מקרה מוזר קרה לי בהיכל התרבות במודיעין

את הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", שכתב מארק האדון, קראתי לפני שנים. 

הספר היה מופלא בעיני - מר-מתוק ונוגע ללב, והחדירה לראשו של נער צעיר שמוגדר כ"על הספקטרום האוטיסטי" הייתה מרתקת עבורי.

בשנתיים האחרונות הגיעו אלי ביקורות נלהבות על ההצגה של תאטרון בית ליסין, וכששמעתי שההצגה מגיעה ליומיים בלבד בעירי, מודיעין, מיהרתי להתקשר להיכל התרבות.

אבל מתברר שלא רק אני שמעתי חוות דעת טובות על המחזה, ואיתרע מזלי וכל הכרטיסים אזלו. הייתי מאד מאוכזבת, בעיקר מעצמי ומכך שנזכרתי כל כך מאוחר. ואז... קרה הנס! שבוע לפני חג החנוכה, נס קטן היה פה: חבר הציע לי כרטיס שנותר מיותם, ואני שמחתי עד הגג!

אז הודיתי למזלי הטוב ולחברי הטוב, והגענו יחד להיכל התרבות מודיעין עם רמת ציפיות גבוהה מאד. לרוב ציפיות גבוהות גוררות אצלי אכזבה, וקצת התלבטתי, איך אפשר להעביר את הספר המרתק הזה לבמה.

כשהתישבנו וגמרנו לפטפט עם כל הפנים המוכרות שסבבו אותנו, התפנינו לחקור את הבמה. מולנו נצבו עשרות (אם לא מאות) קופסאות קטלוגיות, מהתקרה עד לרצפה, וגם ברצפה עצמה, והסקרנות גברה, לגלות מה מסתתר בתוכן.

ואז הם עלו לבמה, קבוצת שחקנים מוכשרים, חלקם פרצופים מוכרים יותר, אחרים מוכרים פחות, וריתקו אותנו לסיפורו של כריסטופר, נער מבריק, שככל הנראה יש לו תסמונת אספרגר, שמוצא כלב מת בחצר בית שכנתו, ומחליט להפוך לבלש, ולגלות מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה.

שרלוק הולמס מהווה השראה לא רק לחתירה האובססיבית של כריסטופר לפתרון תעלומת הרצח, אלא גם לשמו של הספר, שהוא כנראה ציטוט מתוך אחד הספרים אודות הבלש האגדי.

כריסטופר, המשוחק בכשרון אינסופי ובצורה אמינה כל כך, מקבל את עצתה של המורה שלו, ומתעד את כל התהליך שהוא עובר לגילוי האמת, גם על מותו של הכלב וגם על חייו שלו עצמו, ביומן אישי.

המורה שלו עומדת מהצד, קוראת את הדברים, מלווה את כריסטופר ברגעי המשבר שלו, מתווכת בינו לבין העולם, ונותנת לו טיפים חשובים להתנהגות בחברה. 

היא משתמשת בפרצופים דמויי סמיילי, כדי לתאר רגשות, גם של כריסטופר וגם של האנשים שמקיפים אותו, כי עבור הנער הזה, גם הבעות פנים ורגשות הן תעלומה שצריך לפתור בכל רגע מחדש.

רגע מרתק, שבו ההצגה והמציאות מתערבבות זו בזו, קורה כשהמורה מסבירה לכריסטופר, בחיוך, שיחסוך מהקהל הסברים מייגעים אודות פתרון בעיות בחשבון, ושישמור את זה להדרן, כדי שהקהל יוכל לבחור אם הוא רוצה לשמוע את ההסבר או לא (רמז: הקהל נשאר עומד מרותק).

לצד השחקן הראשי המדהים (נדב נייטס), גם מורתו החיננית (נועה בירון), אביו (ניסו כאביה), שכנתו המזדקנת (סנדרה שונוולד) ואמו האבודה של כריסטופר (יעל שרוני) עושים עבודה טובה. 

אבל ההפתעה הגדולה היא מנהלת בית הספר (ליז רביאן) - דמות מצחיקה (שלא לומר נלעגת), שמאפשרת פורקן קומי, בתוך כל ההתרחשות האינטנסיבית של ההצגה והמציאות הלא קלה שהיא חייו של הנער.

הקופסאות שמקיפות את הבמה משמשות לאחסון אביזרים, שחיוניים להתקדמות ההצגה, אולי כרמז לקיטלוג הסכמטי שעושה כריסטופר לעולם המקיף אותו. אבל לעיתים הן הופכות למסך, עליו מוקרנים אלמנטים שונים, שהופכים את החוויה לעוד יותר מרתקת.

ועוד מילה על השחקן המופלא, שמגלם את כריסטופר. אני לא מומחית גדולה לתסמונת אספרגר, אבל נראה לי שהוא עשה עבודת הכנה יסודית מאד, והוא מצליח להעביר לנו את הלך הרוח של הנער, בצורה מכבדת, מעוררת הזדהות ומרתקת.

אם עוד לא ראיתם, רוצו לראות.

אם ראיתם כבר, שלחו את חבריכם.

אני אסירת תודה לחברים שהמליצו לי, ולחבר המקסים שלקח אותי איתו.

זו באמת חוויה שאסור להפסיד!

איך אפשר שלא להתאהב בהם? או למה כן הייתי צריכה להקשיב לאחותי

אחותי אמרה לי שאני חייבת לראות את להקת ג'יין בורדו בהופעה.

אז הם הגיעו למודיעין, ואנחנו הגענו לראות אותם. 

כשאחותי אומרת שאני חייבת, איך אפשר שלא?

והופעה ראשונה של להקת הפולק-קאנטרי הישראלית ג'יין בורדו במודיעין היא בהחלט סיבה ליציאה.

היכל התרבות היה מלא בקהל מאד מעורב של צעירים ומבוגרים, שישבו יפה בכסאות ומחאו כפיים בהנאה מכל שיר.

נסיון ליצור פילוג באיחוד (המוצלח) שעברה העיר שלנו נרשם, כשהזמרת המקסימה בקשה מהקהל לשיר "רק הבנות", "רק הבנים", "רק מי שגר במודיעין", "רק מי שגם במכבים" ו"רק מי שגר ברעות".

השירים של הלהקה מלאי קסם, המילים מתארות חוויות לא קלות, ולפעמים לא לגמרי תואמות את הלחנים הרומנטים הקלילים, ומעל לכל מרחפת אווירה של 'לא מכאן'.

הבמה הייתה מקושטת באורות ובפרחים מלאכותיים, קצת כמו יער פיות, וגם הזמרת נראתה כמו ילדה קטנה, בחצאית מיני קלילה ומבט תמים בעינים, אבל נושאי השירים (שהיא גם כותבת) הראו שיש כאן אישה צעירה, למודת נסיון ושברונות לב, ועיון בקורות החיים שלה גילה שהילדה כבר בת שלושים.

הגיטריסט המוכשר (שמנגן גם ביוקלילי) נשמע כמו נגן בנג'ו בדרום ארצות הברית, הצ'לן (שגם שורק בכשרון לא מבוטל) מצוין ומכניס אוירה טיפה ג'אזית לבמה, וביחד יש להם הרמוניות מקסימות. בייחוד בשיר "קרן שמש" הפחות מוכר, שנפתח בשירת א-קאפלה מרטיטה!

המתופף (הנקרא בפיהם הארי פוטר) הוא תוספת נחמדה, ומוסיף עוד קצת קצב ועליצות.

לא נאמרו על הבמה דברים גדולים, ובהתחלה נראה היה שהאמנים נבוכים טיפה, אבל ככל שהערב התקדם, נדמה היה שכולנו נשבינו בקסמם של שלושת / ארבעת הצעירים, שיוצרים כאן משהו אחר ויפה כל כך.

אמנם, כשהציעו לנו לקום מהכסאות ולרקוד ("לא חובה"), לא ממש קמנו, אבל מצד שני, לא נתנו להם לרדת מהבמה, ונשארנו עם טעם של עוד, גם אחרי ההדרן.

הם פתחו עם "עינב" ("בוא נאמר שהזונה גם בחורף שזופה"), וכשהם סיימו עם הגרסה שלהם לשיר של הביטלס "All You Need Is Love", הזמרת הצהירה שהם אוהבים את כולם-כולם, בלי יוצאים מן הכלל, ואפילו את... ואז נחשפה המדבקה המדליקה, שמודבקת באחורי היוקלילי – I Love Einav.

ההרמוניות היו מופלאות, השירים זרמו, הקהל ידע כמעט את כל המילים בעל פה, ואפילו ניחש איזה שיר של ליאונרד כהן הם תרגמו ובצעו (לא זיהיתי...).

היו שם ילדים, בני נוער, חיילים וצעירים, היו שם זוגות צעירים וזוגות בוגרים, ואפילו כמה מבוגרים. ההיכל היה מפוצץ, ואני בטוחה שכולם יצאו, כמוני, עם תחושה נעימה בבטן, של משהו טוב, חיובי ואוהד.

בניגוד לשיר הסיום, 

"הו לא, בוא תהיה אתי. לא הייתי צריכה, להקשיב לאחותי...", 

מזל שכן הקשבתי לאחותי, והלכתי להופעה הכי טובה שהייתי בה בזמן האחרון!

בוקר של כיף עם אנג'לו

בכל בוקר, כשאני עומדת בפקקים ביציאה ממודיעין, אני מקללת.

לא ברור את מי, אבל אני מקללת.

אני לא מצליחה להבין, למה כ-ל תושבי מודיעין צריכים לצאת מהעיר (ועוד בדיוק באותו הזמן כמוני...), כדי להרוויח את לחמם.

ואז אני לוקחת יום חופש, ומגלה שלפחות חצי מהאנשים בעיר שלי עובדים מהבית, ועורכים את פגישות העסקים שלהם בבתי הקפה הפזורים בעיר.

אז השבוע לקחתי לי יום של חופש מהעבודה, והחלטתי לפנק את עצמי בארוחת בוקר שווה. הפור נפל על קפה אנג'לו הוותיק והטוב, שנמצא בהיכל התרבות שלנו, ותמיד שווה לחזור אליו.

אז הגעתי למקום על-הבוקר, ונדהמתי לגלות שקשה למצוא שולחן ריק, כי כל המסעדה מלאה בבעלי עסקים מקומיים, שמקיימים שם פגישות עבודה.

כיון שאני אוהבת להמציא לעצמי סיפורים על העולם שמסביבי, כבר יש לי תמונה די ברורה מי היו כל האנשים שהקיפו את השולחן שלי:

למשל, הבחורה שישבה בשולחן לידי, עם לפטופ שלוף, היא בוודאות כתבת טכנית של חברת הי-טק. משהו בנחישות הלחיצות שלה על המקלדת אמר לי, שהיא לא כותבת תסריטים למגירה;

או הגבר המבוגר והגבר הצעיר, שהיו מימיני, הם ללא ספק אנשי כספים. וזה לא בגלל ששמעתי מהם קטעי מילים כמו "שנה פיסקלית" ו"גרעון אקטוארי", אלא בגלל הבגדים שהם לבשו, והחשיבות שהם הפריחו סביבם;

או שלוש הנשים שחלקו ארוחת בוקר בשולחן גדול לצדי. הן ממש לא נראו לי כמו חברות, שעורכות פגישת איחוד מרגשת. אחת הייתה עם מחשב, אחת עם מחברת עבת כרס, והשלישית דברה בטון כזה, שהיה ברור שהיא הלקוחה והן מספקות לה שירות כלשהו. 'אבל איזה שירות?', שאלתי את עצמי... אולי הפקת אירועים? אולי כתיבת סרטון תדמית? שפת הגוף לא גלתה לי, אבל האקססוריז שלהן הלשינו, שהן עוסקות במשהו יצירתי, ושהן בפירוש לא רואות חשבון;

לגבי הבחור והבחורה, שהסתודדו בפינה, אני לא לגמרי סגורה. אני כמעט משוכנעת שהם לא מנהלים רומן סודי. הם לא נראו לי מתאימים. אני לא יודעת להסביר למה, אבל ההחלטה נפלה על כך, שהם בדיוק בשלבים של הקמת עסק משותף, ויצאו לסגור את הפרטים האחרונים.

ראיתי בעיני רוחי את הגבר יוצא מהבית, כדי להתרחק מהמטבח הביתי, שנראה כמו שדה קרב, אחרי שהכין ארוחת עשר לשלושה ילדים קטנים, ואת הבחורה נועלת את הפלדלת, ומשאירה מאחור את חדר העבודה הדומם שלה בבית.

ומה אתי?

אני השארתי מאחור את העבודה, הדאגות, הלחצים והפקקים.

ישבתי לי שם, במסעדה שבלב בית תרבות שוקק, ונהניתי מארוחת בוקר מפנקת, אותה חלקתי רק עם עצמי.

מיץ תפוזים טרי, לחם טרי זרוע גרעינים, מלווה במטבלים וממרחים טעימים, חביתה עם כל טוב, עשויה כמו שאני אוהבת, ולסיום קפה הפוך, חם וחזק בדיוק במידה.

רק קרואסון פריך ומתפורר היה חסר, כדי שהתמונה תהיה מושלמת.

מלצרים צעירים ויעילים הסתובבו, ובדקו כל הזמן אם אני וכל ידידי הווירטואלים מרוצים. אני הייתי סופר-מרוצה.

ואז, אחרי פינוק של בוקר, יכולתי להמשיך למטלות קצת פחות מענגות, כמו קניות בסופר, תור לבדיקה תקופתית אצל הרופא שלי, דייט עם הספרית שלי, והספקתי לחזור בשעת צהריים לבית הפרטי שלי (שנדהם לראות אותי באמצע היום באמצע השבוע), למנוחה וצבירת כוחות, לקראת העמידה בפקקים בבוקר שלמחרת.

מאורת ג'אז בלב הקניון

הרגשתי כאילו נקלעתי למאורת ג'אז בשכונת הארלם בניו-יורק, או למועדון סווינג בלב לבה של ניו אורלינס.

כמה מוזר היה לצאת מהמופע, כשקולנוע רב-חן ממולי ודוכן עם מסטיק עלמה משמאלי; שהאנשים סביבי דברו עברית, רוסית וספרדית, אבל לא אנגלית; ושהמכונה בחניון בקשה ממני תשלום בשקלים, ולא בדולרים.

מצאתי את עצמי ברביעי בערב באולם עינן בקניון מודיעין, עם כרטיס למופע ג'אז.

בטרם התחיל הקונצרט, נהנינו ממופע מקדים ב(בניו-אורלינס קוראים לזה פואייה. אצלנו זו סתם מבואה), של תלמידי מגמת המוזיקה, כאן אצלנו במודיעין, בתיכון עירוני א'. חבורת גברברים צעירים נגנו קטעי ג'אז, מוכרים יותר ופחות, בכישרון רב, בעוד מנהל המגמה שלהם, המוזיקאי שחר גלינה, צופה מהצד ונותן הוראות, בסימנים מוסכמים שרק להם הם מובנים.

ראיתי את הבחורים האלה, שהמוזיקה כל כך בוערת בעצמותיהם, שלא אכפת להם שחבורת זקנים עומדת וצופה בהם. דמיינתי את השעות של החזרות, את האימונים המפרכים וההשקעה האינסופית, שמצמיחה יכולת כזאת, גם אם הם שדרו נינוחות נונשאלנטית של מתבגרים טיפוסיים.

חשבתי על הילדים שלי, שניסו לנגן בכלים שונים (וגם משונים), ושאלתי את עצמי אם הם ויתרו מהר מדי, או שאני ויתרתי להם מוקדם מדי. והצטערתי שלא שמתי יותר דגש על החשיבות שבהתמדה...

ואז נכנסנו לאולם, ועל הבמה עמדה בחורה עם שמלה צבעונית כובשת, וממנה התברר לי שיש במודיעין סדרת קונצרטים שנקראת "ג'אז חם", ושהמופע הזה הוא כבר השביעי במספר. לפניו היו כבר אורחים מארצות הברית, אנגליה ושוויץ, מלווים בנגנים ישראלים, ובחודש הבא יגיעו גם אורחים מאיטליה.

אחריה עלה לבמה וויין אסקופרי מארה"ב חמוש בסקסופון טנור, נטליה סמירנובה אשר על הפסנתר והשירה הגיעה הישר מרוסיה, והכוח המקומי כלל את דור סמוכה על קונטרבס ושי זלמן החד פעמי על התופים.

משך כשעתיים, הם נגנו קטעי ג'ז של בילי סטרייטהון ודיוק אלינגטון. לא הכרתי שום דבר, ובכל זאת נהניתי מאד.

כשהתעייפתי מלהסתכל על הנגנים, פזלתי לצדדים, כדי לראות מי האנשים שהולכים לקונצרט ג'אז באמצע השבוע, באמצע הקניון. היו שם מכל הסוגים, הגילאים והסגנונות. צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, צברים ועולים חדשים, וכולם נענעו את הראש, טפחו בידיים או הזיזו את הכתפיים בתנועה בלתי נשלטת, מותאמת למקצב ולצלילים שבקעו מהבמה.

היה פשוט נפלא! וההפתעה שכל זה קורה כאן אצלנו בבית, מתחת לאף שלי, השאירה אותי חסרת מילים, בדיוק כמו נעימות הג'אז, שעדיין מתנגנות לי בראש...

מומלץ בחום להגיע למופעי "ג'אז חם" הבאים.

אני אהיה שם. ובאותה הזדמנות גם אקנה לי גם מנוי לכל הסדרה של השנה הבאה.

לפרטים על הסדרה:

www.hotjazz.co.il

לפרטים על המופעים במודיעין:

www.shows.org.il

הנאה בערבון בלתי מוגבל

אני דנה, ויש לי וידוי:

ראיתי את ההצגה "המוגבלים", ובא לי לראות אותה שוב

יש לי מנוי להיכל התרבות של מודיעין מהיום הראשון.

כמי שאוהבת תאטרון, אבל לא יודעת אף פעם לבחור מה לראות, נוח לי שמחליטים עבורי.

את היום, השעה והכיסא בחרתי כבר מזמן. הם בוחרים לי את ההצגה, ולי רק נשאר לכתוב ביומן, ולא לשכוח להגיע ביום ובשעה הנכונה.

אני אוהבת את הציפייה לקראת המופע, את ההתרגשות שבאה לפני אירוע, את ההתארגנות ליציאה בערב, את ה'מינגלינג' שלפני ההצגה, הפגישות המהירות והחלפות המידע החטופות על המדרגות, את הציפייה כשנכנסים לאולם ורואים את התפאורה שעל הבמה, את המתח שיש באוויר כשהאור מחשיך, ואת הצלילה לתוך עולמות חדשים.

פעם הייתה לי תחושה שבתאטרון בארץ תמיד צועקים. אני לא יודעת אם השחקנים השתפרו או שאמצעי ההגברה השתכללו, אבל היום ההצגות זורמות והשחקנים נראים לי ממש טבעיים על הבמה.

אני לרוב לא עושה תחקיר על ההצגות, ומגיעה כמו 'טאבולה ראסה' – בלי שום דעות קדומות, ובדרך כלל אפילו לא יודעת מי השחקנים או על מה ההצגה. פשוט באה...

במקרה של "המוגבלים", התקשרו אלי מההיכל והציעו לי להחליף הצגה אחרת בהצגה הזאת. הסכמתי... מה אכפת לי?

וככה הגעתי, בלי ציפיות ובלי ידיעה מוקדמת על מה מחכה לי.

כבר בכניסה לאולם התפאורה עוררה ציפיות. אני חשבתי שמדובר במכבסה של ניקוי יבש, אבל מהר מאד התברר שאנחנו נמצאים בסלון כלות, המנוהל על ידי ורה ובעלה טוביה העבריין, שנכנס לנעליו הגדולות של אביה, בעסקים המפוקפקים של הברחת סמים.

כשהבן המוכשר שלהם מכניס לעסק טכנולוגיה מתקדמת, נראה שסוף סוף טוביה יצליח לגרום לאשתו קצת נחת, אבל אז העסקה מתפוצצת, והעבריין הכושל צריך למצוא דרך להעביר את הסמים למקדוניה.

בשלב זה נכנסים לסלון צמד אנשים עם מוגבלות, שמנסים להתרים אותם, כדי לאסוף כסף שיאפשר להם לנסוע עם ההצגה שלהם על רומאו ויוליה לפסטיבל של אנשים עם מוגבלויות שנערך ב...מקדוניה.

זה הרגע בו נדלקת הנורה הווירטואלית, וטוביה מחליט לנצל את האנסמבל של האנשים עם הצרכים המיוחדים כבלדרים, ללא ידיעתם.

ההצגה היא קומדיה (אבל מהסוג המצחיק באמת), ויש בה מחזה בתוך מחזה (שמשתלבים זה בזה בצורה נהדרת), יש בה הרבה מאד אנשים עם פגמים (אבל לכל אחד יש את הקסם שלו), ויש בה לגלוג על האנשים ה"רגילים" (אנחנו, הצופים במחזה?) והרבה מאד צחוק עם (ולא על) האנשים עם הצרכים המיוחדים.

אז אם עבורכם תאטרון מתקשר לזקנים משתעלים וזקנות עם מלאי בלתי נגמר של סוכריות עטיפות בצלופן, אתם יכולים להירגע, הצחוק באולם גובר על כל הרעשים המעצבנים האלה.

ואם גם אתם נרתעים כשאומרים לכם קומדיה, ועולה בראש מחזה צ'יזי עם בדיחות עדתיות וקומדיית סלאפסטיק, אל חשש! ההצגה הזאת פשוט קורעת!

צחקנו מההתחלה ועד הסוף, מההומור האינטליגנטי, מהניואנסים המעודנים, ממשחקי המילים, מאי-ההבנות הקטנות ומהדמויות הקומיות, שיצרו המחזאי גור קורן והבמאי גלעד קמחי, והפכו לאנושיות, מרגשות ומצחיקות, בזכות השחקנים המעולים האלה, שעשו לי ולכל אחד ואחת באולם את הערב: יורם טולדנו, ענת מגן שבו, אופיר וייל, אפרת בוימולד, אורנה רוטברג, יניב לוי, ליאור גרטי, נדב נייטס, אורטל אוחיון, דקלה הדר, יניב ביטון, חי מאור (וסליחה אם שכחתי מישהו...).

יצאתי מההצגה ואמרתי, שאני כבר מוכנה לראות אותה שוב.

תאטרון בית לסין, קניתם אותי! מתי אתם חוזרים למודיעין?

...ורק שאלה אחת נשארה לא פתורה: מה עושה שם תמונה של ששון גבאי על הקיר?

פסטיבל צלילי סתיו ה-15 של מודיעין

ערב טוב, מודיעין!

(או כמו שדני רובס אמר: גוד איבנינג, אינפורמיישן!): 

פסטיבל צלילי סתיו ה-15 של מודיעין

  

זו השנה ה-15 שעיריית מודיעין עורכת את פסטיבל צלילי סתיו, ואני מניחה שמלבד שנה אחת או שנתיים שלא הסתייע, הגעתי למופעים בכל יתר השנים. ותמיד נהניתי.

בכל שנה יש מופעי חינם ברחבי העיר, יחד עם מופעים בתשלום של אמנים ידועים, ותמיד תמיד מקנחים עם תזמורת הביג-בנד של מודיעין.

השנה עשיתי מעשה, וקניתי כרטיסים לשני מופעים, כך שנחשפתי גם לפן הפחות עממי של הפסטיבל.

1.     המופע הראשון

שלמה גרוניך הופיע יחד עם "מארש דונדורמה", ליאורה יצחק ודני רובס במופע הפתיחה החגיגי של הפסטיבל.

דני רובס, שקרא בקול: !Good Evening, Information, וקרע אותנו מצחוק, התנהג כמו אחרון הגרופים, כשלא הפסיק להתפעל מכך, שהוא מופיע עם שלמה גרוניך הגדול. נעים לראות אמן כמוהו נותן כבוד ליוצר ותיק, ומבטל לרגע את האגו האישי שלו.

"מארש דונדורמה" התגלו כתזמורת ענקית של 15 מוזיקאים מוכשרים, והיה די ברור שהם ממש נהנים ממה שהם עושים. אני לא רגילה לראות כל כך הרבה מוזיקאים על במה אחת.

כשליאורה יצחק עלתה לבמה ונתנה את הפרשנות שלה ל"פזמון ליקינתון", הצטמררתי בכל הגוף. את השיר הזה שרתי לילדי כל ערב לפני השינה, אני יודעת כל מילה, גם מתוך שינה, והוא תמיד מרגש אותי מחדש, אבל כשהזמרת המיוחדת הזאת מבצעת את השיר בסגנון הודי, זה לא פחות ממרטיט!

שלמה גרוניך הופיע עם מיטב שיריו, מ"שירים פשוטים", דרך "יש לי סימפטיה" ועד ל"נואיבה", וגם "ציור" ("ים כחול. סירה. ונשר...."), כשדני רובס ממלא את מקומו של מתי כספי בצורה נפלאה.

דני ושלמה גם בצעו דואט, כשכל אחד שר שיר של השני, והייתה באמת חוויה מופלאה!

2.     המופע השני

כשיצאנו מהמופע, הצטרפנו לעשרות האנשים שגדשו את האמפי מחוץ לאולם, ונהנינו מהמופע של "אנשי הארון", שבצעו שירים ומערכונים של להקת כוורת בדיוק מושלם. הם נראו כאילו הגיעו עם ה"מאג'יק סטיק" הישר משנות ה-70 העליזות, עם מכנסיים מתרחבים מכאן ועד שילת (מה שנקרא "פה ד'אלפן" או בשמם העברי "פדלופונים"), תסרוקות של פעם ומסגרות משקפיים ענקיות, שמשום מה חזרו לאופנה, באדיבות ההיפסטרים. החבורה הייתה עליזה ומצוינת, והקהל נסחף בהתלהבות. אם היה אפשר, היו קמים לרקוד, אבל כולם פחדו שיתפסו להם את המקומות על המדרגות, אז התנועעו בקצב לצלילי "הי יו יה". היה כיף אמיתי!

3.     המופע השלישי

למחרת, ביום שישי, עלה לבמה הדבר האמיתי: דני סנדרסון הגדול (לא פיזית, כמובן. הוא הצהיר שהגיע משושלת גדולה של אנשים קטנים), עם להקה של נגנים וזמרי ליווי.

דני ביצע את כל הלהיטים, סיפר בדיחות בסגנון הסנדרסוני המוכר, והקפיץ את אולם היכל התרבות, שהיה מלא מקצה לקצה, עם שירים מכל התקופות שלו: מכוורת, דרך גזוז ודודה, ועד קריירת הסולו הארוכה שלו, וקפץ (כן, ממש פיזית) מלהיט ללהיט: "זאת שמעל למצופה" (שכתב ל"גשש החיוור"), "הי יו יה" (של כוורת, דה...), "חללית" מימי "גזוז", ו"רק אני והגלשן שלי", "דון קישוט" (או כמו שקוראים לו בקריוקי: "זה הכל בשבילך"(, "הולכים אל הלא נודע" וגם שירים חדשים יותר.

בין לבין הוא סיפר שלא מזמן נולד לו נכד חדש, ופתאום הבנו, שהאיש הג'ינג'י הקפצן והחייכן הזה הוא בעצם סבא'לה, שכבר הגיע לגיל הפנסיה. כבוד!

4.     המופע הרביעי

במוצאי שבת חגגנו את סופו של הפסטיבל הסתווי הזה במופע של תזמורת הביג בנד של מודיעין – The Jazz Pipes מלווים בזמרת חמודה, ששכחתי את שמה... 

הם תמיד חותמים את הפסטיבל, ובכל שנה מחדש כיף לי לראות אנשים בוגרים מהעיר שלי, בגילאי 20 עד 60 ומשהו, שמוצאים זמן להשקיע בתחביב שלהם – נגינת מוזיקת ג'אז, סול ובלוז. (הלוואי ואני הייתי מוצאת זמן. או תחביב...)

והם עושים את זה כל כך טוב, שעשרות האנשים שהצטופפו באמפי הקטן בכניסה להיכל התרבות נשארו ישובים למשך שעה ארוכה, זמזמו את השירים המוכרים, טופפו עם הרגליים, מחאו כפיים אחרי כל קטע סולו (כמו שעושים במופעי ג'אז), והלכו הביתה עם חיוך, כשהשיר האחרון המשיך להתנגן להם (או לפחות לי) בראש – Don't Know Why I Didn't Come.

באמת, למה עוד תושבי מודיעין לא מגיעים למופעים הנפלאים האלה?

הערה: התמונות מדף הפייסבוק של עיריית מודיעין