יום שני, 30 ביוני 2014

החופש הגדול הוא באמת גדול?

כשהילדים שלי היו קטנים, הרגשתי שמשרד החינוך הופך את הילדים לנטל על ההורים שלהם. כולם היו עסוקים בלמצוא סידור לילד, לגלות קיטנה מיוחדת לילדה, לאלתר קיטנות של אמהות ולהמציא מתחת לאדמה פעילויות שיאפשרו העסקה של הילדים באופן חינוכי, מבלי להפסיד ימי עבודה.

כשהילדים שלי קצת גדלו, הפכתי לעצמאית, ונוצר מתאם נוח במיוחד של אמא שעובדת מהבית וילדים שמספיק בוגרים כדי להעסיק את עצמם.

עכשיו... כשאני אומרת להעסיק, הכל יחסי. האם לשבת מול מסך הטלויזיה / מחשב / לפטופ / אייפד / סמארטפון נחשב לדעת להעסיק את עצמך? התשובה מורכבת.

מצד אחד, הדמות החינוכית שבי, שדוגלת בהשקעה וטיפוח הילד ויכולותיו, אומרת שלשבת מול מסך לא דורש שום מיומנות, ומנוון את המיומנויות הקיימות.
אבל (ותמיד יש אבל)
מצד שני, עם יד הלב, כשלי יש כמה דקות של פנאי, האם אני מתישבת לתפור וילונות חדשים? בולעת את האוטוביוגרפיה של שימון פרס? מעמידה סיר ממולאים מושקע? יוצאת לריצה של 5 קילומטר? ניחשתם נכון. התשובה היא לא. גם אני, כשיש לי רגע לעצמי, חוטאת בבהייה במסכים, ולכן, אם אהיה מעט סלחנית כלפי עצמי, אולי אהיה גם מעט יותר סלחנית כלפי ילדי.

ועכשיו, כשהילדים כבר עצמאים יותר, גדולים יותר ואחראים יותר, ראו זה פלא, לא נגרם נזק בלתי הפיך למוח שלהם או למיומנויות החברתיות שלהם. הם הולכים לפגוש חברים, יוצאים להליכה, יושבים בבתי קפה עם חברים/ות, עובדים קצת לפרנסתם, וגם ממלאים את הזמן שלהם בפעילות ערכית בתנועת הנוער.

והבית? פתאום הבית ריק...
איפה הימים שקיללנו את משרד החינוך, כי לא היה לנו מה לעשות עם הילדים בבית?
עכשיו אנחנו רק מצטערים שהם לא נמצאים בבית קצת יותר...

יום חמישי, 26 ביוני 2014

חיי לילה במודיעין. יש דבר כזה?


אז מסתבר שיש, ומתברר שהיום, יותר מתמיד, תושבי מודיעין יכולים להשאר בגבולות העיר וליהנות מבילוי לילי.
אני שמחה לגלות לכם סוד: ערוץ 9 פתח אולפנים בעיר מודיעין, ומדי ערב בשעה 22:30 מתארחים מוזיקאים באולפן "האנגר 9" לראיון ומופע, קצר אבל מהנה.

האווירה והעיצוב המדליק הופכים את המקום למעין בועה, שאפשר לברוח אליה אחרי יום עמוס ומהביל. מגיעים, שותים משהו, מתרווחים על הטריבונות ומתנתקים.

פעם בכמה דקות מנהל האולפן מזמין את הקהל למחוא כפיים, ואז אפשר לחזור ולשקוע במה שקורה על הבמה.

המפגש הבלתי אמצעי עם מוזיקאים מובילים בעיר שלנו, ההזדמנות לראות צילום תכנית ב-לייב, האווירה הנינוחה והמופע החינמי כולם גורמים לי לצאת משם עם חיוך רחב על השפתיים.

ויש עוד סוד גלוי, שכבר רבים מבני גילי במודיעין גילו ואהבו. לאחרונה נפתחו הרבה מאד מסעדות, בתי קפה ופאבים של צעירים מקומיים, שהחליטו שנמאס להם לנסוע רחוק, והם רוצים שגם בעיר שלהם יהיו אפשרויות לבילוי.

אחרי ההופעה הלכנו למסעדת "פדריק" בישפרו, שפתחו חבר'ה צעירים שגדלו במודיעין, ובחרו לחזור אליה ולהגשים בה חלומות ישנים.

"פדריק" נראה כמו דיינר טיפוסי, ומציע תפריט שיש בו קצת מכל מקום – כלומר, בילוי אידיאלי לכל בני המשפחה. מנות מוכרות ואהובות לקטנים ולבררנים ומנות טעימות ומשביעות, שמתאימות גם לבוגרים ולאנינים.

במקום היו זוגות צעירים, זוגות בוגרים, קבוצה גדולה שהגיעה לחגוג משהו, עוד כמה קבוצות ולא מעט חבר'ה, שהגיעו לראות את המשחק ששודר על המסך הענק. המחירים מפתיעים לטובה, המקום נעים ולא פחות חשוב - גם טעים!


משמח לדעת שיש לנו לאן לצאת, ושיש לילדים שלנו אופציה לצאת, לבלות, להתפרק, ולא לנסוע רחוק מדי...

כל הפרטים כאן: 





אלון אולארצ'יק בהאנגר 9
מסעדת פדריק - טעים ומתאים בכל שעה. גם אחרי ההופעה.
כנסיית השכל בהאנגר 9. כל הגדולים אצלנו במודיעין.

כמה כמה במונדיאל?

הגיגים על המשחק שכבש את העולם, ומשך חודש שלם מרתק אליו מליוני צופים שכדורגל הוא המכנה המשותף היחיד שלהם.

מסביב יהום הסער, ונראה שכולם עמוק עמוק בעניין הזה של הכדורגל.
פתאום כל מיני נשים ענוגות מתישבות בסלון עם קערת פיצוחים ומקללות את השחקנים על המסך, בשפה שלא הייתה מביישת נהג משאית;
חברים שלא יודעים איפה זה צומת קסטינה, ובשבילם כדי להגיע למודיעין צריך ויזה, שולטים במפת העולם כאילו היו קריסטופר קולומבוס;
אנשים שלא סגורים אם ככה כן בונים חומה או ככה לא בונים חומה מעבירים ביקורת (לא כל כך בונה) על פרשני הספורט בארצנו;
גברים משכילים ומטרוסקסואלים יושבים על הספה מול המרקע וקופצים כמו בבונים כשהקבוצה שלהם מחטיאה או כשהקבוצה היריבה מצליחה. וכשהקבוצה שהם אוהדים מבקיעה, אז הטרזן יוצא להם מהגרון, והצעקות שלהם מגיעות עד השמיים.
אז מה יש בענף הספורט הזה, שמאחד אנשים מכל קצוות הגלובוס?
מה מושך אנשים - גברים ונשים (אבל, בואו נודה באמת, בעיקר גברים) - לצפות בחבורת גברים רודפת אחרי כדור ומנסה למנוע מחבורה אחרת מלקחת להם את הכדור?
אין לי תשובה.
מעולם לא התחברתי לספורט הזה, מעולם לא התעמקתי בחוקים שלו, ומעולם לא ניסיתי לבעוט בכדור לשער.
אותי מעניינת התופעה מההיבט האנתרופולוגי. המעורבות הרגשית הגבוהה במשחקים, ההתרגשות והאדרנלין של הצופה מהצד וההזדהות המלאה עם הקבוצה (והאיבה והשטנה כלפי הקבוצה היריבה) הם פשוט מרתקים בעיני.
ומה עם אותם (מעטים) שלא אכפת להם ממסי, רונלדו ושות'?
בחודש הזה אנחנו קצת אאודסיידרים. לא בעניינים. לא מתעניינים, אבל אולי קצת מקנאים במעורבות הרגשית הענקית הזאת, וההזדהות המלאה עם הקבוצה, החולצה, הסמל והדגל.

אז לכל אלה שמנהלים יחסי אהבה וערגה כלפי קבוצת הכדורגל שלהם, אני מקדישה את השיר הבא.
לא יודעת אם סלטיק עוד קיימת, ואני לא מאמינה שהיא משתתפת במונדיאל, אבל זה יופי של שיר, עם טעם של פעם, שמתחיל כמו שיר אהבה לבחורה:
You are my lover
You're my best friend
You're in my soul
ונגמר עם סיומת מפתיעה:
you're Celtic United
but baby I've decided
you're the best team
I've ever seen

You're in My Heart - שיר אהבה של רוד סטיוארט:

יום חמישי, 29 במאי 2014

חג השבועות = חג החלב?

איך קרה שחג הקציר הפך לחג החלב??

חג השבועות כמעט כאן, ואני מונה לעצמי את כל השמות שהחג הזה קיבל:
חג הקציר. 
חג מתן תורה.
חג המים.
חג הביכורים.
חג החלב.
ובטח שכחתי משהו...


אבל רגע, איך החג הזה, שכולו שמחה על התוצרים שנתנה לנו האדמה הטובה, על התינוקות שנולדו לנו ועל הפירות שהניבו העצים, הפך לחג של מוצרי חלב?

שיחה עם חברה, שהבן שלה רגיש ללקטוז, חדדה את העניין:
ידעתם שבישראל 15 עד 18 אחוזים מהאוכלוסייה רגישים ללקטוז?
אם ביומיום הם מתמודדים עם קושי לא פשוט, הרי ששבועות הוא פשוט סיוט עבורם: בגן הילדים נדרשים להביא מעדן, בבית הספר ההורים מתבקשים לשלוח מנות חלביות ובכל מדור אוכל בכל אמצעי התקשורת מככבות עוגות גבינה למיניהן. תענוג לאוהבי החלב, אבל סיוט אמיתי לאלה שנאסר עליהם לצרוך אותו!

ואז מתעוררת השאלה: אם חג השבועות מעלה על נס את פרי האדמה, הרי שחלב לא ממש קשור לחג הזה.

אני מונה את שבעת המינים (לא, אני לא זוכרת בעל פה, אני שרה לעצמי את השיר בלב: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש").
אז יש נציגות לדגנים בדמות חיטה ושעורה, ויש נציגים לפירות שהם ענבים, תאנים, רימונים ותמרים (כך אמרה לנו הגננת: הדבש הוא בעצם תמר) ויש גם שמן זית. אף אחד לא דיבר על ארץ קוטג' וגבינה צהובה, לבן, רוויון וחמאה, ובטח ובטח שלא על מעדן וגלידה.

אז מה קרה?
אולי זו בעצם קנוניה של יצרני החלב או של התאגידים שמסתתרים מאחורי מוצרי החלב?
אולי הם בסך הכל תפסו טרמפ על חג חקלאי קדום, והפכו אותו לחגם?
תאוריית קשר פרנואידית או שעלינו פה על משהו? לי ברור שהאפשרות השנייה היא הנכונה.

אוהו... כשנכנסים כוחות דורסנים לשוק, וגורמים לי להרגיש כמו פיון באחד המהלכים שלהם, זה מדליק אצלי פיוז או שניים.
וכאן צצה לי המחשבה. 
אולי למען כל אותם אנשים שלא צורכים חלב (בין אם הם לא מסוגלים לעכל לקטוז או שהם לא מוכנים לאכול חלב ומוצריו מטעמי אידיאולוגיה) וכדי שגם אני אוכל לומר שעשיתי משהו נגד השיטה ונגד מהלכים שיווקיים שתורמים לכיס של מישהו אחר, וגורעים מהכיס שלי ושלך,  אולי השנה נאכל מאכלים שנכין משבעת המינים בלבד?

איך זה בתור לשמור על רוח החג?
איך נדע אם לא ננסה?