זזים לפרמיירה של תמונות מהחיים

פרמיירה זה מופע בכורה. כלומר, המופע הראשון בסדרה של מופעים.

אבל אני הייתי בהופעת פרמיירה אמצע השנה של הרקדנים (נו, טוב, בעיקר רקדניות...) של "זוז במחול", שאחריה, כמה חבל, לא יהיה עוד רצף מופעים.

ולמה חבל? כי הרקדניות הצעירות האלה עובדות כל כך קשה, כדי להעלות את המופע, וההופעה שלהן כל כך מדהימה, שחבל שאין עוד מועדים, כדי שכל מודיעין תבוא ותראה את הקסם הזה מתרחש על הבמה.

המופע הפעם נקרא "תמונות מהחיים".

החלק הראשון שלו כלל ריקודים מהרפרטואר של "זוז במחול", ובתור צופה אדוקה, היו כמה קטעים שכבר הכרתי (אבל אני מוכנה לראות שוב ושוב, כמו למשל את "ציירי לך שפם" המדליק).

בחלק השני הוצגו ריקודים, רובם בהופעת בכורה, שסקרו את מהלך החיים שלנו, מהלידה ועד הזקנה. למזלנו, שם זה נעצר...

מעבר לכישרון של היוצרים ושל הרוקדים, היה גם הרבה מאד הומור שזור בין הקטעים, והיו אמירות משמעותיות על החיים ועל מה שקורה לכל אחד מאתנו במהלכם.

כמו לכל סיפור טוב, גם כאן יש התחלה אמצע וסוף.

ההתחלה היא בסיפור אהבה בין גבר לאישה יפים וצעירים, שבעקבותיו בא לעולם תינוק.

האמצע הוא כל מהלך החיים: מתינוקות בפעוטון, דרך ילדים בבית הספר, בת מצווש, גיל ההתבגרות, סיום תיכון, גיוס לצה"ל, טיול שחרור בדרום אמריקה או במזרח הרחוק, עבודה, אהבה, חינה וחתונה.

הסוף הוא בגיל העמידה, כשאנחנו כבר קצת מגושמים ומגוחכים, הטעם שלנו בבגדים הוא איום ונורא, ואנחנו ולא תמיד שולטים בסוגרים.

"הזמן הוא כמו גלגל ענק" שרו ענקי הזמר העברי, וב"זוז במחול" מדגישים את מחזור החיים האינסופי, בעזרת נקודות ציון שמשותפות לכולנו, בדרך זו או אחרת.

האביזרים על הבמה לא היו רבים, והכלי העיקרי היה הרקדנים עצמם, שהפכו את הריקודים לרצף סיפורי מרתק. הם נעזרו במוזיקה ובתלבושות מגוונות וצבעוניות (ספרתי. 26 ריקודים כפול 30 רקדנים על הבמה בממוצע, וכשאף תלבושת לא חוזרת על עצמה, זה כמעט 800 פריטי לבוש. מטורף!).

רשמית, שלושה סגנונות מחול עיקריים הוצגו על הבמה – מחול ישראלי, ג'אז והיפ-הופ. אבל בריקוד הטיול להודו רקדניות המחול הפגינו יכולת בוליוודית לא מבוטלת, בעוד בריקוד החינה רקדניות הג'אז ענטזו והפגינו יכולות ריקודי בטן מרשימות.

אמרתי הומור? היה ממנו בשפע...

ריקוד התינוקות של להקת ההיפ-הופ הציג את התינוקות כמלאכים שמשנים את פניהם כשהמטפלת מפנה את הראש, והם מפרקים את הגנון, וגם את הדובי המסכן שלהם.

בריקוד סיפור לילה טוב הציגו הרקדניות דמויות מהאגדות שקמות לתחייה ומשתובבות עם הילדה החולמת.

ובריקוד הבת מצווש כלת השמחה הייתה בעצם חתן, וחברותיה הטובות היו קלפטע'ס שעשו הכל להביך ולהכשיל אותה.

וכאמור, ריקוד הזיקנה הציג את הקשישים כדמויות קומיקס משעשעות, ובייחוד את אותה סבתא שלא הצליחה להתאפק, ובתמונת הסיום "הפריחה יונה", כמו שהיינו אומרים כשהיינו ילדים.

מסרים עמוקים מצאתי בריקוד ההתבגרות, לצלילי השיר CREEP. להקת הג'אז עלתה לבמה בבגדים בצבע גוף, והרקדניות נראו מרחוק לגמרי ערומות. תחושת השונות, הזרות והבדידות של גיל ההתבגרות עלו וצפו לי, והזכירו לי שלא כיף להיות מתבגר. הרקדניות האלה, שהן בעצמן עמוק בגיל ההתבגרות שלהן, העבירו כל כך יפה את תחושת המועקה הזו, שאני מסירה בפניהן ובפני הכוריאוגרפית שלהם את הכובע שאין לי.

גם הריקוד שהציג את המרוץ אחרי הקריירה הביע ביקורת חברתית. המראה האחיד של כל הרקדניות בחליפה ועניבה, הקבוצה בה הפרט נבלע בתוך ההמון, והעניבה – אביזר שמשדר איפוק וריסון – שמבטאת את הייאוש, כשהרקדנית הבודדת שנותרת על הבמה חונקת את עצמה בעזרתה, כמו חבל תלייה.

כל כך הרבה רגעים יפים היו על הבמה, כל כך הרבה קפיצות וסיבובים, הנפות וצלילות;

כל כך הרבה רקדניות מוכשרות (וגם רקדנים מוכשרים);

כל כך הרבה מקצועיות בבניית הריקודים האלה;

כל כך הרבה חוכמה בסידור הרקדנים על הבמה;

כל כך הרבה מחשבה בהתאמת המוזיקה והביגוד לריקוד;

כל כך הרבה עבודה קשה שהושקעה משך ימים ארוכים (וגם לילות ושבתות, אני בטוחה);

ורק שני מופעי פרמיירה.

אני קוראת לפרנסי "זוז במחול" להוסיף עוד מופעים.

לפי האולם המפוצץ באנשים, נראה לי שאם היו מעלים עוד מופע, גם הוא היה "סולד אאוט" בלי בעיה.

ולמי שעדיין לא זכה לראות, אני ממליצה בחום! גם אם אין לכם ילדים ב"זוז במחול", תבדקו מתי הפרמיירה הבאה, ולכו לראות את ילדי מודיעין מעלים מופע, ברמה שלא מביישת אף מופע שמועלה על הבימות המקצועיות ביותר בישראל.

למה אתם מחכים? זוזו!

הערה: התמונות מדף הפייסבוק של זוז במחול https://www.facebook.com/zoozdance1