סתיו, סתיו, סתיו...

עונות השנה מתחלפות, ואתן גם הפסטיבלים של העיר מודיעין. וכשהנחליאלי מבקר אצלנו, החצב פורח בצדי הדרכים ועלי השלכת מתחילים לנשור, זה סימן שבא הסתיו, המבשר על "פסטיבל צלילי סתיו" של מודיעין.

מתברר שזו השנה ה-16 שעיריית מודיעין מפיקה לנו פסטיבל מקסים שכזה, ואם בשנה שעברה קנינו כרטיסים למופעים בתשלום, השנה עד שהתעוררנו, כבר כל הכרטיסים אזלו. גם זו דרך למדוד הצלחה של אירוע שכזה...

אז לא ראינו את יודית או את שלומי, לא קונצרט קלאסי ולא מחווה לאריק איינשטיין, אבל נהנינו מאד משלל מופעי חינם, שהוצעו לנו בהיכל התרבות ובמקומות שונים ברחבי העיר.

כרמי שמרון האנרגטית הקפיצה את האמפי של ההיכל עם מבחר שירי סול ו-אר אנד בי בעיבודים מדליקים. פצצת האנרגיה עם העיניים השחורות העמוקות שלה, נגעה בכל אחד ואחת מיושבי ההיכל, ולא עצרה לרגע. אריתה פרנקלין, אדל וביונסה זכו לביצוע מרשים לשיריהן, אבל לא רק הן. גם צ'אקה קאן, סטיבי וונדר ומייקל ג'קסון קבלו ייצוג מרשים.

הקהל כל כך עטף וחיבק את הזמרת והלהקה, עד שהיא אמרה (וגם כתבה בדף הפייסבוק שלה) שכזה חום היא כבר מזמן לא קבלה מקהל. כבוד למודיעינים, שיודעים לעשות לאמנים קבלת פנים...

להקת מונטי פיורי העלו כאן שואו שלם, כאילו היו להקה אורחת מאיטליה, וזה היה חמוד מאד. השירים האיטלקיים סחפו את כולנו (ואפילו הייתה מישהי בקהל שידעה לשיר את כל מילות השיר, ביחד עם הזמר הממושקף והמצחיק של הלהקה).

כל הלהקה (כולל פרנצ'סקה, רוברטו ולורנזו) היו לבושים בבגדי היפסטרים משעשעים, והסולן אפילו עשה נסיונות לשיר בשפה של המקומיים.

בסוף מופע עליז מאד, הם התנצלו שהם צריכים לסיים, כי המטוס בחזרה לאיטליה מחכה להם. אני מניחה שמק-סי-מום הם עלו על מכונית פיאט חבוטה והצפינו אתה עד לתל אביב. אבל אולי גם לא...

גם כוח מקומי משלנו היה בפסטיבל. מקהלת קלי קולות של הניה דננברג הופיעה בהיכל, עם מבחר שירים ישראלים והרמוניות קוליות נהדרות. ראו שהם מקומיים, ולמרות שהם ספרו שכבר עשרים שנים הם שרים ביחד, ראו שהם גם נרגשים, אבל גם זה חלק מהקסם שלהם.

הפינאלה, כמו תמיד, הייתה תזמורת ה-Jazzpipes, תזמורת הביג-בנד של מודיעין, בניצוחו של אלי בנאקוט. הרפרטואר לא מאד משתנה אצלם משנה לשנה, אבל עדיין כיף גדול לשמוע אותם ואת הזמרת המלווה אותם, לרקוע ברגליים לצלילי הנעימות, למחוא כפיים במקומות הנכונים, וליהנות מהעיבודים המיוחדים שלהם גם ליצירות ג'אז מוכרות וגם לשירים ישראלים, כמו היצירה שפתחה את המופע שלהם.

סתיו

(מילים: שמשון חלפי, לחן: משה וילנסקי)

כבר נושרים העלים בשדרות וגנים 
כבר רוכבות במרום שיירות עננים 
וכוכב אחרון שם נחבא אל כליו
סתיו...סתיו...סתיו...

כבר יצאו לדרכן אחרוני ציפורים
ונשאו הן אתן אחרוני השירים
ופורט רק הרוח באלפי מיתריו
סתיו...סתיו...סתיו...

מפליגות אוניות בימים רחוקים
מפליגות, מפליגות אל האין אופקים
נאבק, לא יכול עוד הים לגליו
סתיו...סתיו...סתיו...

כבר שוקעת העיר בשתיקה עמוקה
עוד נושא בלבו מין תפילה עתיקה
עוד נושא בליבו, אך לשווא, אך לשווא
סתיו...סתיו...סתיו...

עייפים ולאים בגנים הצללים
והכל כה דומם, נעתקו המילים 
כבר איננו אוהב, האחד שאהב 
סתיו...סתיו...סתיו...

ואחרי השיר המופלא והפסטיבל הסתווי הזה, גם לי נעתקו המילים, אבל עדין אוהבת...

(ומילה למחלקת תרבות:

באמת כל הכבוד על ההפקה, אבל...

אנחנו מבינים שבאתם לעבוד ולא לשמוע מוזיקה, אבל לנו מפריע שאתם מדברים בלי הפסקה לכל אורך המופעים. כן, במיוחד את עם הקול העמוק...)

גידי במדינת הגמדים

מאז שהילדים שלי גדלו, לא יצא לי להגיע למיני ישראל. כשעוד ביקרנו שם, מצב התחזוקה מאד צער אותי, אבל מראש הקונספט לא לגמרי "דיבר" אלי. גם כשבקרתי בהולנד, לא מצאתי לנכון לבקר בדגם המוקטן של המדינה. אף פעם לא הבנתי את מוקד המשיכה. יש לי את המקור בגודל טבעי, למה צריך לעניין אותי לראות את הכל בקטן?

וזה עוד לפני שהתייחסתי לשלטי הפרסום ה"מעודנים" שתקועים בתוך הדגמים...

אז כבר זמן מה אני רואה את שלטי החוצות מבשרים על מופעי מוזיקה באמפי של מיני ישראל, אבל אף פעם לא עלה בדעתי לפקוד שוב את המקום, עד ש...

...עד שיום אחד ראיתי מודעה, שמבשרת שגידי גוב מגיע אלינו ל"שכונה", וממש בחצר האחורית שלנו מעלה מופע שקיעה.

את גידי גוב אני אוהבת מאד! לא מספיק כדי לקנות כרטיסים לכוורת, אבל בהחלט מספיק כדי לוותר על שנ"צ, ולראות אותו לאורה של השמש השוקעת, בפארק המיניאטורות הזה, שראה ימים טובים יותר.

אז כשכל האמפי היה מלא עד אפס מקום, ג.ג. עלה לבמה, מלווה בקבוצת נגנים מוכשרים, וכמה שהוא מתחזק את תדמית ה"נעבעך", ברגע שהוא פתח את הפה, והתחיל לשיר את השירים הקאנוניים שלו, כבר לא משנה לאף אחד שהוא לא מתנועע כמו רוק סטאר, אלא עומד במקום, או מקסימום הולך (ליתר דיוק – מדדה), מפה לשם ומשם לפה.

הוא כמעט ולא דיבר, מלבד סיפור משעשע על עציץ שקיבל ליום ההולדת שלו (אל תשלחו לו עציצים. הוא לא מעריך את זה), הוא כמעט ולא עצר, ונתן שיר אחרי שיר, להיט אחרי להיט, וגם את הסינגל החדש, המדכדך והכה-יפה שלו "אם היינו".

אם היינו בתוך מיכל זכוכית

ודאי היינו רגישים תמיד

אולי היינו נזהרים יותר

לא להשבר

לא להשבר

אם היינו סגורים ולא רואים

איך כולנו דוחפים ובועטים

ודאי היינו מסתדרים יותר

לא להתפזר

לא להתפזר

אבל אנחנו כאן

לא בשום מקום אחר

לא בשום מקום אחר

לא בשום מקום אחר

אם היינו בתוך מיכל קטן

כבר היינו אומרים הכל מזמן

אולי היינו מקשיבים יותר

לא להגמר

לא להגמר

https://www.youtube.com/watch?v=Af8tvEMMaWo

"שלל שרב" התמזג עם "שקיעה נוגה", "גן סגור" התערבב עם "נאחז באוויר" ו"ילדה עם משקפיים" הוביל ל"אני שוב מתאהב".

ואנחנו שוב התאהבנו בו, באמן הרב תחומי הזה, שילדותנו הייתה נראית לגמרי אחרת לולא שלל הדמויות שגילם ב"זהו זה", שהתרגשנו ממנו ב"הלהקה" ו"דיזינגוף 99", שצפינו בו באדיקות בכל תכניות "לילה גוב", וגם במסע שלו ברחבי הארץ בחיפוש אחר אוכל איכותי ב"גידי גוב הולך לאכול" (וקצת פחות בתכנית שבה הוא מטייל בעולם עם השף הזה, שחושב את עצמו סיני). סלחנו לו כשהלך להיות שופט בתכנית ריאליטי של ילדים שרוצים להיות זמרים, כי זכרנו לו חסד נעורים על שהיה זמר של שירי ילדים עם קול מאנפף, בדיוק כמו כשהפך להיות רוקר צרוד עם קול חרוך.

גידי גוב הוא רב אמן - שחקן, בדרן, מגיש וזמר. הוא לא פרפורמר גדול, אבל הוא נתן מופע מעולה, ועשה לנו יופי של קבלת שבת.

ואז גם נזכרתי בתכנית הטלוויזיה המגוחכת, "כן, מה?", בה גילם קצין צבא שלא מוצא את מקומו באזרחות. זה מקסים, שבן אדם לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, לא כשהוא בן 20 פלוס, וגם לא כשהוא בן 60 פלוס.

אנחנו שוב (ושוב) מתאהבים בך, גידי!!

כנסיית השכל כבשה את ענבה

וואו! יצאתי פעורת פה מהמופע המדהים של כנסיית השכל, שנערך בפארק ענבה במודיעין, ביום ה', 3.9.15. 

אני לא יכולה להגיד שאני האוהדת מספר אחת של הלהקה;

אני גם לא יכולה להגיד שיש לי דיסקים שלהם בארגז הדיסקים (מישהו עוד שומע דיסקים בימינו, חוץ ממני??);

ואני לא מצליחה לזכור את שמותיהם של כל חברי הלהקה;

אבל... מה שאני כן יכולה לומר, הוא שיש לנו כאן בארץ להקה מדהימה, שיודעת לתת שואו, להקרין צניעות ולשדר מקצועיות, ולסחוף אלפי אנשים זרים אחריהם, וכל זה בעזרת אותיות שמתחברות למילים שהופכות לשירים, ותווים שהופכים ללחנים, וביחד יוצרים קסם אמיתי!

לפני כשנה ראיתי אותם, כאן אצלנו במודיעין, כשהתארחו באולפן של ערוץ 9, וגם פרסמתי על זה רשומה:

http://mylifebydana.blogspot.co.il/2014/06/blog-post_26.html

הם היו טובים מאד ונהניתי, אבל זה היה משהו אחר לגמרי...

סיקרתי גם מופע של "זוז במחול", עם ריקוד שהוא פרשנות מדהימה לשיר שלהם "תנו לי לשתות":

https://www.youtube.com/watch?v=55e8rGEa15o

ועכשיו... על במת ענק, עם תאורה וסאונד מעולים, עם תזמורת ענקית של נגנים וזמרים שליוו אותם, עם מסכי ענק ,שמימי האגם מרצדים מאחוריהם, האפקט היה מופלא!

את הערב פתח מופע חימום מינורי ויפה. הדס קליימן ואביב בכר עם גיטרה וצ'לו וקולות יפים והרמונים. לזכותם יאמר, שקשה להעלות מופע בפני קהל, שדי ברור שלא בא כדי לראות אותך.

אחריהם עלו על הבמה, בזה אחר זה, נואמים מכובדים, שאף אחד לא באמת רצה לשמוע מה שיש להם לומר. אז כשירות לציבור, הרשו לי לציין שתי נקודות אור, בולטות בתרבותיותן:

•  נעם סמל, מנכ"ל תאטרון הקאמרי, ראה לנכון להודות למי שהביא את המופע הזה לפתחנו, ובאותה הזדמנות גם קצת להתנשא עלינו, אנשי הפריפריה. הוא קבע שיש ילדים בקהל, שאף פעם לא ראו קונצרט בחייהם, ובזכות העובדה שהכרטיס עלה רק 20 שקלים, ילדים אלה נחשפו סוף סוף לתרבות...
• שרת החינוך הפגינה הרבה מאד דרך ארץ ותרבות, בעודה צועקת לקהל "כפיים לכם!!". לא, את...

ואז הגיע מסמר הערב:

הלהקה הוותיקה (כבר יותר מרבע מאה על הבמה) עם השם המסתורי העלתה מחדש את המופע שלהם "אוטוביוגרפיה", שנגנז לכמה שנים, וחזר כעת (הודות למפעל הפיס. כפיים להם!!).

שיר הנושא של המופע נפתח במילים:

לא רחוק מכאן, 
יכול להיות בכל מקום בארץ, 
שם נולדתי תחת שמי תמוז מותכים.

ובאמת, הם הגיעו משדרות, לא רחוק מכאן, אבל יכולים היו להגיע מכל מקום בארץ, ומדברים בשפה שמבינים בכל מקום בארץ. הם מספרים את האוטוביוגרפיה שלהם, עם חוויותיהם האישיות, אבל אלה הן גם חוויותינו. אותם פחדים, אותן אהבות, אותן אכזבות ואותן תקוות.

והם, בני בלי-גיל. להקת רוק של גברים, שמשוררים שירים, עם דימויים פיוטיים ומשפטים ציוריים:

אפילו בדגים שוחים בנהרות, 
יש זיכרון של ים, זרמים ומצולות. 
אפילו ציפורים שנולדות בכלוב, 
הן זיכרון של אור, רוחות וצמרות.

הדשא של פארק ענבה היה מלא עד אפס מקום. היו שם צעירים ומבוגרים. הורים עם ילדים, בני נוער, צעירים ובוגרים. המוזיקה דברה אל כולם. והמוזיקה דברה רק אלי... 

תראי איך אני שר לך,
איך אני נקרע, 
תראי איך אני שר לך, 
שירים מהמגירה. 
לעוף אל השמיים, 
לגעת בחיים, 
ליפול אל תוך המים, 
קצף וגלים.

תודה לכם, כנסיית השכל.

אני מסירה בפניכם את הכובע... 

על שהפכתם את יום חמישי הראשון של חודש ספטמבר ליום של חג.

או כמו שאמרה כבוד השרה: "כפיים לכם!!"

מוזיקה וענווה

מי אמר שמודיעין זו עיר שינה?

מופעי מוזיקה שווים במסגרת לילות ענVה

מי אמר שמודיעין זו עיר שינה? הקיץ הזה העיר שוקקת פעילות. בכל שעות היום. וגם בלילה.

אז... היו לנו מגלשות מים ענקיות, והיו ירידי החלפת ספרים, והיו קבלות שבת, וסרטים ומופעים לילדים, ועוד שלל אירועים שבטח פספסתי, אבל אני רוצה לדבר אתכם על "לילות ענבה".

במוצאי שבת, אחת לשבועיים, זרקורים רבי עוצמה מאירים את שמי העיר ואת פארק ענבה. ומאות (כן, מאות. נחזור למספר הזה מאוחר יותר) אנשים נוהרים אל עבר האמפי שבפארק.

זוגות זוגות, קבוצות קבוצות, הם מתיישבים בכסאות המתכת (שהספיקו כבר להצטנן קצת מהחום הנורא שאופף אותנו) או פורסים מחצלות ושמיכות על הדשא, שולפים בירות וכיבוד קל, ומתכוננים לערב של אחלה מוזיקה.

התחלנו את העונה עם "להקת התפוזים", ששרו לנו את הקלאסיקות הישראליות והקפיצו את כולם. גדולים וקטנים, דתיים וחילוניים. כולם שרו, רקדו, או לפחות התנועעו לפי הקצב. היה נפלא לראות גם את הילדים הקטנים מסביב שרים את כל המילים של השירים יחד אתנו.

המשכנו אל מה שהיה (לפחות עבורי) השיא עד כה – המופע המחשמל של "להקת רוקוויל".

לא משנה כמה פעמים אוליב יגיע למודיעין עם הלהקה שלו, אני תמיד שם, ואני תמיד נהנית! הפעם, לכבוד ט"ו באב והירח המלא שהיה תלוי מעלינו, הם העלו מופע של שירי אהבה מאז ומעכשיו.

הקהל נהנה מכל רגע, אבל השיא הוא תמיד, כשהם עוברים לקאברים שלהם ללהקת קווין. הם כל כך טובים ונאמנים למקור, שנראה לי שאם נשים "שאזאם", גם התוכנה תתקשה להבחין בין אוליב לבין פרדי.

הקהל היה משולהב, והרחבה שלפני הבמה הייתה מלאה עד אפס מקום בעשרות מפזזים.

בסוף המופע, לא היה ברור מי התאמץ יותר. הצופים הרוקדים או האמנים שעל הבמה. 

We thank you all!!

השבוע הגיעו אלינו איקי לוי ו"הראסטה היברו מאן" (או שמא היו אלה ההיברו ראסטה מאן? אני ממש לא סגורה על זה...) שנתנו לשירים מוכרים את המקצב והגרוב של מוזיקת רגאי. כוורת ובוב מארלי התערבבו על הבמה, והקפיצו גם את הקהל וגם את הסולן התזזיתי, שלא הפסיק להתלהב מהאנרגיה המטורפת של הקהל המקומי. יא מאן!

כיף לראות קהל מגוון, מכל שכונות העיר, מכל קבוצות הגיל, מכל פלחי האוכלוסייה, נפגשים על שפת האגם שלנו. זה הזכיר לי את אותם שבטים, המתכנסים על גדות הנהר המקומי, לטקס פולחן, שכולל דקלום פסוקים וקפיצות למיניהן.

כיף לראות וכיף להיות. אנחנו כבר מחכים בכליון עיניים למופע של ה"היביג'יביז" בעוד שבועיים, וכמובן לשירי מימון ושמעון בוסקילה, שאמנם יופיעו באמפי בעמק החולה ולא בענבה, אבל בטוח שיהיה אשש...

ובאשר למספרים:

אמרתי שמאות אנשים נוהרים למופעים.

אבל בעיר מודיעין, שגרים בה עשרות אלפים, אני קצת מאוכזבת שנשארים בפארק עוד מקומות שאפשר לראות בהם את הדשא.

איך זה שלא כו-לם מגיעים למופעים החינמיים האלה, שעושים טוב על הלב ומהווים ספתח מושלם לעוד שבוע של עומס חום בלתי נסבל?

איך זה שלא כל מי שאני מכירה בעיר מגיע לשם ליהנות יחד אתנו?

ברור שלא כולם יודעים מזה, כי לו ידעו, ודאי שהיו מגיעים. מה, לא?

אז, חברים, תבואו! בטוח שיהיה כיף...

לא צריך לנסוע רחוק.

לא צריך לגהץ את האשראי.

לא צריך להתלבש יפה.

לא צריך להתכונן.

פותחים את הדלת. צועדים ברגל כמה דקות (מי יותר, מי פחות...) אל מרכז העיר ושמאלה, ואתם שם. במופע הכי חם בעיר.

מחכים לכם...

ועוד מילה 1: 

בואו ננסה לאמץ את השם המקסים "פארק ענבה" עם V. כמו ענווה, שזה משהו שלא יזיק לאף אחד מאתנו, וזה כל כך הרבה יותר יפה בעיני. ואולי נתחיל בכך שעיריית מודיעין תשנה את הכיתוב והניקוד על שלטי ההכוונה שלה.

ועוד מילה 2:

מתי כבר נוכל לוותר על השם הארוך והמייגע הזה מודיעין-מכבים-רעות? שם העיר הוא מודיעין. לא צריך שכל אמן שמגיע לכאן יוכנס למאבקי הכוחות של היישובים שסופחו לעיר שלנו. בואו נתקדם...