כבר המון זמן אני מתכננת לכתוב על מסעדת דיאבלו.
מדובר באחת המסעדות הוותיקות בעיר שלנו, ואני מאד אוהבת לפקוד אותה
מעת לעת, וחשבתי שמן הראוי שגם תקבל סקירה מפורטת יותר.
אבל תכניות לחוד וביצוע לחוד, והזמן עבר וקצת התמהמהתי... הרי אומרים
שהחיפזון מן השטן, נכון?
אז כשהחלטנו לחגוג יומולדת עגול לבכירה שבחבורה שלנו, וכל אחת ניסתה
למשוך לאיזה מסעדה חדשה בעיר כזו או אחרת, המצריכה נסיעה של רבע שעה עד 40 דקות. אבל אני פעלתי לחץ פיזי מתון, ושכנעתי את כל הבנות שאין כמו
המגרש הביתי שלנו.
ואם כבר מדברים על השטן, הצעתי להם את המסעדה הוותיקה והאהובה –
דיאבלו.
אז לבשנו את מיטב מחלצותינו, הצטיידנו במתנות וברכות, וקבענו נהגת
תורנית (נראה לכם?? כולנו גרות במרחק ארבע דקות משם. שבע גג...)
בשעה היעודה התיצבנו בפארק המים ברעות. בעודנו נכנסות יצאו משם ילדים
רטובים שרק הגיחו מחוג שחייה, המבוגרים כבר היו בחוג ריקודי עם (יום אחד אני אכתוב
גם על זה, בלי נדר...), וקבוצה של גברברים חיכתה לתורה מתחת לסלים.
במסעדה החשוכה קמעה ישבו הורים עם ילדים צעירים שסיימו את החוגים, זוג
שקיבל ערב חופשי מהילדים, וזוג מבוגר עם ילדים בוגרים, שכנראה חגגו אירוע משפחתי
משמעותי. היה גם זוג צעיר שנראה היה שהם בדייט ראשון או שני, ונזכרתי בימים ההם,
לא כל כך בגעגוע...
כשכל הקצ'קעס הגיעו, התחילו ההתלבטויות, כל אחת תיקח מנה, או שנחלוק?
בא לכן משהו קל או ארוחה-ארוחה? מישהי לא אוכלת דברים מהים? מישהי נמנעת מגלוטן?
ומה עם לקטוז? מה?! את כבר שנתיים טבעונית?!?! ומה זה לעזאזל הפליאו הזה??
בקיצור... היה לא פשוט למצוא מנות שיתאימו לכולן, ונראה שקצת שיגענו
את המלצר, אבל הוא היה אדיב וסבלני, וכנראה רגיל לקבוצות קולניות של נשים בגיל
העמידה, שמתנהגות כמו הנערות הרעשניות מהכיתה שלו.
אני בינתיים התלהבתי מהסינר שלו, שהיה מעוטר בשטן קטן וממזרי, שחזר
והופיע מפעם לפעם גם בשמות המנות.
וגם קפץ לבקר אצלנו על השולחן
בעודנו מחכות למנות שלנו, עשינו סבב הקראת ברכות, חלוקת מתנות
ועדכונים הדדיים. החבורה מורכבת מבנות שמכירות מכל מיני גילאים ומכל מיני מסגרות,
והחלטנו לעשות סבב, שבו כל אחת תגיד מאיפה וממתי היא מכירה את כלת השמחה. גלגלי
השיניים במוח עבדו קשה, והיו כמה גרסאות סותרות, אבל היו הרבה צחוקים והאווירה
הייתה נפלאה.
היינו בראש טוב עוד לפני שהגיעו המשקאות. אחריהם כבר היינו בשלב
הצחקוקים ההסטריים.
כשהגיעו המנות, כבר היינו שתויות ודיברנו שטויות.
לא הספקתי לצלם את כל המנות, ולא הצלחתי לטעום את כל מה שהזמנו, אבל
התפריט הציע לא מעט אפשרויות, וכמעט כולן נשמעו מפתות.
לשמחתי, הבנות לא הסתפקו רק ב"סלט קטן", והלכו גם על מנות
עם בשר.
הקרפצ'יו בקר היה עדין וטעים, עם נתחים דקיקים של בשר, מלווים בצנימים
פריכים ומעוטרים בערימת ארוגולה טרייה וגבינת פרמזן מגוררת.
הסלט הירוק היה טרי, מתובל בעדינות, ומלווה בגבינת פטה טעימה, מנוקדת
בשומשום שחור.
סלט הסלק היה גם טעים וגם יפה לעין, עם גבינות מגוררות ושברי אגוזים
מלמעלה.
הסלט העצבני היה מצוין, אבל חריף אש!
הפחות מנוסות מבינינו היו צריכות להטביע את יגונן בהרבה מאד לחם, כדי לספוג את החריפות שמלאה להן את חלל הפה.
מנת העוף בסגנון ג'יג'י הייתה טעימה, גם אם מעט שגרתית, ונראה לי שהשף
השתמש באותו רוטב צ'ילי שמככב אצלי במזווה.
מנת ההמבורגר הייתה עסיסית מאד, עשויה בדיוק במידה, הבצלים והפטריות
שעטרו את הקציצה היו טובים וטעימים, והצ'יפס הנלווה היה פריך בחוץ ורך בפנים.
נתח הפרגית היה טעים ועשוי נכון, הפורטובלה הייתה בשרנית ונהדרת, ושניהם הונחו על פירה חלומי, שאני לא רוצה
לחשוב בכלל כמה חמאה התמוססה לתוכו.
בעיקר כי הפנמתי את מה שכתוב על המגבונים, שחולקו לנו בסוף הארוחה: "להתפנק זה לא חטא"...
למרות זאת, מרבית הבנות לא הרשו לעצמן להתפנק יותר מדי, ולא דגמנו את
כל הקינוחים. הסורבה שאני טעמתי והספקתי לצלם היה נחמד.
שאר המנות חוסלו בטרם תועדו...
העיצוב של המקום והאווירה קבלו אצלנו 10. מרבית המנות זכו לציוני 8 ו-9. השירות
היה באמת אדיב ומשתדל, והערב הוכתר כהצלחה.
אז "החיפזון מהשטן" ו"ההמתנה משתלמת", ויש עוד כהנה וכהנה קלישאות, אבל
אני בחרתי לצטט דווקא את ג'יימס ג'ויס:
"אלוהים יצר את המאכלים,
והשטן את הטבחים."
תודה לדיאבלו על האירוח ותודה לטבחים עבור המאכלים!
