מי שעוקב אחרי הבלוג
שלי, בטח חושב שאני כל הזמן יושבת בבתי קפה.
אז זהו, שלא...
אבל... כשאני מוצאת מקום
חדש וחמוד, בדיוק כמו שאני מעדכנת את החברות שלי בעולם האמיתי, ככה אני נהנית לעדכן את
החברים שלי גם בעולם הווירטואלי.
חברה טובה התקשרה,
ובקשה טרמפ למוסך, כדי לאסוף את הרכב שלה. ברור שהסכמתי. זמן איכות עם חברה זה
תמיד כיף!
נסענו לנו למוסך שלה,
שנמצא במרכז עינב (ישפרו בשבילכם), ובדרך נתקלנו בהפתעה קטנה. מול מסעדת פדריק
(המצוינת!) גילינו בית קפה קטן ולא יומרני. מדלן שמו.
המקום מעוצב בטוב
טעם. הריצוף דמוי מרצפות ערביות. השירותים יפהפיים. ארגזי לחם תכולים תלויים על
הקירות, ובמקום מגישים ארוחות בוקר, סלטים, פיצות עוגות ונשנושים, והכל מתוצרת הבית.
כיון שעדיין הייתה
שעת בוקר, החלטנו ללכת על שילוב טעמים ומרקמים, וקיזוז קלוריות הדדי. הזמנו סלט טעים למנה ראשונה ואחריו פרנץ'
טוסט, כי יותר מדי בריאות זה לא בריא על הבוקר...
הסלט היה רענן וצבעוני,
והגיע עם לחם הבית, שנאפה במקום והפיץ ריח מתוק וממכר.
הפרנץ' טוסט הוגש עם
קרם מסקרפונה בליווי סירופ מתוק עם ריח משכר.
העברנו בוקר של
פטפוטים, בעוד הרכב שלה עובר אוברול, והספקנו לפגוש מורה לשעבר של הילדים שלה,
קולגה שלי, נערה שהייתה פעם בגן עם אחד הילדים שלי, וגם ראינו שכנה שלה, אבל הסתפקה רק בנפנוף קצר. בקיצור - בית קפה שכונתי, נעים ולא מחייב...
חקרנו קצת את התפריט, וראינו שמגישים במקום גם פסטות, כריכים, מרק וכמה מיני סלטים. שווה לחזור ולבדוק גם אותם.
אחרי עוד קפה, שהיה
חם בדיוק במידה ומוקצף בדיוק כמו שאני אוהבת, עשינו סיבוב בין המדפים, ורכשתי
הביתה עוגיות פרמזן מלוחות וקצת יותר מדי ממכרות.
אז לאבא שלי הייתה
דודה שקראו לה מדלן (אמור: מאד-לן) ומאד חבבתי אותה, וכשילדי היו קטנים, אהבתי
להקריא להם את עלילותיה של "מדלנה" הילדה הסקרנית, אבל בירור קצר העלה,
שהמקום קרוי על שם עוגיות המדלן, בעלות צורת הקונכייה, שנאפות במקום.
עם החשבון קבלנו שתי
עוגות כאלה, אחת בטעם חמאה והשנייה בטעם פירות יער.
בדקתי קצת את הנושא,
וגיליתי שמרסל פרוסט, בספרו "בעקבות הזמן האבוד" כתב על העוגיות:
"היא שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוצות, המכונות מדלנות קטנות,
שנוצקו כקונכיית סן-ז'אק. לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים
ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלן. אבל
בשבריר הרגע שבו נגעה בחכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי
למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן רגע הכה את תהפוכות
החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף
אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני. חדלתי להרגיש
בינוני, מקרי, בן חלוף.
מנין יכול היה לבוא
בי ששון כזה? חשתי כי הוא קשור בטעם התה והעוגיות"
המדלנות? הן היו
בהחלט טעימות, אבל אני עדיין מעדיפה את טעם עוגיות הפרמזן.
והזמן? הוא בהחלט לא היה אבוד, אם הפכנו אותו לזמן איכות של שתי חברות ותיקות, עם אוכל טוב, קפה טעים ויום שמש נעים בבית קפה מקסים.
