יום שני, 6 במרץ 2017

ג'אז חם במודיעין

לפני כשנתיים, נחשפתי לראשונה לסדרת ג'אז חם – קונצרטים של מוזיקת ג'אז, שמגיעים לאולם עינן במודיעין אחת לחודש. הגילוי אז היה מרעיש, ומאז אני עוקבת בעניין אחרי הקונצרטים שמגיעים אלינו, ולפעמים גם פוקדת אותם.

כשראיתי את העלון של הסדרה, וגיליתי שם מופע שנקרא "קברט הג'אז של אדית פיאף וג'וזפין בייקר", ידעתי שאני חייבת ללכת.

 אז חפשתי 'קורבן' שיסכים להצטרף אלי.

גם אם אני חולקת הרבה אהבה ואהבות עם חברי ויקירי, אני די לבד עם כל הג'אז הזה.
מתברר שלא כל אחד מתחבר לסגנון, למקצב ולאווירה.
מתברר שלא כל אחד מבין את השפה הג'אזית, וגם לא את המנהג הזה של מחיאת כפיים אחרי כל קטע סולו באמצע יצירה.
אני דווקא כן!
אז הלכתי... 

בשלב ההתכנסות בטרקלין נהננו מנגינה של תלמידי מגמת המוזיקה של תיכון עירוני א', שהנעימו את זמננו והכניסו אותנו לאווירה. התמונות והפסלים שתלויים על הקירות הוסיפו אווירה תרבותית ומכובדת. גם העובדה שמרבית הקהל היה בגיל סבא וסבתא של אותם נגנים צעירים.

כשנכנסנו לאולם, את הבמה עיטר שלט ענקי ועליו תצלום של נגני ג'אז שחומי עור מהאלף הקודם.


אחרי הקדמה קצרה, עלו לבמה שלושה מוזיקאים מקומיים - אילן סאלם עם הרעמה הלבנה ועם חליל הצד, אסף חכימי עם הקונטרהבס ושי זלמן החייכן על התופים.

אל הפסנתר התישב ז'וליאן ברונטו הצרפתי, ואל חזית הבמה הגיעה ניקול רושל האמריקאית שעל השירה, ההנחיה והריקודים. 

השניים הם הצמד Nikki & Jules, שכבר הופיעו בכל אירופה ובפסטיבלים בכל רחבי העולם, והאלבום הראשון שלהם אפילו זכה בפרס Best Jazz Vocal מטעם The Hot Club of France.

ניקי, האמריקאית שמתגוררת בצרפת, שרה באנגלית, בספרדית ובצרפתית, שירים כמו Baby Won't You Please Come Home ו-Besame Mucho, אבל בעיקר שירים של ג'וזפין בייקר ואדית פיאף, כשגולת הכותרת הייתה השיר האלמותי La Vie en Rose. היא שרה על החיים בוורוד, ולי התנגנה בראש הגרסא של קורין אלאל, בתרגומו של אהוד מנור, שהיא לא פחות יפה. 
החיים בוורוד
מילים: אדית פיאף
לחן: לואיס גוגליאמי
תרגום: אהוד מנור

אל מול עיניו אשפיל עיני 
מול חיוכו נפשי נרעדת 
הגבר לו אני נועדת
הגבר של חיי 

כשליבה בזרועותי 
נצמדת אל שפתי 
חיי ורודים לנצח
היא תלחש מילים חמות 
מילים מנחמות 
שמרפאות כל פצע

הוא אל תוך ליבי חודר 
ואושר כה זוהר 
אני עוד לא ידעתי 
היא בשבילי 
ואני בשבילו 
ובקולה נשבעה בחייה 

כשאלי הוא מתקרב 
ראשי עלי סובב 
מכה הלב 

לילות של אהבה בלי סוף 
האושר שאחרי הפחד 
כל כך נעים וטוב ביחד 
שבא את החיים לקטוף 

Quand il me prend dans ses bras,
qu'il me parle tout bas,
je vois la vie en rose.

Il me dit des mots d'amour,
des mots de tous les jours
et ca me fait quelque chose.

Il est entre dans mon coeur
une part de bonheur
dont je connais la cause.

היא בשבילי 
ואני בשבילו 
ובקולה נשבעה בחייה 

כשאלי הוא מתקרב 
ראשי עלי סובב 
מכה הלב 

היכולת הווקאלית של ניקי מרשימה מאד. באמת. אבל לא פחות התרשמנו מיכולת התנועה שלה. היא רקדה סווינג, סמבה וטנגו ועוד סגנונות שאני לא באמת יודעת איך קוראים להם, ומלאה את הבמה בנוכחות הכובשת שלה. 

היא ספרה לנו שכשהייתה בת 7 הופיעה בתכנית טלויזיה של רינגו סטאר, ואפילו השתתפה כשחקנית משנה בסדרת הטלוויזיה הנודעת "משפחת קוסבי".

הקול המיוחד שלה היה כמו זיקית, והיא שנתה סגנונות משיר לשיר, ולפעמים מבית לבית.
האנרגיה הבלתי נדלית שלה כבשה את הבמה, בעודה מתנועעת ללא הרף, רוקדת ומחוללת, עושה פרצופים והעוויות והופכת את הערב לחוויה מיוחדת במינה. 

אבל רגע אחד היה קסום ומקסים במיוחד, וזה השלב בו ניקי נשארה על הבמה עם החלילן הישראלי, ובצעה באופן מדהים את השיר "רקמה אנושית", ומבלי להעזר במילים.

היא טענה שהיא כתבה בשורת החיפוש של גוגל 'שיר מרגש בעברית', וזה מה שהיא מצאה.
הקהל מצדו הגיב בהתלהבות עצומה, וליווה את היציאה שלהם מהבמה בעודו עומד על רגליו.

אני חייבת להודות, שאני לרוב לא אוהבת שאמנים מחו"ל מבצעים שירים בשביל הקהל המקומי, ולרוב הבחירות הן בנאליות (מי אמר "הבה נגילה" ולא קיבל?), אבל השיר הזה, והביצוע הזה, הותירו אותי ואת כל מי שסביבי חסרי מילים. היה פשוט מופלא! 


רקמה אנושית אחת
מילים ולחן: מוטי המר

כשאמות,
משהו ממני,  
ימות בך.

כשתמות,
משהו ממך בי,  
ימות אתך. 

כי כולנו, כן כולנו 
כולנו רקמה אנושית אחת חיה 
ואם אחד מאתנו 
הולך מעמנו 
משהו מת בנו, 
ומשהו, נשאר אתו.

אם נדע,
איך להרגיע,  
את האיבה,
אם רק נדע. 

אם נדע,
אם נדע להשקיט את זעמנו  
על אף עלבוננו,
לומר סליחה. 
אם נדע להתחיל מהתחלה. 

כי כולנו, כן כולנו 
כולנו רקמה אנושית אחת חיה. 
ואם אחד מאתנו 
הולך מעמנו, 
משהו מת בנו, 
ומשהו, נשאר אתו.





יום חמישי, 2 בפברואר 2017

העתיד כבר כאן, מאז 1996

במסגרת העבודה שלי, אני מקבלת הזמנות לכל מיני אירועים, מפגשים, כנסים וירידים.

במסגרת העבודה שלי, אני די מוצפת במטלות, ולא תמיד מגיעה לדואר הנכנס שלי בזמן.

וכך קרה, שבוקר בהיר אחד, גיליתי שהוזמנתי לתערוכה שנוגעת בעקיפין לתחום העיסוק שלי, אבל קולעת בול למקום בו הלב שלי נמצא.

מבט נוסף בהזמנה הבהיר לי, שהתערוכה חלפה עברה לה, ואני קצת פספסתי את הרכבת.

באיחור אופנתי (אך אופייני לי), גיליתי שביריד החדשנות העירונית, העיר האהובה שלי מודיעין כיכבה. 
ולא, זה לא בגלל שראש העיר שלי הוא יושב ראש מרכז השלטון המקומי, אלא כי באמת מודיעין היא עיר העתיד.

השם הזה "מודיעין – עיר העתיד" ניתן לה בעבר הרחוק מאד, אי שם בשנות ה-90 של האלף הקודם. 


אפילו לפני שהונחו היסודות הראשונים למה שהיום אנחנו קוראים בית, כבר אז היא הייתה עיר מתקדמת.

אני זוכרת איך הגעתי מעיר מיוזעת, מיושנת וצפופה לעיר הצעירה והרעננה הזאת, ונדהמתי לא רק מהמרחבים, אלא גם מהדבר הבסיסי הזה שהיום הוא כל כך מובן לנו מאליו - שאין בעיר הזאת חוטי חשמל. זה היה קסם בעיני, שהעיר הזאת תוכננה מראש לפרטי פרטים. באמת חשיבה מרחיקת לכת לעבר העתיד.

ומבדיקת התוכנייה של הכנס שהתפספס לי, מתברר שמודיעין שלי ממשיכה להוביל. 
באחד ממושבי הכנס, שעסק בנושא "העיר והעירייה כחממת חדשנות אורבנית" תחת הכותרת "עיר העתיד כבר כאן!" הוצגה מודיעין כך: 
"עיר העתיד – הלכה למעשה"
עכשיו אני מחפשת בנרות את התכנים שהועלו שם.
אני סקרנית לגלות איך מודיעין ממשיכה להוביל בדירוג הארצי של חדשנות עירונית, ולא רק בדירוג הפרטי שלי, בקטיגוריה של "המקום שהכי נעים לי בו בכל העולם".

אמנם לא נולדתי כאן, אבל כל שאר מילות השיר מתאימות לי כמו כפפה ליד:
"...כאן נולדו לי ילדי
כאן בניתי את ביתי, בשתי ידי
כאן גם אתה אתי, וכאן כל אלף ידידי
ואחרי שנים אלפיים, סוף לנדודי!"

נ.ב. 
סליחה שאני קטנונית, אבל אפשר בעתיד לשנות את השם ל"יריד חדשנות עירונית"? 
חייבים חדשנות אורבנית?? 
עברי, דבר עברית!



יום רביעי, 28 בדצמבר 2016

הוא רוקד לו סתם נהנה מן העולם...

כל שנה, כמו שעון, הם מעלים מופעי חנוכה, ומזמינים את תושבי מודיעין ליהנות, חינם אין-כסף!
אז אם "זוז במחול" עורכים את מופעי החנוכה המסורתיים שלהם, שאני לא אבוא??

בשעת אחר צהריים מאוחרת, בנר שני של חנוכה, הגעתי לאולם הספורט ותפסתי מקום על הכסא הקפוא.

מאות הורים, אחים, סבים, דודים, שכנים וחברים מלאו את היציע, שבדרך כלל מלא באוהדים של שחקני משחקי כדור, והפעם היה מפוצץ בחובבי ריקוד.

מופעי החנוכה מסכמים את השליש הראשון של השנה, והשנה היו שישה מופעים שונים, כשבכל מופע הופיעו קבוצות שונות, מכל המרכזים של הסטודיו. כל קבוצה הופיעה בריקוד אחד, רובם ריקודים חדשים, שרק בחודש ספטמבר התחילו לעבוד עליהם.

הערב נפתח בהדלקת הנרות ושירה של כמה שירי חנוכה.
מיד לאחר מכן, בלי פטפוטים מיותרים, נגשנו ישר לעניין שלשמו התכנסנו - מחול!

קבוצות שונות, עם ריקודים שונים, תלבושות שונות, מקצבים שונים וסגנונות שונים עלו, זו אחר זו.


אני לא זוכרת את שמות הריקודים, המורים או הקבוצות, לא היה לי פנאי להסתכל על המסך, כי הייתי כל כך מרותקת למתרחש מול עיני.

אני בעיקר זוכרת תחושה של תנועה בלתי פוסקת, משך כשעה, של ילדות (וגם ילדים) מוכשרות (וגם מוכשרים), שעלו וירדו מהבמה (או ליתר דיוק – מהפרקט), בזרימה חיננית, בלי תקלות, בלי עיכובים, בלי טעויות.

והילדים האלה, שהם כל כך צעירים, וכל כך מוכשרים, קפצו גבוה, דלגו בחן, רחפו באוויר, נעו בחלל בכזו חיוניות, וספרו סיפורים שלמים בלי אף מילה.


הקטנטנות היו מתוקות, הגדולים מקסימים והבוגרים ממש מקצוענים! 
כולם הופיעו יחד, ונתנו שואו שלם, שנגמר מהר מדי, לטעמי, והשאיר לי טעם של עוד.
תודה "זוז במחול". כמו תמיד, הענקתם לנו מופע מהוקצע ומקצועי, שמוכיח שבאמת אין מה לנסוע רחוק בחג החנוכה, ושיש לנו כאן בעיר כשרונות ענקיים, ילדים מתוקים ומוצלחים, מורים מקצוענים, וסטודיו אחד מדהים, שמצליח בכל שנה מחדש להפתיע ולרגש אותי.

ואז יצאתי לי מהאולם, ובראש התנגן לי שיר החג הזה, שאמנם מדבר על סביבון, אבל פתאום נראה לי כל כך מתאים לאירוע:
"...הוא מסתובב ומסתובב לו שוב ושוב. 
סביב סביב ימינה שמאלה או ישר, 
ולא איכפת לו כלום הוא מאושר.
...הוא רק רוקד רוקד רוקד וקצת גם שר, 
סביב סביב,
ימינה שמאלה או ישר.
הוא רוקד לו סתם, נהנה מן העולם..."



חג אורים שמח!

ותודה ל"זוז במחול" גם על התמונות...

יום שבת, 24 בדצמבר 2016

מקרה מוזר קרה לי בהיכל התרבות במודיעין


את הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", שכתב מארק האדון, קראתי לפני שנים. 
הספר היה מופלא בעיני - מר-מתוק ונוגע ללב, והחדירה לראשו של נער צעיר שמוגדר כ"על הספקטרום האוטיסטי" הייתה מרתקת עבורי.

בשנתיים האחרונות הגיעו אלי ביקורות נלהבות על ההצגה של תאטרון בית ליסין, וכששמעתי שההצגה מגיעה ליומיים בלבד בעירי, מודיעין, מיהרתי להתקשר להיכל התרבות.
אבל מתברר שלא רק אני שמעתי חוות דעת טובות על המחזה, ואיתרע מזלי וכל הכרטיסים אזלו. הייתי מאד מאוכזבת, בעיקר מעצמי ומכך שנזכרתי כל כך מאוחר. ואז... קרה הנס! שבוע לפני חג החנוכה, נס קטן היה פה: חבר הציע לי כרטיס שנותר מיותם, ואני שמחתי עד הגג!

אז הודיתי למזלי הטוב ולחברי הטוב, והגענו יחד להיכל התרבות מודיעין עם רמת ציפיות גבוהה מאד. לרוב ציפיות גבוהות גוררות אצלי אכזבה, וקצת התלבטתי, איך אפשר להעביר את הספר המרתק הזה לבמה.

כשהתישבנו וגמרנו לפטפט עם כל הפנים המוכרות שסבבו אותנו, התפנינו לחקור את הבמה. מולנו נצבו עשרות (אם לא מאות) קופסאות קטלוגיות, מהתקרה עד לרצפה, וגם ברצפה עצמה, והסקרנות גברה, לגלות מה מסתתר בתוכן.
ואז הם עלו לבמה, קבוצת שחקנים מוכשרים, חלקם פרצופים מוכרים יותר, אחרים מוכרים פחות, וריתקו אותנו לסיפורו של כריסטופר, נער מבריק, שככל הנראה יש לו תסמונת אספרגר, שמוצא כלב מת בחצר בית שכנתו, ומחליט להפוך לבלש, ולגלות מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה.

שרלוק הולמס מהווה השראה לא רק לחתירה האובססיבית של כריסטופר לפתרון תעלומת הרצח, אלא גם לשמו של הספר, שהוא כנראה ציטוט מתוך אחד הספרים אודות הבלש האגדי.

כריסטופר, המשוחק בכשרון אינסופי ובצורה אמינה כל כך, מקבל את עצתה של המורה שלו, ומתעד את כל התהליך שהוא עובר לגילוי האמת, גם על מותו של הכלב וגם על חייו שלו עצמו, ביומן אישי.
המורה שלו עומדת מהצד, קוראת את הדברים, מלווה את כריסטופר ברגעי המשבר שלו, מתווכת בינו לבין העולם, ונותנת לו טיפים חשובים להתנהגות בחברה. 
היא משתמשת בפרצופים דמויי סמיילי, כדי לתאר רגשות, גם של כריסטופר וגם של האנשים שמקיפים אותו, כי עבור הנער הזה, גם הבעות פנים ורגשות הן תעלומה שצריך לפתור בכל רגע מחדש.
רגע מרתק, שבו ההצגה והמציאות מתערבבות זו בזו, קורה כשהמורה מסבירה לכריסטופר, בחיוך, שיחסוך מהקהל הסברים מייגעים אודות פתרון בעיות בחשבון, ושישמור את זה להדרן, כדי שהקהל יוכל לבחור אם הוא רוצה לשמוע את ההסבר או לא (רמז: הקהל נשאר עומד מרותק).

לצד השחקן הראשי המדהים (נדב נייטס), גם מורתו החיננית (נועה בירון), אביו (ניסו כאביה), שכנתו המזדקנת (סנדרה שונוולד) ואמו האבודה של כריסטופר (יעל שרוני) עושים עבודה טובה. 
אבל ההפתעה הגדולה היא מנהלת בית הספר (ליז רביאן) - דמות מצחיקה (שלא לומר נלעגת), שמאפשרת פורקן קומי, בתוך כל ההתרחשות האינטנסיבית של ההצגה והמציאות הלא קלה שהיא חייו של הנער.
הקופסאות שמקיפות את הבמה משמשות לאחסון אביזרים, שחיוניים להתקדמות ההצגה, אולי כרמז לקיטלוג הסכמטי שעושה כריסטופר לעולם המקיף אותו. אבל לעיתים הן הופכות למסך, עליו מוקרנים אלמנטים שונים, שהופכים את החוויה לעוד יותר מרתקת.

ועוד מילה על השחקן המופלא, שמגלם את כריסטופר. אני לא מומחית גדולה לתסמונת אספרגר, אבל נראה לי שהוא עשה עבודת הכנה יסודית מאד, והוא מצליח להעביר לנו את הלך הרוח של הנער, בצורה מכבדת, מעוררת הזדהות ומרתקת.

אם עוד לא ראיתם, רוצו לראות.
אם ראיתם כבר, שלחו את חבריכם.
אני אסירת תודה לחברים שהמליצו לי, ולחבר המקסים שלקח אותי איתו.
זו באמת חוויה שאסור להפסיד!