הר הרצל הוא יעד יפה לכיבוש, וכששמעתי שזו הפעם הרביעית שהרקדנים של "זוז במחול" - בנים ובנות מוכשרים מהעיר שלי, מודיעין - כבשו את היעד הזה, מצד אחד התרשמתי מאד, ומצד שני בכלל לא הופתעתי.
כיון שאני עוקבת אחריהם מהצד כבר לא מעט שנים, ורואה בערך פעמיים בשנה את הפרמיירות של החבר'ה הצעירים והמוכשרים האלה, על הבמה של היכל התרבות, אני באמת חושבת שאין מתאימים מהם להופיע בטכס הכי חשוב שיש במדינה הזאת – הטכס שחותם בכאב את יום הזכרון ופותח בתרועה רמה את יום העצמאות.
וכשמדובר ביום העצמאות ה-70 של המדינה שלנו, על אחת כמה וכמה!
בשבועות שקדמו לטכס, הילדים האלה הקדישו את כל שעות הפנאי שלהם לטובת אינסוף חזרות, וגם כשהיה חופש מבית הספר, הם לא התעצלו, קמו ובילו את כל הזמן החופשי שלהם בעוד ועוד תרגולים, כדי שהמופע שלהם מול כל עמישראל יהיה לא פחות ממושלם!
כשעברתי ליד הקניון, ראיתי את השלט מאיר העיניים, ורשמתי לעצמי שהשנה אני דבוקה למסך הטלויזיה, כדי לראות אותם על ההר.
אבל כשראיתי שראש העיר שלנו, חיים ביבס, פרסם בפייסבוק שלו שהוא הגיע לצפות בחזרות שלהם, דגדג לי גם לראות איך מתהווה הריקוד, מהסטודיו במודיעין ועד הבמה העצומה בירושלים.
אז בקשתי רשות, קבלתי, והגעתי גם אני לחזרות.
בדרך כלל אני רגילה לראות אותם על הבמה של היכל התרבות, רקדנים מקצוענים, בתלבושות מדוגמות, איפור ושיער בקוקו מתוח. וכשהגעתי לחזרה באולם במודיעין, פתאום הם היו רק ילדים, בסווטשרטים, טייטס, חולצות עם כיתוב, פנים נקיות מאיפור, שיער אסוף וקצת פרוע משעות של תנועה ללא הפסקה.
וכל הדבוקה הגדולה הזאת, של מאתיים בני נוער, חוזרת פעם אחרי פעם על אותן תנועות ואותם קטעי שירים, שוב ושוב ושוב. ואז... ברגע אחד קסום... עושים הרצה של כל הריקוד, מההתחלה ועד הסוף, ופתאום כל שברי המידע האלה שקבלתי מתאחדים מול העיניים שלי לכדי יצירה אחת שלמה, עם התחלה, אמצע וסוף.
כיון שהריקוד המרכזי נכתב לצלילי שירי הלהקות הצבאיות, בריקוד שולבו מוטיבים צבאיים, כמו צעידה או הצדעה,
אבל הריקוד זרם כמו נחל, לעיתים נינוח ולעיתים שוצף וגועש, וכל הילדים בתנועה אחידה מתנועעים מצד לצד, בתיאום מופלא, כאילו היו אחד.
פעם ראיתי סרט על הרס"ר המיתולוגי של הטכס בהר הרצל, והראו את העבודה הסיזיפית שעשה, בשרטוטים קטנים על גבי נייר משבצות של הצורות שהדגלנים יוצרים על גבי רחבת המסדרים של הטכס הזה. שאלתי את אנשי "זוז במחול" אם כך זה גם אצלם. אז קודם כל, פה מדובר בקבוצה של אנשים צעירים עד צעירים מאד (חלקם אפילו היו בעבר הלא-רחוק רקדנים בסטודיו והיום הם מורים), שחברו יחד ויצרו את היצירה השלמה הזאת.
שנית, השרטוט נעשה באמצעות תוכנות מחשב, ולא על ידי סימון בעט ונייר, אבל העבודה בהחלט לא פשוטה, וכמעט כל "תמונה" בריקוד מקבלת ביטוי על גבי מסך המחשב. לכל רקדן יש מיקום מדויק, ועיני הנץ של הצוות מוודאות בכל רגע ורגע, שכולם נמצאים בשורה הנכונה, בטור הנכון ובמיקום הנכון, ועושים את התנועות הנכונות בזמן הנכון.
עבורנו, האנשים הפשוטים, המלאכה נראית קשה ומפרכת. אמנם הצוות עומד על הרגליים שעות, מדגים, מנחה, מתקן ומשנה, אבל נראה שלא מתעייף. הרקדנים רוקדים אינספור פעמים את אותם הצעדים, חוזרים שוב ושוב, קופצים ומסתובבים. נכון הילדים הפרטיים שלכם היו הופכים כבר חסרי סבלנות אם הייתם נותנים להם לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם? הילדים האלה קבלו את ההערות והתיקונים בשלווה. כולם מתפקדים ברוגע ובמקצוענות, כמו גלגלי שיניים משומנים, זזים בתזמון מופלא, משתלבים זה בזה, ו(כמעט) בלי לאבד סבלנות או להראות סימני עייפות.
נהניתי לראות את השיח בין הרקדנים בהפוגות, את ההתיעצות ההדדית בין המורים, את הפרגון ההדדי של כל אנשי הצוות, את השליטה שלהם בשמות של כל 200 הרקדנים (טוב, בואו נודה באמת - 200 רקדניות ועוד כמה רקדנים). נהניתי גם לשמוע פעם אחרי פעם את השירים הצבאיים האהובים – ובמיוחד את השיר שלא יוצא לי מהראש, מתנגן ומהדהד לי בלי הרף, עד עכשיו - "וזוהי רק ההתחלה (לה-לה)".
ואז הגיע היום הגדול - ערב יום העצמאות.
התכנסנו בבית, משפחה, חברים ושכנים, במטרה לראות את המופע ומיד לצאת לכיוון הבימות, אבל נתפסנו מול הטלויזיה ולא יכולנו לזוז (רק יצאנו למרפסת לפעמים, כדי לראות את הזיקוקים).
השולחנות היו מלאים במאכלים הלאומיים שלנו – פיצוחים, פיתות עם חומוס, פלאפלים וכמובן במבה. צפינו בכאב ודמעות בפנים ובשמות של ההולכים, אבל ברגע שהסתיים רשמית יום הזכרון, הרמנו כוסית (ועוד אחת. ועוד אחת) לחיי העם הזה, וחזרנו לשמוח.
אני בוחרת להתעלם מכל השיח שקדם למופע, הכיבודים וההתחשבנויות, הימין והשמאל, ההון והשלטון, כי אלה באמת לא חשובים. מה שחשוב הוא שהיה מופע מרתק, מכובד, מקצועי ומהוקצע. הסיפור, בהגשה המקצועית של יעקב כהן, השירים – שרית חדד המלכה, הדצים המתקתקים, מיקי גבריאלוב עם אמיר דדון בעל קול הקטיפה, וכל שאר הכשרונות שעלו וירדו מהבמה – כולם נגעו בנו, דברו אלינו, ורגשו אותי ואת מי שהיו סביבי.
כשהתקווה 6 עלו לשיר, התחלנו ממש להתרגש. הרקדנים של מודיעין ליוו את הלהקה המדליקה הזאת, ומלאו את הבמה בנוכחותם. אנחנו מכאן הצטרפנו אליהם בכל פעם ששרו "אוהבים אותך שמעון פרס!".
כשהסתיים שלב הדלקת המשואות, שלמה ארצי השלים את נאומו הפיוטי והחיילים בהווה ובעבר קראו, בהתרגשות גלויה, "לתפארת מדינת ישראל!", אז ידענו שהשיא הגיע!
"נביט אז זה בזה
במבטים המוזרים
ונזכור אז כי הלכנו יחד
בימים האחרים"
(הימים האחרים – חפר וזלצר)
ובידה זרים
לעיר הלבנה
תצא אז בשירים
ולחייל נרגש
תשים סביון בדש
והשמיים כה בהירים"
(פרחים בקנה – ברק ונצר)
הטוב הרע והמכוער
וכל ארצנו הקטנה
כבר שרה את המנגינה"
(תמיד עולה המנגינה – טהרלב ורוזנבלום)
יפציע יום חדש
וזוהי ארצך
זבת חלב ודבש
וזוהי רק ההתחלה"
(וזוהי רק ההתחלה – שמר ושמר)
אין ספק שהם מביאים לנו כבוד ויקר, ואני הייתי באמת מלאת גאווה להיות מודיעינית באותם רגעים.
כל הכבוד לעוסקים במלאכה!
גלית ורואי כבירי, טל ליפינר, מקס קונקי, מתן בן שימול, ירדן מצפי
גלית ורואי כבירי, טל ליפינר, מקס קונקי, מתן בן שימול, ירדן מצפי
כך נראה גלגולו של ריקוד. משלב החזרות במודיעין, ועד שכל העולם ראה אותו על המסך:
זוהי באמת רק ההתחלה-לה-לה!
ותודה ל"זוז במחול" שחלקו אתי סודות מקצועיים ושתפו אותי בתמונות...
