מסע בזמן אל תחילת תהליך ההתאהבות בעולם המחול

חזרתי אחורה בזמן.

מי שמכירים אותי (וגם שני העוקבים של הבלוג שלי), יודעים שכל השנה אני מחכה למופעי סוף השנה של "זוז במחול". זה התחיל מחברה שהזמינה אותי לראות את הבת שלה, אי שם בתחילת העשור, והפך להתמכרות בלתי נשלטת.

אני הולכת להיכל התרבות, ויושבת בקהל עם כל ההורים, האחים, החברים, הסבים והסבתות (לפעמים יש גם כמה מורות ממש מסורות), ותמיד מי שיושבים לידי מופתעים לשמוע שאין לי ילדים שרוקדים. "מי זאת האשה המוזרה הזאת?" הם בטח שואלים את עצמם, "שבאה לראות ילדים של אנשים אחרים?". אבל מה לעשות שהילדים שלי לא רקדו ולא רוקדים, והיום הם גדולים מכדי שירצו שאבוא לאירועים שלהם? ומה לעשות שאני מתה על מחול ומוכנה לראות כל סגנון ריקוד (כמעט), צופה אדוקה של תכניות ריקוד מהארץ ומהעולם, ועדיין מפנטזת על היום שיהיה לי מספיק אומץ ללכת בעצמי ללמוד לרקוד.

אני תמיד מוקסמת מהגאונות של הכוריאוגרפיות, ממגוון הסגנונות והמקצבים, מהבגדים הצבעוניים, מיכולת ההפקה והארגון של המופע, מאיך הכל מתקתק, למרות שמדובר בסך הכל בילדים, ויותר מכל - מהכישרון של הילדים הצעירים האלה, שמגיעים לרמות כל כך גבוהות, ל'קיק' עד השמים, ל'פוינט' שדוקר את האוויר ול'שפגט' שכואב לי רק לחשוב עליו.

השנה החלטתי ללכת אחורה בזמן, ולראות את הילדים האלה, רגע לפני שהם הופכים למקצוענים. השנה הלכתי למופע של ילדי הגן. חשבתי שאם הם מגיעים לרמות כאלה גבוהות כבר בכיתות הנמוכות, יהיה מעניין לראות מה ואיך מלמדים אותם כשהם בגן.

אז קניתי לי כרטיס למופע שנקרא "תנו לגדול בשקט" והתישבתי בקהל עם הורים צעירים. שקלתי אם להעלב כשהנערה שלידי שאלה אותי אם הנכדה שלי מופיעה, אבל החלטתי להיות בוגרת ולא לקחת ללב ):

ב"מופע השכבה הצעירה של זוז במחול" הופיעו הרקדנים הכי צעירים בסטודיו. ילדים וילדות בגיל הגן וכיתות א' ו-ב'. למרות שתארתי לי לקראת מה אני הולכת, לא צפיתי את מידת המתיקות שהייתה שם על הבמה. רקדניות קטנטנות, חייכניות, מבוישות ומתרגשות, עמדו יחד על בימת היכל התרבות של מודיעין, וקרנו מאושר. התנועעו יחד ולחוד, וחייכו חיוכים של גאווה ושמחה, לעבר הקהל הכי אוהד שיש – אבא ואמא...

ההפתעה הראשונה הייתה, כשעוד בטרם נפתח המסך, ילדונת מתוקה בשמלה לבנה ושתי צמות עמדה יחידה, עם כלבלב צעצוע ביד, ושרה בכשרון רב את השיר ממחזמר "אנני" – "השמש תזרח בבוקר". כמה תום וכמה רגש היא הכניסה בשיר העצוב אך אופטימי הזה.

אחריה להקת ילדות מתוקות בבגדים משובצים (מישהו זוכר את המילה הזאת סרפן?) רקדו לצלילי שיר שלא הכרתי - "ילדי בית העץ". לפי ההתלהבות של הילדים שישבו באזור שלי, הבנתי שזה כנראה "הכבש השישה עשר" של ימינו.

 

הילדות המתוקות בצעו צעדים לא פשוטים בכלל, והראו לנו מה הן למדו במהלך השנה הזאת. מרשים מאד שכבר בגיל כזה הן גם עומדות על הבמה ללא חשש, וגם (כמעט ו)לא מתבלבלות בצעדים.

 

הריקוד הבא היה לשיר "כובע קסמים", שאני עוד זוכרת את עצמי מדקלמת אותו בעל פה כילדה בגן. הילדות הבובתיות האלה, עם הכובעים הוורודים, גרמו לי לחייך לכל אורך השיר. יש משהו קסום כל כך במעמד הזה, בשיר הזה ובמסגרת הזאת.

 

 

ואם כבר רוקדים, אז "לשמוח ולרקוד", בתלבושות צבעוניות והמון חיוכים שפוזרו לכל עבר. כמה אנרגיה צריכה ילדונת כזאת, אבל זה יש להם 'בילט אין', מה שאותי מטריד, זה איך המורה שלהן יודעת ללמד אותן לתעל את האנרגיה לביצוע הצעדים המדויקים, ובסנכרון (כמעט) מלא של כל כך הרבה ילדות שונות על גבי הבמה הענקית הזאת?

 

ואם כבר קלאסיקות מהילדות שלנו, אז איך אפשר בלי "אמת או חובה", ואיך אפשר לשכוח את הפרפרים בבטן, ברגע שהבקבוק מסתובב, ולאט לאט מאט, ויש סיכוי שאולי (אולי!) יעצר מולך??

   

את "שיר לשירה" אני אוהבת במיוחד, אולי בזכות הנגיעה האישית שלי לנושא השיר, ואולי כי זה באמת שיר קסום. בריקוד הזה ראינו את הקטנטנות המקסימות לצד רקדנית קצת יותר גדולה, אולי כרמז לבאות...

 

 

"עולם חדש וטוב אני אתן לך

כבר במבט כחול את מגלה

כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח

קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה"

מכאן הפלגנו על כנפי הריקוד להודו הרחוקה. תמיד התלבושות הצבעוניות והתנועות הייחודיות יוצרות אווירה מכשפת, אבל יחד עם השיר המדליק "חיים בסרט הודי", אווירת בולויווד מתעצמת, ובתוספת של שני הרקדנים החמודים, שמובילים את כל הרקדניות, בכלל הכל נראה הרבה יותר משכנע.

 

ואם כבר אהבה, אבל מסוג קצת אחר, "המגפיים של ברוך" זכו לפרשנות מתקתקה עם ערדליים מפלסטיק בצבע ורוד זוהר. לאחרונה נתקלתי בפרט טריוויה שהפתיע אותי, ואני מאתגרת את שני העוקבים שלי: מי יודע איזו טעות לשונית יש בשיר הזה של כוורת?

[רמז: "הוא קנה אותן בזול, הן היו מלאות בחול"]

המחשבה שלי, כשבחרתי לראות הפעם דווקא את מופע הקטנטנות, הייתה לראות איך הן מגיעות לאן שהן מגיעות כשהן מתבגרות. במופע הזה ראיתי בדיוק איך מקנים להן הרגלים, יסודות וגם משמעת, אבל חשוב יותר מכל אלה – אהבה לתנועה, וכנראה שרק עם הרבה אהבה מגיעים להישגים.

במהלך המופע התארחו גם רקדניות מלהקות בוגרות יותר, שהדגימו לקטנטנות (ולהורים שלהן) איפה הן יהיו בעוד כמה שנים, איך יראה ה'פוינט' שלהן, וכמה גבוה יגיע ה'קיק' שלהן.

 

 

 

אבל הריקוד שהדגים בצורה הטובה ביותר את התהליך שהרקדניות הפצפוניות האלה עוד צפויות לעבור, בדרך להפיכתן לרקדניות בלהקות ייצוגיות, הוא ריקוד המראה, שבו שתי רקדניות מקסימות, שנראו דומות בצורה בלתי רגילה (אולי אחיות?), לבושות בשמלות זהות, בצעו ריקוד שהחל מול המראה ועבר למה שנראה לי כדיאלוג של אותה הדמות עם עצמה, בעבר ובעתיד.

"כשתגדלי תביני" שרה חוה אלברשטיין. לנו בקהל זה כבר היה ברור, אבל אני מאמינה שגם הקטנטנות של "זוז במחול", שהציצו מהצד על הגדולות, הבינו שאם הן ימשיכו כך, ישקיעו, יתאמצו ויתמידו, כשיגדלו גם הן יראו כמו הרקדניות האלה, מלאות החן והכשרון, שהופיעו לצדן על הבמה.

התמונות הן בחלקן של "זוז במחול" ובחלקן מהורים שצלמו את הילדים המתוקים שלהם.

אני מודה לכל מי שתרם לי את התמונות לפוסט הזה.

הוי ארצי!

שלמה ארצי הגיע לעיר שלי. שאני אפסיד הזדמנות כזאת?

מכירים את הקלישאה הזאת "הפסקול של חיינו"?

אז אני פשוט לא סובלת את הביטוי הזה, אבל נאלצת להודות שהוא דווקא נכון, כשאני חושבת על שלמה ארצי והשירים שלו. השירים שמלווים אותי כל חיי.

כבר כילדה צעירה יש לי כמה זכרונות ממנו. אני זוכרת את הקליפ לשיר "שוטי שוטי ספינתי" כשעוד היה חיל צעיר, ובמדינת ישראל הצעירה היה רק ערוץ 1 וגם זה בשחור לבן.

אני גם זוכרת במעומעם שהיה שר פתיחים לתכנית ילדים בטלויזיה הלימודית ("דני דינה" הזכור לטוב וגם "טוב שבאת" שדי נשכח מהתודעה), וגם השתתף בפסטיבל שירי ילדים עם השיר על "ארץ פומפורנל" (נראה לי שאפילו הוא שכח את זה...).

כנערה אני זוכרת את עצמי קונה תקליט (ויניל) שלו בחנות תקליטים, מקליטה אותו בטייפ שלי ושומעת את הקסטה, מההתחלה עד הסוף, ותוך כדי גם מנסה למצוא את התווים לשירים שלו.

כבחורה צעירה אני זוכרת שהוא הכעיס אותי כשהתראיין לעיתון, ואמר שהוא מתבייש בדברים שעשה בעבר. בעיני "גבר הולך לאיבוד" הוא יצירת מופת, למשל. אבל כנראה שגם הוא הבין, שכמה שירים מוקדמים שלו ראויים מספיק כדי שיחדש אותם (עיין ערך "אהבתיה" ו"את ואני").

כשבגרתי, חשבתי שהמילים שלו לפעמים קצת מורכבות (יומרניות?) מדי, אבל המשכתי לקנות את הדיסקים שלו, וגם את האוספים, והמשכתי לזמזם את "במטוס סילון" ואת "אף פעם לא תדעי" בשקט כמו גנב...

אז אפשר להגיד שאני "די" אוהבת את השירים והלחנים שלו, אבל קשה להגיד שאני רודפת אחריו לכל פינה.

פעם אחת כן ראיתי במו עיני את התופעה החד-פעמית הזאת בשמי הזמר העברי, ובחודש יולי 2017 שמחתי מאד לחזור על החוויה הזאת, אבל הפעם אצלנו בחצר.

כשראיתי אותו בהיכל התרבות בתל אביב ישבנו על כסאות באולם ממוזג, ושלמהארצי (נכון אי אפשר להגיד רק שלמה? 'שלמהארצי' זה מין מותג כזה. שלמה זה סתם שם של האיש במכולת) נתן הופעה נהדרת עם הרבה מאד להיטים, שירים מאז ומהיום, והכל בסגנון הייחודי שלו, שבו הוא עושה אלתורים כמעט בכל שיר, מדקלם משפטים שלמים בתוך השירים, מתערה בקהל ונותן את כל-כולו בהופעה.

כשפרסמו לפני כמה שבועות ששלמהארצי יופיע קל"ב, באמפי של פארק ענבה במודיעין, מיד קניתי כרטיס. שאני אפסיד הזדמנות לראות אותו, כשהוא מגיע אל נמל הבית שלי? אין סיכוי!

ואכן... ההופעה של שלמהארצי הייתה כל מה שציפיתי, ועוד...

היו השירים (מאז ומעכשיו), היה הומור, היה געגוע, היה ארצישראל, הייתה בריחה מהמציאות, הייתה המון אהבה, והיו כמובן גם מגבת ומים.

 

והיו גם קצת צחוקים עם האמנים שאתו, וקצת ירידות על הנגנים שלו, וירידות אל הקהל.

הלהקה שברקע הייתה מעולה! 

עם שני אחים נשפנים (שי ועדי מאירי), נגן קלידים (טל פורר), הצ'לנית קרני פוסטל, הילה בן-טובים בכינור, אייל מזיג על הגיטרה ושירה, בן ארצי (הבן של) עבר במיומנות בין הגיטרה לקלידים לתופים וכמובן בשירה, אבי סינגולדה (על הגיטרות והבוזוקי) שמנגן אתו 'רק' 25 שנה, ומאיר ישראל, שכבר 35 שנה מתופף לצד האיש והאגדה.

לזכותו של שלמהארצי יאמר, שהוא מפרגן לנגנים ומפרגן גם לבן שלו, שמופיע לצדו. והעובדה שהילד כבר בן ארבעים לא מונעת מאבא ארצי עדיין לקרוא לו בןבן, כאילו היה אותו ילדון חמוד, ששר אתו בקליפ של "תחת שמי ים התיכון". 

במהלך ההופעה האבא הגאה סיפר כמה סיפורים עליו, על אחותו וגם על הנכדים.

זו הפעם הראשונה ששלמהארצי הגיע למודיעין (כי זה לא נחשב שהגיע פעם בטעות, כמו שסיפר לנו, רק כי הwaze- אמר לו לנסוע מכאן כדי לעקוף איזה פקק). העיר כבר חגגה עשרים שנה, ושלמהארצי מעולם לא ביקר בה. זו שערוריה בפני עצמה, אבל יפה עשו בעירייה, שבחרו דווקא בו, כדי לחנוך את ה'ליין' של מופעי פארק בתשלום בעיר.

אם לומר את האמת, הייתי בטוחה שיהיה פה גיהינום עם התחבורה, ושכל העיר תהיה משותקת יום קודם לכן, אבל המשטרה, העירייה, ההפקה ומי שזה לא יהיה התמודדו יפה מאד עם העובדה ש-6,000 (ששת אלפים. כן. לא פחות ולא יותר) זרמו לכיוון פארק ענבה בערבו של יום חמישי חם ומיוזע, והכל עבר בשלום!

אז מה היה לו להגיד על מודיעין, אתם שואלים?

הוא אמר שהוא התעלף מהגודל ושהוא פגש את ראש העיר. וזהו.

הוא גם קצת ירד עלינו, ואמר שאצלנו בטח יש שירה בציבור בימי שישי.

וכנראה שהוא חושב שאנחנו פריפריה מנותקת מארצנו ומולדתנו, כי באיזהשהו שלב הוא תהה איך זה שכולם במודיעין יודעים את המילים לשירים שלו. לזכותו יאמר, שהוא ריכך קצת את הדברים ואמר, שעבורו זו מחמאה מטורפת...

והמודיעינים? קבלו את שלמהארצי בהמון התרגשות ואהבה. שרו אתו את המילים, מחאו לו כפיים, שרקו והריעו לו כמו לקבוצת כדורסל אהובה. כמו לחבר. אם תשאלו אותי, מודיעין עשתה לו קבלת פנים כזאת נפלאה, שהוא בטח לא יחכה עוד עשרים שנה עד שיחזור אליה.

היו גם שתי תושבות שהפגינו חיבה יתרה, אחת ספרה לו שנפגשו לפני ארבעים שנה, אחרת הביאה לו זר פרחים, והשאירה אותו קצת המום מהמחווה.

היה בחור ששלמהארצי רצה להבין איך הוא השיג את המקום הכי טוב בבית.

והייתה גם מתורגמנית לשפת הסימנים, שאת תנועותיה שלמהארצי הוא ניסה ללמוד ולחקות.

חברים שהגיעו מחוץ לעיר, ורודפים אחרי שלמהארצי כאילו היה שטפון במדבר, אמרו שזו אחת ההופעות הכי טובות שהיו לו בשנים האחרונות, שהפארק שלנו לא משתווה לאמפי שוני ושאנשי מודיעין עטפו אותו במלא חום ואהבה.

ומה היה במופע? קשה לי לסכם.  

היו כל כך הרבה שירים, ושיר רדף שיר, לפעמים בלי הפסקה לקחת אוויר, לפעמים חלקי שירים, לפעמים וריאציות על שירים מוכרים: אהבתיה, מלך העולם, אושר אקספרס, חום יולי אוגוסט, תחת שמי ים התיכון, את ואני, אירוסים, פתאום כשלא באת, היא לא יודעת מה עובר עלי, לילה לא שקט, תתארו לכם, זה מה שנשאר, שינויי מזג האוויר, טלפני טלפני, כמו אז, נבראתי לך, ואולי, שאלתי מה קרה, ירח, לא עוזב את העיר... ונראה לי ששכחתי עוד הרבה מאד אחרים.

ואם כבר מדברים על "לא עוזב את העיר"? במקרה של מודיעין, העיר לא עזבה אותו!

רק רצינו שהערב הזה ימשך, ושהוא ימשיך להעתיר עלינו את הקסם שלו. אבל כמו כל דבר טוב, גם זה נגמר, ושלמהארצי השאיר אותנו עם הרבה שיר בלב, וחם (אבל נעים) בגוף, וגם תובנה אחת (לפחות) - "הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם"...

שלא כהרגלי, אתן לתמונות לדבר במקומי.

תודה לשלמהארצי שנתן לנו שואו שלא נשכח במהרה,

תודה לעיריית מודיעין שהביאה לי את שלמהארצי עד הבית,

ותודה לחבר שלי, י', שצ'יפר אותי בתמונות מהממות מההופעה המהממת הזאת.

להתראות, שלמהארצי!