מקרה מוזר קרה לי בהיכל התרבות במודיעין

את הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", שכתב מארק האדון, קראתי לפני שנים. 

הספר היה מופלא בעיני - מר-מתוק ונוגע ללב, והחדירה לראשו של נער צעיר שמוגדר כ"על הספקטרום האוטיסטי" הייתה מרתקת עבורי.

בשנתיים האחרונות הגיעו אלי ביקורות נלהבות על ההצגה של תאטרון בית ליסין, וכששמעתי שההצגה מגיעה ליומיים בלבד בעירי, מודיעין, מיהרתי להתקשר להיכל התרבות.

אבל מתברר שלא רק אני שמעתי חוות דעת טובות על המחזה, ואיתרע מזלי וכל הכרטיסים אזלו. הייתי מאד מאוכזבת, בעיקר מעצמי ומכך שנזכרתי כל כך מאוחר. ואז... קרה הנס! שבוע לפני חג החנוכה, נס קטן היה פה: חבר הציע לי כרטיס שנותר מיותם, ואני שמחתי עד הגג!

אז הודיתי למזלי הטוב ולחברי הטוב, והגענו יחד להיכל התרבות מודיעין עם רמת ציפיות גבוהה מאד. לרוב ציפיות גבוהות גוררות אצלי אכזבה, וקצת התלבטתי, איך אפשר להעביר את הספר המרתק הזה לבמה.

כשהתישבנו וגמרנו לפטפט עם כל הפנים המוכרות שסבבו אותנו, התפנינו לחקור את הבמה. מולנו נצבו עשרות (אם לא מאות) קופסאות קטלוגיות, מהתקרה עד לרצפה, וגם ברצפה עצמה, והסקרנות גברה, לגלות מה מסתתר בתוכן.

ואז הם עלו לבמה, קבוצת שחקנים מוכשרים, חלקם פרצופים מוכרים יותר, אחרים מוכרים פחות, וריתקו אותנו לסיפורו של כריסטופר, נער מבריק, שככל הנראה יש לו תסמונת אספרגר, שמוצא כלב מת בחצר בית שכנתו, ומחליט להפוך לבלש, ולגלות מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה.

שרלוק הולמס מהווה השראה לא רק לחתירה האובססיבית של כריסטופר לפתרון תעלומת הרצח, אלא גם לשמו של הספר, שהוא כנראה ציטוט מתוך אחד הספרים אודות הבלש האגדי.

כריסטופר, המשוחק בכשרון אינסופי ובצורה אמינה כל כך, מקבל את עצתה של המורה שלו, ומתעד את כל התהליך שהוא עובר לגילוי האמת, גם על מותו של הכלב וגם על חייו שלו עצמו, ביומן אישי.

המורה שלו עומדת מהצד, קוראת את הדברים, מלווה את כריסטופר ברגעי המשבר שלו, מתווכת בינו לבין העולם, ונותנת לו טיפים חשובים להתנהגות בחברה. 

היא משתמשת בפרצופים דמויי סמיילי, כדי לתאר רגשות, גם של כריסטופר וגם של האנשים שמקיפים אותו, כי עבור הנער הזה, גם הבעות פנים ורגשות הן תעלומה שצריך לפתור בכל רגע מחדש.

רגע מרתק, שבו ההצגה והמציאות מתערבבות זו בזו, קורה כשהמורה מסבירה לכריסטופר, בחיוך, שיחסוך מהקהל הסברים מייגעים אודות פתרון בעיות בחשבון, ושישמור את זה להדרן, כדי שהקהל יוכל לבחור אם הוא רוצה לשמוע את ההסבר או לא (רמז: הקהל נשאר עומד מרותק).

לצד השחקן הראשי המדהים (נדב נייטס), גם מורתו החיננית (נועה בירון), אביו (ניסו כאביה), שכנתו המזדקנת (סנדרה שונוולד) ואמו האבודה של כריסטופר (יעל שרוני) עושים עבודה טובה. 

אבל ההפתעה הגדולה היא מנהלת בית הספר (ליז רביאן) - דמות מצחיקה (שלא לומר נלעגת), שמאפשרת פורקן קומי, בתוך כל ההתרחשות האינטנסיבית של ההצגה והמציאות הלא קלה שהיא חייו של הנער.

הקופסאות שמקיפות את הבמה משמשות לאחסון אביזרים, שחיוניים להתקדמות ההצגה, אולי כרמז לקיטלוג הסכמטי שעושה כריסטופר לעולם המקיף אותו. אבל לעיתים הן הופכות למסך, עליו מוקרנים אלמנטים שונים, שהופכים את החוויה לעוד יותר מרתקת.

ועוד מילה על השחקן המופלא, שמגלם את כריסטופר. אני לא מומחית גדולה לתסמונת אספרגר, אבל נראה לי שהוא עשה עבודת הכנה יסודית מאד, והוא מצליח להעביר לנו את הלך הרוח של הנער, בצורה מכבדת, מעוררת הזדהות ומרתקת.

אם עוד לא ראיתם, רוצו לראות.

אם ראיתם כבר, שלחו את חבריכם.

אני אסירת תודה לחברים שהמליצו לי, ולחבר המקסים שלקח אותי איתו.

זו באמת חוויה שאסור להפסיד!