‏הצגת רשומות עם תוויות מסעדה במודיעין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מסעדה במודיעין. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 7 בדצמבר 2016

החיפזון מן השטן או איך הצלחתי להביא את כל הבנות למסעדת דיאבלו

כבר המון זמן אני מתכננת לכתוב על מסעדת דיאבלו.
מדובר באחת המסעדות הוותיקות בעיר שלנו, ואני מאד אוהבת לפקוד אותה מעת לעת, וחשבתי שמן הראוי שגם תקבל סקירה מפורטת יותר.

אבל תכניות לחוד וביצוע לחוד, והזמן עבר וקצת התמהמהתי... הרי אומרים שהחיפזון מן השטן, נכון?

אז כשהחלטנו לחגוג יומולדת עגול לבכירה שבחבורה שלנו, וכל אחת ניסתה למשוך לאיזה מסעדה חדשה בעיר כזו או אחרת, המצריכה נסיעה של רבע שעה עד 40 דקות. אבל אני פעלתי לחץ פיזי מתון, ושכנעתי את כל הבנות שאין כמו המגרש הביתי שלנו.

ואם כבר מדברים על השטן, הצעתי להם את המסעדה הוותיקה והאהובה – דיאבלו.

אז לבשנו את מיטב מחלצותינו, הצטיידנו במתנות וברכות, וקבענו נהגת תורנית (נראה לכם?? כולנו גרות במרחק ארבע דקות משם. שבע גג...)
בשעה היעודה התיצבנו בפארק המים ברעות. בעודנו נכנסות יצאו משם ילדים רטובים שרק הגיחו מחוג שחייה, המבוגרים כבר היו בחוג ריקודי עם (יום אחד אני אכתוב גם על זה, בלי נדר...), וקבוצה של גברברים חיכתה לתורה מתחת לסלים.

במסעדה החשוכה קמעה ישבו הורים עם ילדים צעירים שסיימו את החוגים, זוג שקיבל ערב חופשי מהילדים, וזוג מבוגר עם ילדים בוגרים, שכנראה חגגו אירוע משפחתי משמעותי. היה גם זוג צעיר שנראה היה שהם בדייט ראשון או שני, ונזכרתי בימים ההם, לא כל כך בגעגוע...

כשכל הקצ'קעס הגיעו, התחילו ההתלבטויות, כל אחת תיקח מנה, או שנחלוק? בא לכן משהו קל או ארוחה-ארוחה? מישהי לא אוכלת דברים מהים? מישהי נמנעת מגלוטן? ומה עם לקטוז? מה?! את כבר שנתיים טבעונית?!?! ומה זה לעזאזל הפליאו הזה?? 
בקיצור... היה לא פשוט למצוא מנות שיתאימו לכולן, ונראה שקצת שיגענו את המלצר, אבל הוא היה אדיב וסבלני, וכנראה רגיל לקבוצות קולניות של נשים בגיל העמידה, שמתנהגות כמו הנערות הרעשניות מהכיתה שלו.

אני בינתיים התלהבתי מהסינר שלו, שהיה מעוטר בשטן קטן וממזרי, שחזר והופיע מפעם לפעם גם בשמות המנות.
וגם קפץ לבקר אצלנו על השולחן
בעודנו מחכות למנות שלנו, עשינו סבב הקראת ברכות, חלוקת מתנות ועדכונים הדדיים. החבורה מורכבת מבנות שמכירות מכל מיני גילאים ומכל מיני מסגרות, והחלטנו לעשות סבב, שבו כל אחת תגיד מאיפה וממתי היא מכירה את כלת השמחה. גלגלי השיניים במוח עבדו קשה, והיו כמה גרסאות סותרות, אבל היו הרבה צחוקים והאווירה הייתה נפלאה.

היינו בראש טוב עוד לפני שהגיעו המשקאות. אחריהם כבר היינו בשלב הצחקוקים ההסטריים.
כשהגיעו המנות, כבר היינו שתויות ודיברנו שטויות.

לא הספקתי לצלם את כל המנות, ולא הצלחתי לטעום את כל מה שהזמנו, אבל התפריט הציע לא מעט אפשרויות, וכמעט כולן נשמעו מפתות.

לשמחתי, הבנות לא הסתפקו רק ב"סלט קטן", והלכו גם על מנות עם בשר.

הקרפצ'יו בקר היה עדין וטעים, עם נתחים דקיקים של בשר, מלווים בצנימים פריכים ומעוטרים בערימת ארוגולה טרייה וגבינת פרמזן מגוררת.
הסלט הירוק היה טרי, מתובל בעדינות, ומלווה בגבינת פטה טעימה, מנוקדת בשומשום שחור.

סלט הסלק היה גם טעים וגם יפה לעין, עם גבינות מגוררות ושברי אגוזים מלמעלה. 

הסלט העצבני היה מצוין, אבל חריף אש!
הפחות מנוסות מבינינו היו צריכות להטביע את יגונן בהרבה מאד לחם, כדי לספוג את החריפות שמלאה להן את חלל הפה.
מנת העוף בסגנון ג'יג'י הייתה טעימה, גם אם מעט שגרתית, ונראה לי שהשף השתמש באותו רוטב צ'ילי שמככב אצלי במזווה. 

מנת ההמבורגר הייתה עסיסית מאד, עשויה בדיוק במידה, הבצלים והפטריות שעטרו את הקציצה היו טובים וטעימים, והצ'יפס הנלווה היה פריך בחוץ ורך בפנים. 

נתח הפרגית היה טעים ועשוי נכון, הפורטובלה הייתה בשרנית ונהדרת, ושניהם הונחו על פירה חלומי, שאני לא רוצה לחשוב בכלל כמה חמאה התמוססה לתוכו.  

בעיקר כי הפנמתי את מה שכתוב על המגבונים, שחולקו לנו בסוף הארוחה: "להתפנק זה לא חטא"...
למרות זאת, מרבית הבנות לא הרשו לעצמן להתפנק יותר מדי, ולא דגמנו את כל הקינוחים. הסורבה שאני טעמתי והספקתי לצלם היה נחמד. 
שאר המנות חוסלו בטרם תועדו...

העיצוב של המקום והאווירה קבלו אצלנו 10. מרבית המנות זכו לציוני 8 ו-9. השירות היה באמת אדיב ומשתדל, והערב הוכתר כהצלחה.

אז "החיפזון מהשטן" ו"ההמתנה משתלמת", ויש עוד כהנה וכהנה קלישאות, אבל אני בחרתי לצטט דווקא את ג'יימס ג'ויס: 
"אלוהים יצר את המאכלים,
והשטן את הטבחים."

תודה לדיאבלו על האירוח ותודה לטבחים עבור המאכלים!






יום שני, 2 במאי 2016

יש לי חבר איטלקי חדש

אז קבעתי לצאת עם חברה ותיקה לערב עדכונים הדדיים.
אז היא אמרה לי שהיא התחילה גמילה מסוכר ופחמימות.
אז אמרתי לה שאני משתתפת בצערה.
וגם אמרתי שאולי עדיף אצלה בסלון, כי אין סיכוי שנמצא מקום עם תפריט ללא גלוטן.
אז היא אמרה לי שאני כזאת שלילית כל הזמן...
ואז ראיתי באחת הקבוצות של מודיעין פרסום על מסעדה חדשה עם תפריט נטול גלוטן.
אז החלטנו לנסות.

הגענו לפנות ערב למסעדה החדשה שנפתחה בהיכל התרבות.
פפינו שמה.
והיא מציעה תפריט איטלקי עם פרשנות מקומית.

כשעלו שלטי חוצות שדברו על איטלקי במודיעין אני מודה שהסתקרנתי, אבל לא הספקתי עדיין לפגוש את האיטלקי הזה פנים אל פנים. 

כששמעתי שיש לו מה להציע גם למי שלא אוכל גלוטן, זה התאים לי בול!

הסברתי לחברתי, שלמרות שהמכנסיים שלי רומזים לי שכדאי שגם אני אקצץ בלחמים, מאפים ומתוקים, אני לא מוותרת כל כך מהר על פוקצ'ה ורביולי. היא הסתכלה עלי במבט הזה, שאנשים בדיאטה שומרים לאנשים שאוכלים כמו חזירים, או שאנשים שהפסיקו לעשן זורקים לעבר אלה שעדיין עמוק בתוך המאפרה.

אחרי שנכנסנו לראש האיטלקי עם התפריטים, ואחרי ששברנו את השיניים ואת הראש עד שהחלטנו מה הכי בא לנו, מכל המנות המופלאות האלה שיש לתפריט להציע לנו, הרמנו את הראש והסתכלנו סביבנו.

הופתענו לגלות שהקיר שפעם, בגלגול הקודם של המסעדה הזאת, היה מכוסה בתמונות ישנות, היום מכוסה בתריסי עץ יפהפיים, בגווני פסטל נעימים, שמשרים מראה כפרי ומוסיפים לחן של המקום ו"מתכתבים" עם הכסאות והדלפקים במסעדה.

(לא הצלחתי לצלם בערב, בגלל התאורה וכל האנשים שמלאו את המקום, אז חזרתי למחרת רק בשביל "לגנוב" עבורכם כמה תמונות...)
גם הקיר של הבר של המסעדה, שכוסה כולו באריחים יפהפיים, עם צורות גיאומטריות משתלבות, הוסיף לחזות הייחודית של המקום.

אחרי כמה דקות, כבר שכחנו לגמרי מה היה כאן פעם, שכחנו שאנחנו בעיר של המכבים, צמודות להיכל התרבות ושבפנים מועלית הצגה בשפה שמית כלשהי... הרגשנו שאנחנו לא פה, אלא אי שם בארץ המגף, באיזה 'ריסטוראנטה' או אולי 'טראטוריה' או אפילו 'אוסטריה'.

קולו המלטף של הזמר ששר ברקע Volare רק הוסיף, ואנחנו כבר עפנו לעבר המראות הקסומים של הריביירה, ובעוד רגע כבר נשליך מטבע אל תוך הפונטאנה שבמרכז הכפר...


ואז הגיעה המלצרית המתוקה, וכבר חששנו שנצטרך להתעורר מהחלום המתוק עוד יותר... אבל אדי הריח שעלו מהמנות שהונחו לפנינו רק הוסיפו לתחושת הריחוף. והטעם? (או...הטעם...) הוא מיקם אותנו בלב לבו של הכפר, במסעדה של איזו מאמא, נדיבת לב וממדים, שכל היום טורחת על הסירים ומבשלת מאותם המתכונים שהמאמא (והנונה שלה לפניה) בישלה, באותו המטבח, עם אותם הכלים החבוטים, ועם אותו שיר בלב.

התחלנו במנות הראשונות.
פוקאצ'ה רק בשבילי וחלקנו 'פונגי קון פורמאג'יו', שזה פטריות עם גבינה. טעמה של מנת הפטריות היה נהדר, וההגשה שלה הפכה אותה למנה מנצחת. מדובר במנת פטריות מוקפצות, מעוטרות בגבינה טרייה, מוגשות בתוך 'פויקה' שחור קטן. לא יודעת מה עוד היה שם, אבל זה היה פשוט נפלא!



את הפוקאצ'ה 'נאלצתי' לדגום לבד, מפאת העובדה שיש בה גלוטן, ותאמינו לי שלא הייתה לי שום בעיה להתמודד אתה בעצמי. בצק פריך, מתפצפץ, אפוי במידה, עם מטבלים טעימים ומעודנים, שרק משאירים בפה טעם של עוד.

לעיקריות לקחנו מנת דג ומנת פסטה ללא גלוטן, ואני חייבת להודות שאם לפני שטעמתי הייתי קצת מהוססת, אחרי הביס הראשון כבר לא זכרתי שמדובר במנה נטולת גלוטן. זה היה כל כך טעים!

עם המוזיקה האיטלקית ברקע, עם הטעם שמזכיר טרטוריה אי-שם בדרום איטליה, ועם השמות שמתגלגלים על הלשון (נסו אתם להגיד 'פוזילי מלנזנה' או 'פומודורי מיסטי' בלי לחייך), הרגשנו שתינו ששחקנו אותה, ואולי בכלל לא חייבים לצאת מהארץ כדי להרגיש איטליה.

את מה שנשאר, ארזו לנו יפה יפה, וצ'יפרתי את דיירי הבית בשאריות. גם הדור הצעיר ליקק את האצבעות...

ואם כבר מדברים על שמות מנות שמתגלגלות על השפתיים, קבלו המלצה מאמתכם הנאמנה: בסוף הארוחה, אם נשאר לכם עוד קצת מקום בבטן, לכו על ה'אפוגאטו ביאנקו אל-קפה' – גלידה שהוכנה משוקולד לבן, קרה ומתקתקה, מוגשת עם אספרסו חם ומריר. מפגש הטעמים והטמפרטורות יצר פיצוץ אצלי בפה, שבעקבותיו שמעו שכנינו לשולחן הרבה מאד מצמוצי שפתיים ולא מעט קריאות התפעלות.



החברה שלי יצאה מרוצה, ולא הרגישה שהיא מפסידה משהו, ואני ידעתי שיש לי חברה איטלקיה חדשה בעיר (או אולי בעצם חבר איטלקי חדש? פפינו נשמע כמו שם של גברבר שרמנטי עם מבט חודר).


אז תשמעו לי ותזמינו לכם מקום לארוחה ב- Peppino, כי בקרוב כבר יעמדו שם בתור עד מרכז מרלז...


המלצרית המתוקה ספרה לנו שהמסעדה פתוחה גם לארוחות בוקר ושיש גם עסקיות.
אנחנו כבר סימנו ביומן מתי אנחנו נפגשות שם שוב, כי יש עוד כל כך הרבה מנות עם שמות מגרים שחייבים לטעום...

מסעדת פפינו
עמק דותן 49, מודיעין
08.9268180

יום חמישי, 25 ביוני 2015

בוקר של כיף עם אנג'לו

בכל בוקר, כשאני עומדת בפקקים ביציאה ממודיעין, אני מקללת.
לא ברור את מי, אבל אני מקללת.

אני לא מצליחה להבין, למה כ-ל תושבי מודיעין צריכים לצאת מהעיר (ועוד בדיוק באותו הזמן כמוני...), כדי להרוויח את לחמם.

ואז אני לוקחת יום חופש, ומגלה שלפחות חצי מהאנשים בעיר שלי עובדים מהבית, ועורכים את פגישות העסקים שלהם בבתי הקפה הפזורים בעיר.

אז השבוע לקחתי לי יום של חופש מהעבודה, והחלטתי לפנק את עצמי בארוחת בוקר שווה. הפור נפל על קפה אנג'לו הוותיק והטוב, שנמצא בהיכל התרבות שלנו, ותמיד שווה לחזור אליו.

אז הגעתי למקום על-הבוקר, ונדהמתי לגלות שקשה למצוא שולחן ריק, כי כל המסעדה מלאה בבעלי עסקים מקומיים, שמקיימים שם פגישות עבודה.



כיון שאני אוהבת להמציא לעצמי סיפורים על העולם שמסביבי, כבר יש לי תמונה די ברורה מי היו כל האנשים שהקיפו את השולחן שלי:
למשל, הבחורה שישבה בשולחן לידי, עם לפטופ שלוף, היא בוודאות כתבת טכנית של חברת הי-טק. משהו בנחישות הלחיצות שלה על המקלדת אמר לי, שהיא לא כותבת תסריטים למגירה;
או הגבר המבוגר והגבר הצעיר, שהיו מימיני, הם ללא ספק אנשי כספים. וזה לא בגלל ששמעתי מהם קטעי מילים כמו "שנה פיסקלית" ו"גרעון אקטוארי", אלא בגלל הבגדים שהם לבשו, והחשיבות שהם הפריחו סביבם;
או שלוש הנשים שחלקו ארוחת בוקר בשולחן גדול לצדי. הן ממש לא נראו לי כמו חברות, שעורכות פגישת איחוד מרגשת. אחת הייתה עם מחשב, אחת עם מחברת עבת כרס, והשלישית דברה בטון כזה, שהיה ברור שהיא הלקוחה והן מספקות לה שירות כלשהו. 'אבל איזה שירות?', שאלתי את עצמי... אולי הפקת אירועים? אולי כתיבת סרטון תדמית? שפת הגוף לא גלתה לי, אבל האקססוריז שלהן הלשינו, שהן עוסקות במשהו יצירתי, ושהן בפירוש לא רואות חשבון;
לגבי הבחור והבחורה, שהסתודדו בפינה, אני לא לגמרי סגורה. אני כמעט משוכנעת שהם לא מנהלים רומן סודי. הם לא נראו לי מתאימים. אני לא יודעת להסביר למה, אבל ההחלטה נפלה על כך, שהם בדיוק בשלבים של הקמת עסק משותף, ויצאו לסגור את הפרטים האחרונים.
ראיתי בעיני רוחי את הגבר יוצא מהבית, כדי להתרחק מהמטבח הביתי, שנראה כמו שדה קרב, אחרי שהכין ארוחת עשר לשלושה ילדים קטנים, ואת הבחורה נועלת את הפלדלת, ומשאירה מאחור את חדר העבודה הדומם שלה בבית.


ומה אתי?
אני השארתי מאחור את העבודה, הדאגות, הלחצים והפקקים.
ישבתי לי שם, במסעדה שבלב בית תרבות שוקק, ונהניתי מארוחת בוקר מפנקת, אותה חלקתי רק עם עצמי.
מיץ תפוזים טרי, לחם טרי זרוע גרעינים, מלווה במטבלים וממרחים טעימים, חביתה עם כל טוב, עשויה כמו שאני אוהבת, ולסיום קפה הפוך, חם וחזק בדיוק במידה.
רק קרואסון פריך ומתפורר היה חסר, כדי שהתמונה תהיה מושלמת.

מלצרים צעירים ויעילים הסתובבו, ובדקו כל הזמן אם אני וכל ידידי הווירטואלים מרוצים. אני הייתי סופר-מרוצה.

ואז, אחרי פינוק של בוקר, יכולתי להמשיך למטלות קצת פחות מענגות, כמו קניות בסופר, תור לבדיקה תקופתית אצל הרופא שלי, דייט עם הספרית שלי, והספקתי לחזור בשעת צהריים לבית הפרטי שלי (שנדהם לראות אותי באמצע היום באמצע השבוע), למנוחה וצבירת כוחות, לקראת העמידה בפקקים בבוקר שלמחרת.


יום רביעי, 7 בינואר 2015

מי אמר שאוכל לא יכול להיות הי-טק?

כבר כמה זמן שאני מתכננת לכתוב על פדריק.

זו אחת המסעדות האהובות עלינו, במודיעין ובכלל, כי תמיד כיף לנו לבלות שם, בכל ימות השבוע, בכל שעות היום (והלילה), ונציגי כל הדורות מוצאים שם מה לאכול. גם הבררנים ביותר.

אז החלטתי לאתגר את הפדריקים, והזמנתי את חברתי הטבעונית, שבדיוק חגגה יומולדת, כדי לראות מה היא תגיד על המקום.

אני לא אעשה ספוילר כבר עכשיו, אבל אני ארמוז לכם שחששותי היו לשווא.

אז הגענו בצהרי יום חול לפדריק, והופתענו לגלות שהמקום מפוצץ. חיכינו קצת בחוץ, ומהר מאד המארחת החמודה הובילה אותנו לשולחן עם ספות, בסגנון דיינר אמריקאי.

מי לא היו שם. ילדים עם אבא (עוד גבר גרוש שלא יודע לבשל?), זוג פנסיונרים (סבתא שנמאס לה מהבישול של עצמה?), שתי בנות דקיקות שחלקו סלט אחד (ומה עם קצת חלבונים, בננות?), קבוצה של בני נוער שעשו מרתון צילומי סלפי, שולחן רב-דורי עם סבתא, אמא ושלושה ילדים קטנים, ובשולחן לידנו שלושה חבר'ה, שספרו לנו שהם עובדים בחברת סטארט-אפ באזור ומגיעים כמעט בכל יום לאכול שם.

המלצר החייכן קיבל את פנינו, והתנצל שחיכינו עד שהתפנה השולחן. כששאלנו אותו אם תמיד זה ככה, הוא אמר בחיוך "לא. בדרך כלל הרבה יותר עמוס." 

כמו תמיד, שכחנו לפתוח את התפריטים, כי היינו שקועות מדי בפטפוטי סרק ובמשחקים שעל המסך שמעל לשולחן. (אני גאה לבשר, שניצחתי את השחקן משולחן 11, ולא ביישתי את הפירמה במשחק איקס עיגול מורט עצבים.)

כשהמלצר ניגש אלינו שוב, קרענו את עצמנו מהמסך וסוף סוף התפנינו לפתוח את התפריטים. מה רבה הייתה הפתעתנו לגלות, שבמקום התפריט הישן והטוב יש לנו טאבלט מהודר חדש וחדיש.


ובתוכו מופיע כל התפריט.
  


האמת...התרשמנו מההי-טק! כזה דבר עוד לא ראינו במודיעין, ומעבר לתחכום הטכנולוגי, זה גם הרבה יותר נוח, שאפשר לראות כל מנה על המסך, ויש פירוט של הרכיבים של כל מנה. כבר לא צריך לקרוא למלצרים ולתחקר אותם, כמו במרתפי העינויים של השב"כ. וצמחונים / טבעונים / רגישים לגלוטן / לקטוז וסתם אכלנים-בררנים לא צריכים לחשוש ממרכיבים לא רצויים במנות שלהם.


אחרי שהזמנו (ולא, לא חלקנו סלט אחד כמו שתי 'כוסיות'), שקענו בשיחת בנות, עם עדכונים הדדיים על הילדים, הגברים, הבוסים והחברות שבחיינו. וגם הרמנו כוסית לחיים, כי לא בכל יום החברה שלי מחליפה קידומת.

כשהמנות הגיעו, נהניתי כפליים, כי אני יכולתי לנבור לה בצלחת, והמנה שלי הייתה רק שלי...

היא לקחה מנה של ראש כרובית (להבדיל מ"ראש כרוב"...) בתנור עם טחינה 


וגם דלורית עם צ'ימיצ'ורי

 אני לקחתי לעצמי מנה של רביולי ברוטב אדום


וחלקנו יחד סלט לבנוני אסלי


ואת הפיתה/פרנה הכי טעימה ומנחמת שטעמתי בזמן האחרון.



גם למי שמחפשת על מה להתלונן (כמוני) לא היה על מה. הכל הגיע מהר, חם, מוגש יפה וטעים-טעים!
  

כשגיליתי למלצר החייכן שלנו בסוד שאנחנו חוגגות יום הולדת, הוא צ'יפר אותנו בזיקוק בוער. היה לי לא נעים לבאס אותו שהחברה שלי לא אוכלת קינוחים, מה גם שחיסלתי הכל לבד, ואכלתי בשביל שתיים את הקרם ברולה המושחת שהזמנתי לי.

לא ברור מה הביך את החברה שלי יותר, הזיקוק, המבטים של הגברברים הצעירים שישבו לידינו או העובדה ששרתי לה בקולי קולות שירי יום הולדת.

אז כדי להרגיע את האווירה, התרווחנו לנו בספות לקפה קטן של אחר צהריים, שעזר לאוכל להתעכל, ולגוף להתאושש מכל הטוב הזה.



מבחינתי, היה עשר. 
ומה אמרה כלת השמחה, אתם שואלים? הנה ציטוט מדויק: "אויש, אני מפוצצת! היה מה-זה טעים! סוף סוף מסעדה משפחתית מגניבה ונעימה, שמתייחסת ברצינות גם אלינו הטבעונים!"

מזל טוב, אהובתי!

פדריק
מרכז ישפרו
08-856-0644
דף הפייסבוק של פדריק https://www.facebook.com/fedrikrest

(הערה: רוב התמונות צולמו על ידי. את החסר השלמתי מהמסעדה.)