועים הבאים שראש העיר הבטיח לנו - פסטיבל הקרקס ופסטיבל צלילי סתיו.

בתקווה שהאוויר אז יהיה כבר קצת יותר קריר...

מסע בזמן אל תחילת תהליך ההתאהבות בעולם המחול

חזרתי אחורה בזמן.

מי שמכירים אותי (וגם שני העוקבים של הבלוג שלי), יודעים שכל השנה אני מחכה למופעי סוף השנה של "זוז במחול". זה התחיל מחברה שהזמינה אותי לראות את הבת שלה, אי שם בתחילת העשור, והפך להתמכרות בלתי נשלטת.

אני הולכת להיכל התרבות, ויושבת בקהל עם כל ההורים, האחים, החברים, הסבים והסבתות (לפעמים יש גם כמה מורות ממש מסורות), ותמיד מי שיושבים לידי מופתעים לשמוע שאין לי ילדים שרוקדים. "מי זאת האשה המוזרה הזאת?" הם בטח שואלים את עצמם, "שבאה לראות ילדים של אנשים אחרים?". אבל מה לעשות שהילדים שלי לא רקדו ולא רוקדים, והיום הם גדולים מכדי שירצו שאבוא לאירועים שלהם? ומה לעשות שאני מתה על מחול ומוכנה לראות כל סגנון ריקוד (כמעט), צופה אדוקה של תכניות ריקוד מהארץ ומהעולם, ועדיין מפנטזת על היום שיהיה לי מספיק אומץ ללכת בעצמי ללמוד לרקוד.

אני תמיד מוקסמת מהגאונות של הכוריאוגרפיות, ממגוון הסגנונות והמקצבים, מהבגדים הצבעוניים, מיכולת ההפקה והארגון של המופע, מאיך הכל מתקתק, למרות שמדובר בסך הכל בילדים, ויותר מכל - מהכישרון של הילדים הצעירים האלה, שמגיעים לרמות כל כך גבוהות, ל'קיק' עד השמים, ל'פוינט' שדוקר את האוויר ול'שפגט' שכואב לי רק לחשוב עליו.

השנה החלטתי ללכת אחורה בזמן, ולראות את הילדים האלה, רגע לפני שהם הופכים למקצוענים. השנה הלכתי למופע של ילדי הגן. חשבתי שאם הם מגיעים לרמות כאלה גבוהות כבר בכיתות הנמוכות, יהיה מעניין לראות מה ואיך מלמדים אותם כשהם בגן.

אז קניתי לי כרטיס למופע שנקרא "תנו לגדול בשקט" והתישבתי בקהל עם הורים צעירים. שקלתי אם להעלב כשהנערה שלידי שאלה אותי אם הנכדה שלי מופיעה, אבל החלטתי להיות בוגרת ולא לקחת ללב ):

ב"מופע השכבה הצעירה של זוז במחול" הופיעו הרקדנים הכי צעירים בסטודיו. ילדים וילדות בגיל הגן וכיתות א' ו-ב'. למרות שתארתי לי לקראת מה אני הולכת, לא צפיתי את מידת המתיקות שהייתה שם על הבמה. רקדניות קטנטנות, חייכניות, מבוישות ומתרגשות, עמדו יחד על בימת היכל התרבות של מודיעין, וקרנו מאושר. התנועעו יחד ולחוד, וחייכו חיוכים של גאווה ושמחה, לעבר הקהל הכי אוהד שיש – אבא ואמא...

ההפתעה הראשונה הייתה, כשעוד בטרם נפתח המסך, ילדונת מתוקה בשמלה לבנה ושתי צמות עמדה יחידה, עם כלבלב צעצוע ביד, ושרה בכשרון רב את השיר ממחזמר "אנני" – "השמש תזרח בבוקר". כמה תום וכמה רגש היא הכניסה בשיר העצוב אך אופטימי הזה.

אחריה להקת ילדות מתוקות בבגדים משובצים (מישהו זוכר את המילה הזאת סרפן?) רקדו לצלילי שיר שלא הכרתי - "ילדי בית העץ". לפי ההתלהבות של הילדים שישבו באזור שלי, הבנתי שזה כנראה "הכבש השישה עשר" של ימינו.

 

הילדות המתוקות בצעו צעדים לא פשוטים בכלל, והראו לנו מה הן למדו במהלך השנה הזאת. מרשים מאד שכבר בגיל כזה הן גם עומדות על הבמה ללא חשש, וגם (כמעט ו)לא מתבלבלות בצעדים.

 

הריקוד הבא היה לשיר "כובע קסמים", שאני עוד זוכרת את עצמי מדקלמת אותו בעל פה כילדה בגן. הילדות הבובתיות האלה, עם הכובעים הוורודים, גרמו לי לחייך לכל אורך השיר. יש משהו קסום כל כך במעמד הזה, בשיר הזה ובמסגרת הזאת.

 

 

ואם כבר רוקדים, אז "לשמוח ולרקוד", בתלבושות צבעוניות והמון חיוכים שפוזרו לכל עבר. כמה אנרגיה צריכה ילדונת כזאת, אבל זה יש להם 'בילט אין', מה שאותי מטריד, זה איך המורה שלהן יודעת ללמד אותן לתעל את האנרגיה לביצוע הצעדים המדויקים, ובסנכרון (כמעט) מלא של כל כך הרבה ילדות שונות על גבי הבמה הענקית הזאת?

 

ואם כבר קלאסיקות מהילדות שלנו, אז איך אפשר בלי "אמת או חובה", ואיך אפשר לשכוח את הפרפרים בבטן, ברגע שהבקבוק מסתובב, ולאט לאט מאט, ויש סיכוי שאולי (אולי!) יעצר מולך??

   

את "שיר לשירה" אני אוהבת במיוחד, אולי בזכות הנגיעה האישית שלי לנושא השיר, ואולי כי זה באמת שיר קסום. בריקוד הזה ראינו את הקטנטנות המקסימות לצד רקדנית קצת יותר גדולה, אולי כרמז לבאות...

 

 

"עולם חדש וטוב אני אתן לך

כבר במבט כחול את מגלה

כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח

קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה"

מכאן הפלגנו על כנפי הריקוד להודו הרחוקה. תמיד התלבושות הצבעוניות והתנועות הייחודיות יוצרות אווירה מכשפת, אבל יחד עם השיר המדליק "חיים בסרט הודי", אווירת בולויווד מתעצמת, ובתוספת של שני הרקדנים החמודים, שמובילים את כל הרקדניות, בכלל הכל נראה הרבה יותר משכנע.

 

ואם כבר אהבה, אבל מסוג קצת אחר, "המגפיים של ברוך" זכו לפרשנות מתקתקה עם ערדליים מפלסטיק בצבע ורוד זוהר. לאחרונה נתקלתי בפרט טריוויה שהפתיע אותי, ואני מאתגרת את שני העוקבים שלי: מי יודע איזו טעות לשונית יש בשיר הזה של כוורת?

[רמז: "הוא קנה אותן בזול, הן היו מלאות בחול"]

המחשבה שלי, כשבחרתי לראות הפעם דווקא את מופע הקטנטנות, הייתה לראות איך הן מגיעות לאן שהן מגיעות כשהן מתבגרות. במופע הזה ראיתי בדיוק איך מקנים להן הרגלים, יסודות וגם משמעת, אבל חשוב יותר מכל אלה – אהבה לתנועה, וכנראה שרק עם הרבה אהבה מגיעים להישגים.

במהלך המופע התארחו גם רקדניות מלהקות בוגרות יותר, שהדגימו לקטנטנות (ולהורים שלהן) איפה הן יהיו בעוד כמה שנים, איך יראה ה'פוינט' שלהן, וכמה גבוה יגיע ה'קיק' שלהן.

 

 

 

אבל הריקוד שהדגים בצורה הטובה ביותר את התהליך שהרקדניות הפצפוניות האלה עוד צפויות לעבור, בדרך להפיכתן לרקדניות בלהקות ייצוגיות, הוא ריקוד המראה, שבו שתי רקדניות מקסימות, שנראו דומות בצורה בלתי רגילה (אולי אחיות?), לבושות בשמלות זהות, בצעו ריקוד שהחל מול המראה ועבר למה שנראה לי כדיאלוג של אותה הדמות עם עצמה, בעבר ובעתיד.

"כשתגדלי תביני" שרה חוה אלברשטיין. לנו בקהל זה כבר היה ברור, אבל אני מאמינה שגם הקטנטנות של "זוז במחול", שהציצו מהצד על הגדולות, הבינו שאם הן ימשיכו כך, ישקיעו, יתאמצו ויתמידו, כשיגדלו גם הן יראו כמו הרקדניות האלה, מלאות החן והכשרון, שהופיעו לצדן על הבמה.

התמונות הן בחלקן של "זוז במחול" ובחלקן מהורים שצלמו את הילדים המתוקים שלהם.

אני מודה לכל מי שתרם לי את התמונות לפוסט הזה.