מדלן שלי מדלן

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי, בטח חושב שאני כל הזמן יושבת בבתי קפה.

אז זהו, שלא...

אבל... כשאני מוצאת מקום חדש וחמוד, בדיוק כמו שאני מעדכנת את החברות שלי בעולם האמיתי, ככה אני נהנית לעדכן את החברים שלי גם בעולם הווירטואלי.

חברה טובה התקשרה, ובקשה טרמפ למוסך, כדי לאסוף את הרכב שלה. ברור שהסכמתי. זמן איכות עם חברה זה תמיד כיף!

נסענו לנו למוסך שלה, שנמצא במרכז עינב (ישפרו בשבילכם), ובדרך נתקלנו בהפתעה קטנה. מול מסעדת פדריק (המצוינת!) גילינו בית קפה קטן ולא יומרני. מדלן שמו.

המקום מעוצב בטוב טעם. הריצוף דמוי מרצפות ערביות. השירותים יפהפיים. ארגזי לחם תכולים תלויים על הקירות, ובמקום מגישים ארוחות בוקר, סלטים, פיצות עוגות ונשנושים, והכל מתוצרת הבית.

כיון שעדיין הייתה שעת בוקר, החלטנו ללכת על שילוב טעמים ומרקמים, וקיזוז קלוריות הדדי. הזמנו סלט טעים למנה ראשונה ואחריו פרנץ' טוסט, כי יותר מדי בריאות זה לא בריא על הבוקר...

הסלט היה רענן וצבעוני, והגיע עם לחם הבית, שנאפה במקום והפיץ ריח מתוק וממכר.

הפרנץ' טוסט הוגש עם קרם מסקרפונה בליווי סירופ מתוק עם ריח משכר.

העברנו בוקר של פטפוטים, בעוד הרכב שלה עובר אוברול, והספקנו לפגוש מורה לשעבר של הילדים שלה, קולגה שלי, נערה שהייתה פעם בגן עם אחד הילדים שלי, וגם ראינו שכנה שלה, אבל הסתפקה רק בנפנוף קצר. בקיצור - בית קפה שכונתי, נעים ולא מחייב...

חקרנו קצת את התפריט, וראינו שמגישים במקום גם פסטות, כריכים, מרק וכמה מיני סלטים. שווה לחזור ולבדוק גם אותם.

אחרי עוד קפה, שהיה חם בדיוק במידה ומוקצף בדיוק כמו שאני אוהבת, עשינו סיבוב בין המדפים, ורכשתי הביתה עוגיות פרמזן מלוחות וקצת יותר מדי ממכרות.

אז לאבא שלי הייתה דודה שקראו לה מדלן (אמור: מאד-לן) ומאד חבבתי אותה, וכשילדי היו קטנים, אהבתי להקריא להם את עלילותיה של "מדלנה" הילדה הסקרנית, אבל בירור קצר העלה, שהמקום קרוי על שם עוגיות המדלן, בעלות צורת הקונכייה, שנאפות במקום.

עם החשבון קבלנו שתי עוגות כאלה, אחת בטעם חמאה והשנייה בטעם פירות יער.

בדקתי קצת את הנושא, וגיליתי שמרסל פרוסט, בספרו "בעקבות הזמן האבוד" כתב על העוגיות:

"היא שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוצות, המכונות מדלנות קטנות, שנוצקו כקונכיית סן-ז'אק. לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלן. אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן רגע הכה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף.

מנין יכול היה לבוא בי ששון כזה? חשתי כי הוא קשור בטעם התה והעוגיות"

המדלנות? הן היו בהחלט טעימות, אבל אני עדיין מעדיפה את טעם עוגיות הפרמזן.

והזמן? הוא בהחלט לא היה אבוד, אם הפכנו אותו לזמן איכות של שתי חברות ותיקות, עם אוכל טוב, קפה טעים ויום שמש נעים בבית קפה מקסים.

בוקר של כיף עם אנג'לו

בכל בוקר, כשאני עומדת בפקקים ביציאה ממודיעין, אני מקללת.

לא ברור את מי, אבל אני מקללת.

אני לא מצליחה להבין, למה כ-ל תושבי מודיעין צריכים לצאת מהעיר (ועוד בדיוק באותו הזמן כמוני...), כדי להרוויח את לחמם.

ואז אני לוקחת יום חופש, ומגלה שלפחות חצי מהאנשים בעיר שלי עובדים מהבית, ועורכים את פגישות העסקים שלהם בבתי הקפה הפזורים בעיר.

אז השבוע לקחתי לי יום של חופש מהעבודה, והחלטתי לפנק את עצמי בארוחת בוקר שווה. הפור נפל על קפה אנג'לו הוותיק והטוב, שנמצא בהיכל התרבות שלנו, ותמיד שווה לחזור אליו.

אז הגעתי למקום על-הבוקר, ונדהמתי לגלות שקשה למצוא שולחן ריק, כי כל המסעדה מלאה בבעלי עסקים מקומיים, שמקיימים שם פגישות עבודה.

כיון שאני אוהבת להמציא לעצמי סיפורים על העולם שמסביבי, כבר יש לי תמונה די ברורה מי היו כל האנשים שהקיפו את השולחן שלי:

למשל, הבחורה שישבה בשולחן לידי, עם לפטופ שלוף, היא בוודאות כתבת טכנית של חברת הי-טק. משהו בנחישות הלחיצות שלה על המקלדת אמר לי, שהיא לא כותבת תסריטים למגירה;

או הגבר המבוגר והגבר הצעיר, שהיו מימיני, הם ללא ספק אנשי כספים. וזה לא בגלל ששמעתי מהם קטעי מילים כמו "שנה פיסקלית" ו"גרעון אקטוארי", אלא בגלל הבגדים שהם לבשו, והחשיבות שהם הפריחו סביבם;

או שלוש הנשים שחלקו ארוחת בוקר בשולחן גדול לצדי. הן ממש לא נראו לי כמו חברות, שעורכות פגישת איחוד מרגשת. אחת הייתה עם מחשב, אחת עם מחברת עבת כרס, והשלישית דברה בטון כזה, שהיה ברור שהיא הלקוחה והן מספקות לה שירות כלשהו. 'אבל איזה שירות?', שאלתי את עצמי... אולי הפקת אירועים? אולי כתיבת סרטון תדמית? שפת הגוף לא גלתה לי, אבל האקססוריז שלהן הלשינו, שהן עוסקות במשהו יצירתי, ושהן בפירוש לא רואות חשבון;

לגבי הבחור והבחורה, שהסתודדו בפינה, אני לא לגמרי סגורה. אני כמעט משוכנעת שהם לא מנהלים רומן סודי. הם לא נראו לי מתאימים. אני לא יודעת להסביר למה, אבל ההחלטה נפלה על כך, שהם בדיוק בשלבים של הקמת עסק משותף, ויצאו לסגור את הפרטים האחרונים.

ראיתי בעיני רוחי את הגבר יוצא מהבית, כדי להתרחק מהמטבח הביתי, שנראה כמו שדה קרב, אחרי שהכין ארוחת עשר לשלושה ילדים קטנים, ואת הבחורה נועלת את הפלדלת, ומשאירה מאחור את חדר העבודה הדומם שלה בבית.

ומה אתי?

אני השארתי מאחור את העבודה, הדאגות, הלחצים והפקקים.

ישבתי לי שם, במסעדה שבלב בית תרבות שוקק, ונהניתי מארוחת בוקר מפנקת, אותה חלקתי רק עם עצמי.

מיץ תפוזים טרי, לחם טרי זרוע גרעינים, מלווה במטבלים וממרחים טעימים, חביתה עם כל טוב, עשויה כמו שאני אוהבת, ולסיום קפה הפוך, חם וחזק בדיוק במידה.

רק קרואסון פריך ומתפורר היה חסר, כדי שהתמונה תהיה מושלמת.

מלצרים צעירים ויעילים הסתובבו, ובדקו כל הזמן אם אני וכל ידידי הווירטואלים מרוצים. אני הייתי סופר-מרוצה.

ואז, אחרי פינוק של בוקר, יכולתי להמשיך למטלות קצת פחות מענגות, כמו קניות בסופר, תור לבדיקה תקופתית אצל הרופא שלי, דייט עם הספרית שלי, והספקתי לחזור בשעת צהריים לבית הפרטי שלי (שנדהם לראות אותי באמצע היום באמצע השבוע), למנוחה וצבירת כוחות, לקראת העמידה בפקקים בבוקר שלמחרת.