לפני כשנתיים, נחשפתי לראשונה לסדרת ג'אז חם – קונצרטים של מוזיקת
ג'אז, שמגיעים לאולם עינן במודיעין אחת לחודש. הגילוי אז היה מרעיש, ומאז אני
עוקבת בעניין אחרי הקונצרטים שמגיעים אלינו, ולפעמים גם פוקדת אותם.
כשראיתי את העלון של הסדרה, וגיליתי שם מופע שנקרא "קברט הג'אז
של אדית פיאף וג'וזפין בייקר", ידעתי שאני חייבת ללכת.
גם אם אני חולקת הרבה אהבה ואהבות עם חברי ויקירי, אני די לבד עם כל
הג'אז הזה.
מתברר שלא כל אחד מתחבר לסגנון, למקצב ולאווירה.
מתברר שלא כל אחד מבין את השפה הג'אזית, וגם לא את המנהג הזה של מחיאת
כפיים אחרי כל קטע סולו באמצע יצירה.
אני דווקא כן!
אז הלכתי...
בשלב ההתכנסות בטרקלין נהננו מנגינה של תלמידי מגמת המוזיקה של תיכון
עירוני א', שהנעימו את זמננו והכניסו אותנו לאווירה. התמונות והפסלים שתלויים על
הקירות הוסיפו אווירה תרבותית ומכובדת. גם העובדה שמרבית הקהל היה בגיל סבא וסבתא
של אותם נגנים צעירים.
כשנכנסנו לאולם, את הבמה עיטר שלט ענקי ועליו תצלום של נגני ג'אז
שחומי עור מהאלף הקודם.
אחרי הקדמה קצרה, עלו לבמה שלושה מוזיקאים מקומיים - אילן סאלם עם
הרעמה הלבנה ועם חליל הצד, אסף חכימי עם הקונטרהבס ושי זלמן החייכן על התופים.
אל הפסנתר התישב ז'וליאן ברונטו הצרפתי, ואל חזית הבמה הגיעה ניקול
רושל האמריקאית שעל השירה, ההנחיה והריקודים.
השניים הם הצמד Nikki & Jules, שכבר הופיעו בכל אירופה
ובפסטיבלים בכל רחבי העולם, והאלבום הראשון שלהם אפילו זכה בפרס Best Jazz Vocal מטעם The Hot Club of
France.
ניקי, האמריקאית שמתגוררת בצרפת, שרה באנגלית, בספרדית ובצרפתית,
שירים כמו Baby Won't You Please Come Home ו-Besame
Mucho, אבל בעיקר שירים של ג'וזפין בייקר ואדית
פיאף, כשגולת הכותרת הייתה השיר האלמותי La Vie en Rose. היא שרה על החיים
בוורוד, ולי התנגנה בראש הגרסא של קורין אלאל, בתרגומו של אהוד מנור, שהיא לא פחות
יפה.
החיים בוורוד
מילים: אדית פיאף
לחן: לואיס גוגליאמי
תרגום: אהוד מנור
אל מול עיניו אשפיל עיני
מול חיוכו נפשי נרעדת
הגבר לו אני נועדת
הגבר של חיי
כשליבה בזרועותי
נצמדת אל שפתי
חיי ורודים לנצח.
היא תלחש מילים חמות
מילים מנחמות
שמרפאות כל פצע.
הוא אל תוך ליבי חודר
ואושר כה זוהר
אני עוד לא ידעתי
היא בשבילי
ואני בשבילו
ובקולה נשבעה בחייה
כשאלי הוא מתקרב
ראשי עלי סובב
מכה הלב
לילות של אהבה בלי סוף
האושר שאחרי הפחד
כל כך נעים וטוב ביחד
שבא את החיים לקטוף
Quand il me prend dans ses bras,
qu'il me parle tout bas,
je vois la vie en rose.
Il me dit des mots d'amour,
des mots de tous les jours
et ca me fait quelque chose.
Il est entre dans mon coeur
une part de bonheur
dont je connais la cause.
היא בשבילי
ואני בשבילו
ובקולה נשבעה בחייה
כשאלי הוא מתקרב
ראשי עלי סובב
מכה הלב
היכולת הווקאלית של ניקי מרשימה מאד. באמת. אבל לא פחות התרשמנו
מיכולת התנועה שלה. היא רקדה סווינג, סמבה וטנגו ועוד סגנונות שאני לא באמת יודעת
איך קוראים להם, ומלאה את הבמה בנוכחות הכובשת שלה.
היא ספרה לנו שכשהייתה בת 7 הופיעה בתכנית טלויזיה של רינגו סטאר,
ואפילו השתתפה כשחקנית משנה בסדרת הטלוויזיה הנודעת "משפחת קוסבי".
הקול המיוחד שלה היה כמו זיקית, והיא שנתה סגנונות משיר לשיר, ולפעמים
מבית לבית.
האנרגיה הבלתי נדלית שלה כבשה את הבמה, בעודה מתנועעת ללא הרף, רוקדת
ומחוללת, עושה פרצופים והעוויות והופכת את הערב לחוויה מיוחדת במינה.
אבל רגע אחד היה קסום ומקסים במיוחד, וזה השלב בו ניקי נשארה על הבמה
עם החלילן הישראלי, ובצעה באופן מדהים את השיר "רקמה אנושית", ומבלי
להעזר במילים.
היא טענה שהיא כתבה בשורת החיפוש של גוגל 'שיר מרגש בעברית', וזה מה
שהיא מצאה.
הקהל מצדו הגיב בהתלהבות עצומה, וליווה את היציאה שלהם מהבמה בעודו עומד
על רגליו.
אני חייבת להודות, שאני לרוב לא אוהבת שאמנים מחו"ל מבצעים שירים
בשביל הקהל המקומי, ולרוב הבחירות הן בנאליות (מי אמר "הבה נגילה" ולא
קיבל?), אבל השיר הזה, והביצוע הזה, הותירו אותי ואת כל מי שסביבי חסרי מילים. היה
פשוט מופלא!
רקמה אנושית אחת
מילים ולחן: מוטי המר
כשאמות,
משהו ממני,
ימות בך.
כשתמות,
ימות בך.
כשתמות,
משהו ממך בי,
ימות אתך.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו,
ומשהו, נשאר אתו.
אם נדע,
ימות אתך.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו,
ומשהו, נשאר אתו.
אם נדע,
איך להרגיע,
את האיבה,
את האיבה,
אם רק נדע.
אם נדע,
אם נדע,
אם נדע להשקיט את זעמנו
על אף עלבוננו,
על אף עלבוננו,
לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
ואם אחד מאתנו
הולך מעמנו,
משהו מת בנו,
ומשהו, נשאר אתו.
כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
ואם אחד מאתנו
הולך מעמנו,
משהו מת בנו,
ומשהו, נשאר אתו.
