בכל בוקר, כשאני עומדת בפקקים ביציאה ממודיעין, אני מקללת.
לא ברור את מי, אבל אני מקללת.
אני לא מצליחה להבין, למה כ-ל תושבי מודיעין צריכים לצאת מהעיר (ועוד
בדיוק באותו הזמן כמוני...), כדי להרוויח את לחמם.
ואז אני לוקחת יום חופש, ומגלה שלפחות חצי מהאנשים בעיר שלי עובדים
מהבית, ועורכים את פגישות העסקים שלהם בבתי הקפה הפזורים בעיר.
אז השבוע לקחתי לי יום של חופש מהעבודה, והחלטתי לפנק את עצמי בארוחת
בוקר שווה. הפור נפל על קפה אנג'לו הוותיק והטוב, שנמצא בהיכל התרבות שלנו, ותמיד שווה לחזור אליו.
אז הגעתי למקום על-הבוקר, ונדהמתי לגלות שקשה למצוא שולחן ריק, כי כל
המסעדה מלאה בבעלי עסקים מקומיים, שמקיימים שם פגישות עבודה.
כיון שאני אוהבת להמציא לעצמי סיפורים על העולם שמסביבי, כבר יש לי
תמונה די ברורה מי היו כל האנשים שהקיפו את השולחן שלי:
למשל, הבחורה שישבה בשולחן לידי, עם לפטופ שלוף, היא בוודאות כתבת טכנית של
חברת הי-טק. משהו בנחישות הלחיצות שלה על המקלדת אמר לי, שהיא לא כותבת תסריטים
למגירה;
או הגבר המבוגר והגבר הצעיר, שהיו מימיני, הם ללא ספק אנשי כספים. וזה
לא בגלל ששמעתי מהם קטעי מילים כמו "שנה פיסקלית" ו"גרעון
אקטוארי", אלא בגלל הבגדים שהם לבשו, והחשיבות שהם הפריחו סביבם;
או שלוש הנשים שחלקו ארוחת בוקר בשולחן גדול לצדי. הן ממש לא נראו לי
כמו חברות, שעורכות פגישת איחוד מרגשת. אחת הייתה עם מחשב, אחת עם מחברת עבת כרס, והשלישית
דברה בטון כזה, שהיה ברור שהיא הלקוחה והן מספקות לה שירות כלשהו. 'אבל איזה שירות?',
שאלתי את עצמי... אולי הפקת אירועים? אולי כתיבת סרטון תדמית? שפת הגוף לא גלתה
לי, אבל האקססוריז שלהן הלשינו, שהן עוסקות במשהו יצירתי, ושהן בפירוש לא רואות
חשבון;
לגבי הבחור והבחורה, שהסתודדו בפינה, אני לא לגמרי סגורה. אני כמעט
משוכנעת שהם לא מנהלים רומן סודי. הם לא נראו לי מתאימים. אני לא יודעת להסביר למה,
אבל ההחלטה נפלה על כך, שהם בדיוק בשלבים של הקמת עסק משותף, ויצאו לסגור את
הפרטים האחרונים.
ראיתי בעיני רוחי את הגבר יוצא מהבית, כדי להתרחק מהמטבח הביתי, שנראה
כמו שדה קרב, אחרי שהכין ארוחת עשר לשלושה ילדים קטנים, ואת הבחורה נועלת את
הפלדלת, ומשאירה מאחור את חדר העבודה הדומם שלה בבית.
ומה אתי?
אני השארתי מאחור את העבודה, הדאגות, הלחצים והפקקים.
ישבתי לי שם, במסעדה שבלב בית תרבות שוקק, ונהניתי מארוחת בוקר מפנקת,
אותה חלקתי רק עם עצמי.
מיץ תפוזים טרי, לחם טרי זרוע גרעינים, מלווה במטבלים וממרחים טעימים,
חביתה עם כל טוב, עשויה כמו שאני אוהבת, ולסיום קפה הפוך, חם וחזק בדיוק במידה.
רק
קרואסון פריך ומתפורר היה חסר, כדי שהתמונה תהיה מושלמת.
מלצרים צעירים ויעילים הסתובבו, ובדקו כל הזמן אם אני וכל ידידי
הווירטואלים מרוצים. אני הייתי סופר-מרוצה.
ואז, אחרי פינוק של בוקר, יכולתי להמשיך למטלות קצת פחות מענגות, כמו
קניות בסופר, תור לבדיקה תקופתית אצל הרופא שלי, דייט עם הספרית שלי, והספקתי לחזור
בשעת צהריים לבית הפרטי שלי (שנדהם לראות אותי באמצע היום באמצע השבוע), למנוחה
וצבירת כוחות, לקראת העמידה בפקקים בבוקר שלמחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה