עיר הקרקסים

לפני שנתיים נהניתי מאד מהמיתוג החדש של העיר שלי, מודיעין, כעיר הקרקסים.

בשנה שעברה התבאסתי נורא. רציתי מאד להיות בפסטיבל הקרקס העירוני שלנו. אז שמתי פעמי (או ליתר דיוק – את גלגלי) לכיוון הכללי של הפסטיבל, ונתקעתי בפקקים בלתי נסבלים. אחרי כמעט שעה בתוך הרכב, עשיתי אחורה פנה, וחזרתי הביתה עצבנית ומאוכזבת.

השנה החלטתי להיות יותר חכמה. אז השארתי את הגלגלים בבית, ויצאתי למסע רגלי לאזור האמפי של עמק החולה. ידעתי שאני בכיוון הנכון, כששמעתי צפירות אינסופיות של מכוניות. נהגים, שהיו קצת פחות חכמים וספורטיבים ממני, נתקעו באזור מרלז, מול להקת שוטרים שכבר לא מצאו לאן לכוון אותם.

אני, לעומת זאת, פסעתי לי מעדנות, וטפחתי לעצמי על השכם באופן וירטואלי.

באזור היכל התרבות חיכו לי פנסים דמויי כדורים פורחים ומופע בועות סבון חביב לילדים.

בצומת הולמס פלייס הייתה אורחת מחו"ל, שבאה לכאן כדי למצוא חתן יהודי. הבחורה החמודה בשמלת הנקודות ערכה תחרות למציאת בן זוג. היה לי קצת קשה להבין מה זה "מסיבת חבקות" שהיא חזרה ואמרה, אבל מתוך ההקשר הבנתי, שככה הצרפתים מבטאים מסיבת רווקות.

באמפי של עירוני ב' העלו מופע קצת משונה. תזמורת אנדלוסית מקצועית מאד, עם מנצח צעיר ועיבודים יפים, לצד רקדנים/להטוטנים שהעלו מחזה על זקן מרוקאי בצירוף מניפות יפניות. חייבת להודות שהמופע הזה לא הותיר בי רושם עמוק מדי.

באמצע "פארק הדגים" המושג 'פירומניה' הפך משם של מחלת נפש לשם של מופע מולטימדיה מלהיב. הרבה מאד אור היה שם, גם על המסך, גם על הבמה, גם בידיים של הרקדנים ואפילו על הבגדים שלהם.

משם עברתי למופע "Wall Walk", שבו שלושה אקרובטים תלויים באוויר השתמשו בקיר הספרייה כקרקע שלהם, בעוד הם מבצעים תרגילי אקרובטיקה, שגרמו ללב שלי לקפוץ ולבטן שלי להתהפך.

גולת הכותרת, לפי הפרוספקטים שחולקו לנו, היה המופע של להקה מספרד. הלהקה שרה והתעופפה, התנועעה וזמרה, קפצה, עלתה וירדה, וכל זה, במקביל, גם על הבמה וגם למעלה באוויר. הצוואר קצת התעייף, כשהמופע נערך יותר מ-10 מטרים מעל לראשנו, כשזמרים ולהטוטנים השתלשלו מדיסקוסים ענקיים, שהיו תלויים בין שמיים וארץ. לפי קריאות הילדים (וההורים) שסביבי, הבנתי שזה היה ה-מופע של הערב.

אבל אני כנראה זקנה מדי, סנטימנטלית מדי או לוקאל-פטריוטית מדי. כי המופע הכי מוצלח, מבחינתי, היה דווקא המופע של הנבחרת התחרותית – ייצוגית של "סנונית". 

הרבה מאד ילדות יפות (וגם ילד אחד, לפחות, זיהיתי שם) עמדו על הבמה, במקצוענות ובחינניות אין-קץ, בבגדי גוף מנצנצים ותסרוקות מתוחות למעלה. לפעמים לבד, לפעמים בזוגות, לפעמים בשלשות, ולפעמים כל הקבוצה הגדולה הזאת, כדבוקה אחת, העלו על הבמה שלל תרגילי אקרובטיקה, מרשימים לא-פחות מכל אותם מקצוענים, שהגיעו אלינו מקצווי הארץ וקצות תבל.

אני מוקסמת מכך, שיש לנו ילדים כל כך מוכשרים פה בעיר שלנו, שמתחרים בתחרויות בארץ ובעולם, שמייצגים את מודיעין על מזרנים ברחבי הגלובוס, ומעלים מופע סופר-מקצועי, שלא מבייש אף להקת אקרובטים בוגרים, שמתפרנסים מהאמנות הזאת שלהם.

כל הכבוד לעיריית מודיעין! כל הכבוד למארגנים! כל הכבוד לאמנים! והמון כבוד למתעמלים ולמתעמלות של סנונית!!

איך אפשר שלא להתאהב בהם? או למה כן הייתי צריכה להקשיב לאחותי

אחותי אמרה לי שאני חייבת לראות את להקת ג'יין בורדו בהופעה.

אז הם הגיעו למודיעין, ואנחנו הגענו לראות אותם. 

כשאחותי אומרת שאני חייבת, איך אפשר שלא?

והופעה ראשונה של להקת הפולק-קאנטרי הישראלית ג'יין בורדו במודיעין היא בהחלט סיבה ליציאה.

היכל התרבות היה מלא בקהל מאד מעורב של צעירים ומבוגרים, שישבו יפה בכסאות ומחאו כפיים בהנאה מכל שיר.

נסיון ליצור פילוג באיחוד (המוצלח) שעברה העיר שלנו נרשם, כשהזמרת המקסימה בקשה מהקהל לשיר "רק הבנות", "רק הבנים", "רק מי שגר במודיעין", "רק מי שגם במכבים" ו"רק מי שגר ברעות".

השירים של הלהקה מלאי קסם, המילים מתארות חוויות לא קלות, ולפעמים לא לגמרי תואמות את הלחנים הרומנטים הקלילים, ומעל לכל מרחפת אווירה של 'לא מכאן'.

הבמה הייתה מקושטת באורות ובפרחים מלאכותיים, קצת כמו יער פיות, וגם הזמרת נראתה כמו ילדה קטנה, בחצאית מיני קלילה ומבט תמים בעינים, אבל נושאי השירים (שהיא גם כותבת) הראו שיש כאן אישה צעירה, למודת נסיון ושברונות לב, ועיון בקורות החיים שלה גילה שהילדה כבר בת שלושים.

הגיטריסט המוכשר (שמנגן גם ביוקלילי) נשמע כמו נגן בנג'ו בדרום ארצות הברית, הצ'לן (שגם שורק בכשרון לא מבוטל) מצוין ומכניס אוירה טיפה ג'אזית לבמה, וביחד יש להם הרמוניות מקסימות. בייחוד בשיר "קרן שמש" הפחות מוכר, שנפתח בשירת א-קאפלה מרטיטה!

המתופף (הנקרא בפיהם הארי פוטר) הוא תוספת נחמדה, ומוסיף עוד קצת קצב ועליצות.

לא נאמרו על הבמה דברים גדולים, ובהתחלה נראה היה שהאמנים נבוכים טיפה, אבל ככל שהערב התקדם, נדמה היה שכולנו נשבינו בקסמם של שלושת / ארבעת הצעירים, שיוצרים כאן משהו אחר ויפה כל כך.

אמנם, כשהציעו לנו לקום מהכסאות ולרקוד ("לא חובה"), לא ממש קמנו, אבל מצד שני, לא נתנו להם לרדת מהבמה, ונשארנו עם טעם של עוד, גם אחרי ההדרן.

הם פתחו עם "עינב" ("בוא נאמר שהזונה גם בחורף שזופה"), וכשהם סיימו עם הגרסה שלהם לשיר של הביטלס "All You Need Is Love", הזמרת הצהירה שהם אוהבים את כולם-כולם, בלי יוצאים מן הכלל, ואפילו את... ואז נחשפה המדבקה המדליקה, שמודבקת באחורי היוקלילי – I Love Einav.

ההרמוניות היו מופלאות, השירים זרמו, הקהל ידע כמעט את כל המילים בעל פה, ואפילו ניחש איזה שיר של ליאונרד כהן הם תרגמו ובצעו (לא זיהיתי...).

היו שם ילדים, בני נוער, חיילים וצעירים, היו שם זוגות צעירים וזוגות בוגרים, ואפילו כמה מבוגרים. ההיכל היה מפוצץ, ואני בטוחה שכולם יצאו, כמוני, עם תחושה נעימה בבטן, של משהו טוב, חיובי ואוהד.

בניגוד לשיר הסיום, 

"הו לא, בוא תהיה אתי. לא הייתי צריכה, להקשיב לאחותי...", 

מזל שכן הקשבתי לאחותי, והלכתי להופעה הכי טובה שהייתי בה בזמן האחרון!

יש לי חולשה לרקדנים (וגם לרקדניות)

מי שמכיר אותי יודע שיש לי חולשה לרקדנים.

וגם לרקדניות.

תנו לי מופע מחול טוב, ואני מבסוטה עד הגג.

אומרים שילדים וחיות תמיד גונבים את ההצגה, נכון?

אז כשמחברים ילדים עם מחול, אני ממש בעננים.

 סוף שנת הלימודים מסמנת עבורי את תחילת עונת הפרמיירות של "זוז במחול". 

היכל התרבות רוחש ורוגש, ילדים, ילדות, נערים ונערות מתרוצצים כל היום בפנים ובחוץ, וכשהערב יורד והמסך עולה, אני יכולה להתרווח על הכורסא הנוחה של ההיכל (מי שמשווק כסאות כאלה הביתה, שיעדכן אותי, טוב?) ולהתמוגג.

כרגיל, אני מתלווה לחברתי הטובה, שבתה רוקדת בלהקת ריקוד ייצוגית של "זוז במחול", וברור שאני מחפשת את בת הטיפוחים שלי על הבמה, אבל עם השנים, כבר פיתחתי קשר לכל הילדים המוכשרים האלה, שעולים על הבמה הזאת, ונותנים שואו מטורף, שלא יבייש אף אנסמבל מקצועי.

ובעוד אני מתענגת על הריקודים, אני גם מנסה להכנס לראש של הרקדניות הצעירות האלה. הרי יש את הכוכבות של הלהקה, שתמיד ממוקמות בשורה הראשונה, עם החיוך הכי גדול והתנועות הכי מיומנות, אבל אני אוהבת לא פחות את הבנות בשורה השנייה, השלישית והרביעית. אלה שנותנות את הכל ונהנות מכל רגע, כאילו היו בול במרכז הבמה, ואולי בסתר לבן גם מקוות בשנה הבאה לעבור עוד שורה קדימה.

המופעים בהם נכחתי היו מדהימים! כל ריקוד הוא סיפור, כל ריקוד הוא עולם שלם. התלבושות, המוזיקה והתפאורה משלימים את הכוריאוגרפיות המהממות, שהמורים של "זוז במחול" הוגים במוחם הקודח.

אני רק חושבת על בנייה של ריקוד כזה, והראש שלי מתבלבל. אני תוהה איך הם יוצרים את הריקוד. אולי הם כותבים את התנועות של הריקוד במילים? או מציירים אותן בסמלים גראפיים? או שאולי מצלמים את עצמם רוקדים?

בשנה הבאה אולי סוף סוף אמצא את האומץ להצטרף לשיעורי מחול לנשים, כדי להבין, פעם אחת ולתמיד, איך הגאונות הזאת עובדת.

אבל כל זה לא משנה, כי מה שחשוב הוא, שעל הבמה אנחנו רואים ריקוד מושלם, שכאילו בא להם ממש בקלות, אבל אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה זמן, דם, יזע ודמעות הושקעו, כדי להפוך סדרת תנועות אקראיות ליצירת מחול שלמה. ליצירת מחול, שבה ריקוד רודף ריקוד, מנגינה מתחברת למנגינה, להקה מחליפה להקה, תלבושת משתנה לתלבושת אחרת, קצב מהיר מתחלף בקצב איטי (ולהפך), והקהל זוכה לראות מופע מתוקתק, מוקפד, מקצועי, מהנה ו...מושלם!

כל הכבוד לרקדנית הפרטית שלנו, וכל הכבוד ל"זוז במחול"!

עוד מופע מדהים הסתיים.

מחכה כבר לראות מה תכינו לנו בשנה הבאה...

הערה: התמונות לקוחות מדף הפייסבוק של "זוז במחול". היה לי קשה לבחור את הטובות ביותר, אז 

אני מציעה לכם להכנס ולהציץ בעצמכם בילדים המוכשרים האלה, שצומחים כאן בעיר שלנו, אולי שני רחובות מכם, אולי בבית לידכם, או אולי בכלל אלה הילדים המוכשרים שלכם???

כנסו לכאן: www.facebook.com/zoozdance1

אלון אולארצ'יק בלילות ענבה

את חגיגת הקיץ/העשרים של מודיעין עם משה פרץ בחרתי לא לסקר, פשוט כי סבלתי מצננת מזגנים, ולא היו לי האנרגיות לקום מהמיטה.

אל המופע השני בסדרת "לילות ענבה" דווקא הגעתי, והפעם האנרגיות לא היו חסרות אצלי, אלא קצת לאורחים שעל הבמה.

אלון אולארצ'יק הוא יוצר פורה ומוכשר עם שירים מגוונים. הוא כבר הופיע במודיעין עם שלמה יידוב וגם לבד בערוץ 9 אצלנו בעיר, והפעם הוא בחר לחבור לרז שמואלי הצעירה ולמזי כהן המופלאה, כשעל הבמה מלווה אותו להקה מוכשרת ואפילו מתופפת סוערת.

השירים היו יפים, העיבודים נחמדים, אבל הייתה לי הרגשה של עייפות, ושהמופע לא מתרומם. בפרסום של העירייה הובטחה לנו הופעה מחשמלת, אבל אפילו בשירים היותר קצביים ושובבים שלו, לא הייתה תחושה שהקהל נסחף אחריו. אחד השיאים היה ביצוע ל"יו-יה" של כוורת, אחר היה "בא לשכונה בחור חדש", אבל הרוב היה מעט עייף.

אחרי שניים-שלושה שירים בהם ארח על הבמה את רז שמואלי, לא הצטערנו יותר מדי כשנפרד ממנה. ואז עלתה לבמה האישה והאגדה - מזי כהן הנהדרת!

מזי שרה לנו את "נמה יפו" ואחריו את השיר שלה "תחנה בזמן", וגם את "דון קישוט" בדואט מרגש עם אלון, ולבסוף, קנחה עם "חללית" של גזוז. התאכזבתי כל כך כשהיא ירדה מהבמה. החום של הקול שלה והאיכות הFאנקית שלה הם משהו שמאד חסר לנו בימים אלה, והוסיפו הרבה מאד למופע.

אלון ביצע שירים שלו מכל הזמנים, וגם שירים שכתב לאחרים, והציע עיבודים ג'אזיים לשירים מוכרים, והכל היה יפה, אבל...

על רקע האורות הצבעוניים המרצדים על אגם ענבה, למופע היה פוטנציאל להיות קסום, אבל הוא היה נחמד. לא יותר. ובוודאי שלא מחשמל...

אתנחתא קומית סיפק לנו אולארצ'יק בשתי בדיחות במהלך המופע, ובעוד אחת לא מכוונת, כשבשלב התודות, ביקש להודות לראש העיר שלנו Chaim Beebs. 

חזרנו הביתה עייפים.