שרים 20 למודיעין

במלאת עשרים לעיר מודיעין, ולציון עשור לפטירתה של שושנה דמארי, ערכה עיריית מודיעין למי שכונתה "מלכת הזמר העברי" מופע מחווה - "מכלניות ועד אור".

קצת התלבטנו אם אנחנו שייכים לדור הנכון, אבל החלטנו לתת לזה צ'אנס.

אנחנו לרוב רגילים לראות את פארק ענבה מפוצץ במשפחות, צעירים ובוגרים. הערב היו בעיקר נציגי דור המייסדים, שישבו על הכסאות, (והשאירו הרבה מאד כסאות ריקים באמפי), והדשא היה כמעט ריק מיושבים.

כנראה היו עוד כמה וכמה שהתלבטו, והחליטו לוותר.

על המסך, כתובת מאירת עיניים - "שרים 20 בפארק ענבה":

על הבמה:

נועם גילאור על הקריינות,

תזמורת הביג-בנד של מודיעין על הליווי המוזיקלי,

אלי בנאקוט על הניצוח והתזמור,

וארבע זמרות מוכשרות על השירה.

הזמרות - ארבע נציגות של ארבעה דורות, חלקן שמן הולך לפניהן, אחרות העתיד לפניהן, חלקן נשכחו וחלקן טרם פרצו, וכולן בצעו היטב שירים של פעם, של מי שקולה הרועם ושיריה הפכו לפסקול של המדינה.

עדנה גורן כמו יין נושן, שהקריין הכתיר אותה כמלכה הבלתי מעורערת של סצנת הג'אז בישראל. בין שיר לשיר, היא ספרה לנו שדודתה, אסתר גמליאלית, בצעה את השיר "צריך לצלצל פעמיים" במקור, אבל הוא הפך ללהיט רק כשדמארי בצעה אותו. היא גם גלתה לנו שבנה של גמליאלית הוא תושב מודיעין וישב אתנו בקהל.

ורדינה כהן, שקולה עדיין צלול וערב, העניקה ביצועים יפים לשירים יפים, והייתה מלאת עזוז עם מחרוזת שירים עם ניגון תימני.

נועה ענוה, זמרת הבית של תזמורת הביג-בנד, מלווה בבטן של הריון מתקדם ובקול עדין ויפה, שאנחנו רגילים לשמוע מבצעת עיבודי ג'אז לשירים, הפעם הייתה נאמנה למקור, בלי הח' והע', כמובן.

עדן חדד, שצמחה בעיר שלנו, הנעימה לנו עם קול הפעמונים שלה. נעים לראות נערה צעירה מבצעת שירים שנולדו הרבה לפני ההורים שלה...

במהלך הערב שובצו פרטי טריוויה וסיפורים על דמארי, על השירים ועל אחורי הקלעים. והכל באופן לא יומרני, כיאה לשירים מתקופה צנועה יותר, לפני שהעלו שירים לסאונדקלאוד או ליוטיוב, ואנשים האזינו לרדיו כדי לשמוע מה חדש, או הלכו לחנות וקנו תקליט, כדי לשמוע את השירים האהובים פעם אחר פעם (לרוב עם תוספת של שריטות וחריקות של הגרמופון).

אבל גם בזמנים הצנועים היו סיפורי אגו. מלחמות לא היו רק בשדה הקרב אלא גם על שירים ועל תארים, והיה פאתוס, והיתה אהבת המולדת והייתה זמרת אחת גדולה, שושנת הארגמן.

במהלך הערב פתאום קלטתי, שגם אם שושנה דמארי הייתה ישראלית ממוצא תימני, היא מעולם לא כונתה זמרת מזרחית או ים תיכונית, היא לא טענה לאפליה על רקע עדתי, ואף אחד לא הדיר אותה בגלל היותה אישה. 

הלוואי והיינו היום מוותרים על התיוגים המיותרים האלה, ומתיחסים לכולם כאל סתם ישראלים, או טוב מכך, מתיחסים אליהם כאנשים, כבני אדם...

רשימת השירים כללה את כל הקלאסיקות, "צריך לצלצל פעמיים", "הטנדר נוסע", "מגדלור", "הרועה הקטנה", "שני שושנים", "אור" וכמובן "כלניות".

היה קטן, היה צנוע, היה יפה, והיה ראוי שלפחות כל מושבי האמפי יהיו מלאים.

מישהו התרשל בפרסום האירוע.

וחבל...

עדלאידע בסימן עשרים למודיעין

במסגרת פולחן האישיות של העיר מודיעין, השנה העדלאידע הוקדשה לחגיגות עשרים שנה לעיר העתיד, וכל ילדי העיר הביאו מתנות, עוגות, פרחים ושלל ברכות.

הילדים הפרטיים שלי אמנם בגרו, אבל אני ממשיכה להתלהב מהעדלאידע, כאילו הייתי ילדה קטנה. ובכל זאת, אני לא יודעת אם זה סממן של הזדקנות העיר, אבל נראה היה לי, ככה במבט מהצד, שיש פה הרבה פחות ילדים קטנים עומדים לצדי הכביש וצופים בתהלוכה.

ושהקהל היה טיפה אדיש יותר מבשנים קודמות...

אני זוכרת זמנים, שהילדים שלי צעדו, נרגשים עד השמיים, ואני ניסיתי לשווא להשיג מקום בשורה הראשונה כדי לנופף להם ולצלם אותם, צועדים עם חבריהם לכיתה וצועקים קריאות מוראל בחרוזים. הפעם מצאתי לי מקום בשורה הראשונה, ואף אבא עם ילד מנוזל על הכתפיים לא הסתיר לי.

התהלוכה הייתה יפה, המוצגים נחמדים, בתי הספר לא יצאו מגדרם בתחפושות, החוגים הפגינו יכולות מרשימות תוך כדי הליכה, והמכובדים נופפו לעוברים ושבים בסגנון מלכת אנגליה.

ראיתי את בתי הספר צועדים, את חוג הגלגליות ואת חוג האקרובטיקה, את הקפוארה, את הצופים, את כנפיים של קרמבו ואת כל שאר המפעילים:

 

כשראיתי את הרקדניות היפות של "זוז במחול" צועדות מולי, עם שלט שאומר שגם הם חוגגים השנה עשרים, נזכרתי בשיר "נשים רוקדות" של יורם טהרלב, שמתיחס לאלה החוגגות את גיל עשרים:

בנות עשרים יוצאות בריקוד 
כי חתן הן מוכרחות לצוד 
מי שלא תצוד בבוא זמנה 
תישאר לה רווקה זקנה 
שנות העשרים הן שנות נעורינו 
כבר יצאנו מחסות הורינו 
מחסות הורינו רק יצאנו 
וכבר יש לנו בנות שלנו 
באנה, באנה הבנות 
בשמחה וגם בעצב 
כך נרקוד לפי הקצב 
אם נרצה או לא נרצה 
אז תזמורת מוסיקה
במחול נצא

זמזמתי לי את השיר בקולי קולות, בידיעה שאף אחד לא ישמע את הזיופים שלי, מבעד לרעש שבקע מהרמקולים וקריאות ההתלהבות של הקריין המשולהב.

בדקתי בפייסבוק, תוך כדי וגם אחרי, והתושבים לא הפסיקו להרעיף ברכות ותשבחות לעיר שלנו ולעוסקים במלאכה. אבל מבעד לכל הקולות החיוביים, בכל זאת זיהיתי קול אחד קטן מביע מחאה:

אחד מהצועדים עם הנהגת ההורים העירונית הניף אל על שלט ששאל, אם לא הגיע הזמן לפתוח כאן בעיר אוניברסיטה.

מעניין מה יש לפרנסי העיר לומר על זה...

היה מושקע, היה צבעוני, היה קצת דליל יחסית לשנים קודמות, והיה קצת חבל שהילדים בקהל לא היו מחופשים (ככה זה כשהעדלאידע מקדימה  את החג בשבוע...) אבל היה שמח.

אם נרצה או לא נרצה...

את התמונה המתוקה הזאת מצאתי בדף של עיריית מודיעין,

ושאלתי את עצמי, למה ראש העיר שלי מתכרבל עם הסמל של עיר הבירה שלנו,

ובעצם.. מה עם איזה קמיע עירוני משלנו??