הנאה בערבון בלתי מוגבל

אני דנה, ויש לי וידוי:

ראיתי את ההצגה "המוגבלים", ובא לי לראות אותה שוב

יש לי מנוי להיכל התרבות של מודיעין מהיום הראשון.

כמי שאוהבת תאטרון, אבל לא יודעת אף פעם לבחור מה לראות, נוח לי שמחליטים עבורי.

את היום, השעה והכיסא בחרתי כבר מזמן. הם בוחרים לי את ההצגה, ולי רק נשאר לכתוב ביומן, ולא לשכוח להגיע ביום ובשעה הנכונה.

אני אוהבת את הציפייה לקראת המופע, את ההתרגשות שבאה לפני אירוע, את ההתארגנות ליציאה בערב, את ה'מינגלינג' שלפני ההצגה, הפגישות המהירות והחלפות המידע החטופות על המדרגות, את הציפייה כשנכנסים לאולם ורואים את התפאורה שעל הבמה, את המתח שיש באוויר כשהאור מחשיך, ואת הצלילה לתוך עולמות חדשים.

פעם הייתה לי תחושה שבתאטרון בארץ תמיד צועקים. אני לא יודעת אם השחקנים השתפרו או שאמצעי ההגברה השתכללו, אבל היום ההצגות זורמות והשחקנים נראים לי ממש טבעיים על הבמה.

אני לרוב לא עושה תחקיר על ההצגות, ומגיעה כמו 'טאבולה ראסה' – בלי שום דעות קדומות, ובדרך כלל אפילו לא יודעת מי השחקנים או על מה ההצגה. פשוט באה...

במקרה של "המוגבלים", התקשרו אלי מההיכל והציעו לי להחליף הצגה אחרת בהצגה הזאת. הסכמתי... מה אכפת לי?

וככה הגעתי, בלי ציפיות ובלי ידיעה מוקדמת על מה מחכה לי.

כבר בכניסה לאולם התפאורה עוררה ציפיות. אני חשבתי שמדובר במכבסה של ניקוי יבש, אבל מהר מאד התברר שאנחנו נמצאים בסלון כלות, המנוהל על ידי ורה ובעלה טוביה העבריין, שנכנס לנעליו הגדולות של אביה, בעסקים המפוקפקים של הברחת סמים.

כשהבן המוכשר שלהם מכניס לעסק טכנולוגיה מתקדמת, נראה שסוף סוף טוביה יצליח לגרום לאשתו קצת נחת, אבל אז העסקה מתפוצצת, והעבריין הכושל צריך למצוא דרך להעביר את הסמים למקדוניה.

בשלב זה נכנסים לסלון צמד אנשים עם מוגבלות, שמנסים להתרים אותם, כדי לאסוף כסף שיאפשר להם לנסוע עם ההצגה שלהם על רומאו ויוליה לפסטיבל של אנשים עם מוגבלויות שנערך ב...מקדוניה.

זה הרגע בו נדלקת הנורה הווירטואלית, וטוביה מחליט לנצל את האנסמבל של האנשים עם הצרכים המיוחדים כבלדרים, ללא ידיעתם.

ההצגה היא קומדיה (אבל מהסוג המצחיק באמת), ויש בה מחזה בתוך מחזה (שמשתלבים זה בזה בצורה נהדרת), יש בה הרבה מאד אנשים עם פגמים (אבל לכל אחד יש את הקסם שלו), ויש בה לגלוג על האנשים ה"רגילים" (אנחנו, הצופים במחזה?) והרבה מאד צחוק עם (ולא על) האנשים עם הצרכים המיוחדים.

אז אם עבורכם תאטרון מתקשר לזקנים משתעלים וזקנות עם מלאי בלתי נגמר של סוכריות עטיפות בצלופן, אתם יכולים להירגע, הצחוק באולם גובר על כל הרעשים המעצבנים האלה.

ואם גם אתם נרתעים כשאומרים לכם קומדיה, ועולה בראש מחזה צ'יזי עם בדיחות עדתיות וקומדיית סלאפסטיק, אל חשש! ההצגה הזאת פשוט קורעת!

צחקנו מההתחלה ועד הסוף, מההומור האינטליגנטי, מהניואנסים המעודנים, ממשחקי המילים, מאי-ההבנות הקטנות ומהדמויות הקומיות, שיצרו המחזאי גור קורן והבמאי גלעד קמחי, והפכו לאנושיות, מרגשות ומצחיקות, בזכות השחקנים המעולים האלה, שעשו לי ולכל אחד ואחת באולם את הערב: יורם טולדנו, ענת מגן שבו, אופיר וייל, אפרת בוימולד, אורנה רוטברג, יניב לוי, ליאור גרטי, נדב נייטס, אורטל אוחיון, דקלה הדר, יניב ביטון, חי מאור (וסליחה אם שכחתי מישהו...).

יצאתי מההצגה ואמרתי, שאני כבר מוכנה לראות אותה שוב.

תאטרון בית לסין, קניתם אותי! מתי אתם חוזרים למודיעין?

...ורק שאלה אחת נשארה לא פתורה: מה עושה שם תמונה של ששון גבאי על הקיר?