פרמיירה סוף!!!

עוד פרמיירה מושלמת של "זוז במחול", שעשתה לי טוב על הנשמה

איך שהזמן רץ לו...

חברתי היקרה והאהובה פתאום הודיעה לי, שכבר הגיעה העת למופעי הפרמיירה של סוף השנה ב"זוז במחול". ואני, שאין לי ילדים שרוקדים שם, לא ערה לכל ההתרגשות וההכנות שקודמות למופעים, ומופתעת שכבר הגענו לעוד סוף.

איזו חברה זו! מודיעה לי שיש מופעים, ושיש תאריכים, ושאשריין יום ושעה, ואני, כמו ילדה טובה וממושמעת, מגיעה.

ושלא תבינו אותי לא נכון, אני תמיד מגיעה בשמחה! כי מחול זה אהבה... מחול זה התמכרות... ומחול זה כמעט שריטה.

לא משנה איזה סוגים של מחול, לא משנה איזה מקצב ואיזה סגנון. תנו לי לראות אנשים רוקדים, ואני מוקסמת, מתרגשת, משתאה, דומעת, ו(אם להודות על האמת) קצת מקנאת (וגם מקנאה).

כבכל שנה, אני מתרווחת לי בכסא של היכל התרבות של מודיעין, קצת דרוכה ברגעים שלפני עליית המסך, מסתכלת על ההורים הנרגשים, שמגיעים עם זרי פרחים עבור הרקדניות/ים שלהם, על החברים והחברות של הרקדנים, שמגיעים בהמוניהם בסולידריות מרשימה, ואת הסבים והסבתות, שאני יודעת שלפעמים קצת קשה להם עם הווליום והמקצבים, אבל "מה לא עושים בשביל הילדים והנכדים...".

כמו תמיד, אני יושבת לי בכסא לאורך המופעים, וקצת מצטערת שהילדים שלי לא היו שייכים ל"תנועת הנוער" הזאת שנקראת "זוז במחול", כי הרקדנים הם לא רק מקצוענים, רואים שהם גם נהנים, ושומעים את זה תמיד בנאומי הפרידה של הבוגרים (השנה היו רק בוגרות), שמבעד לדמעות מדברים על פרידה מאנשים שהיו עבורם כמו משפחה, ממקום שהיה עבורם כמו בית שני (ולפעמים גם בית ראשון), וממורים ומנהלים שהיוו עבורם הורים חלופיים.

ואני, פתיה שכמותי, בוכה אתם. לא מכירה אותם. לא מכירה את המורים שלהם. לא מכירה את החברים שלהם. אבל אחרי שיצרתי אתם קשר עמוק במהלך מופע מחול מלא, בן כשעתיים, אני נרגשת יחד אתם ו(כמעט) חווה יחד אתם את קשיי הפרידה.

אבל בואו נעזוב את רגשנות היתר שלי, ונתמקד בעיקר – הריקוד.

הכרוז הודיע, שהשנה יש ל"זוז במחול" 13 מופעי פרמיירה. אני כמובן לא נכחתי בכולם, אבל באלה שכן נכחתי, זכיתי לחוויה שלא מביישת להקות מחול מקצועניות של בוגרים.

ובמופעים האלה אפשר לראות מגוון עצום של סגנונות ומקצבים: לצד הסגנונות המוכרים והאהובים, כמו מחול ישראלי וג'אז, היו היפ-הופ וברייקדאנס, קצת מחול מזרחי, הרבה פלמנקו, וגם את הרקדניות הקטנטנות ונשים הבוגרות:

משתתפות חוגי המחול לגיל הרך, בובות קטנות בנות שלוש או ארבע, שהיו מתוקות וחינניות, וראית עליהן שהן מקבלות את כל היסודות והצעדים שצריך, כדי שיום אחד גם הן יגיעו לאחת הלהקות הייצוגיות המקסימות של הסטודיו.

ומנגד – קבוצת האמהות, נשים בגילי (טוב, אולי קצת יותר צעירות), שלא ויתרו על אהבת נעורים, וממשיכות היום לרקוד, גם כשכוח הכבידה עובד חזק, וגם כשהגוף כבר לא מגיב כמו פעם, והופיעו על הבמה לצד בנותיהן (או ילדות שהיו יכולות להיות בנותיהן) בכבוד ובמקצועיות.

אחת אחת עלו הלהקות לבמה, בזו אחר זו, בכל פעם עם תלבושת אחרת, בכל פעם בקצב אחר, בסגנון אחר ועם כוריאוגרפיות שונות. ומתוך התנועות עלו סיפורים, אגדות, מסרים חברתיים וגם תובנות על החיים, שהשאירו לי חומר למחשבה.

מילות השירים התאימו לתנועות, שהתאימו לבגדים, שהתאימו למקצב, והכל ביחד יצר ריקודים נהדרים!

ותוך כדי, לקחו אותי למסע בזמן ולמסע מסביב לעולם. הייתי באפריקה, הייתי בהודו, בנפאל, בערב הסעודית, במדרכות של הארלם, בבימת הבולשוי ברוסיה, בקרנבל של בברזיל, בצרפת, במדריד, בסמטאות של מאה שערים, חזרתי בזמן לינקות ולילדות, דלגתי קדימה לזיקנה, קפצתי לבקר בארץ ישראל הישנה והטובה... והכל כאן, במודיעין 2015!

אני לא יודעת איך הן עושות את זה, הקטנטנות האלה. מחליפות תלבושות במהירות הבזק, יודעות מאיפה לעלות, היכן לעמוד על הבמה, לאן להסתובב, איך לא להתנגש עם שאר הרקדנים שעל הבמה, זוכרות את הצעדים של אינספור ריקודים שונים, עושות קפיצות, שפגטים ודילוגים, שמצריכים כושר גופני לא מבוטל, וגם מצליחות לחייך לקהל תוך כדי, כאילו הכל בא להן לגמרי בקלות...

והבגדים, הו, הבגדים... הייתי שמחה לגלות איפה שמורות כל התלבושות המדהימות האלה, להתגנב לשם בלילה ולמדוד את השמלות המנוקדות, הבגדים עם הפרנזים והנוצות, הנצנצים והפעמונים, התחפושות של הנסיכות, מדי הצבא הנוקשים והשמלות הענוגות של הגבירות. כל הצבעים, המרקמים, התצורות והגזרות אפשר למצוא שם... חלומה של כל "פשניסטה"!!!

(רק על "כתונת המשוגעים" הלבנה הייתי מוותרת. אמנם אני קצת שרוטה על מחול, אבל לפחות מודעת לזה...)

תודה לך חברתי היקרה, שיודעת איך לעשות לי טוב על הנשמה, 

ותודה לכם, "זוז במחול", על עוד מופע פרמיירה סוף...

נתראה בשנה הבאה....