גידי במדינת הגמדים

מאז שהילדים שלי גדלו, לא יצא לי להגיע למיני ישראל. כשעוד ביקרנו שם, מצב התחזוקה מאד צער אותי, אבל מראש הקונספט לא לגמרי "דיבר" אלי. גם כשבקרתי בהולנד, לא מצאתי לנכון לבקר בדגם המוקטן של המדינה. אף פעם לא הבנתי את מוקד המשיכה. יש לי את המקור בגודל טבעי, למה צריך לעניין אותי לראות את הכל בקטן?

וזה עוד לפני שהתייחסתי לשלטי הפרסום ה"מעודנים" שתקועים בתוך הדגמים...

אז כבר זמן מה אני רואה את שלטי החוצות מבשרים על מופעי מוזיקה באמפי של מיני ישראל, אבל אף פעם לא עלה בדעתי לפקוד שוב את המקום, עד ש...

...עד שיום אחד ראיתי מודעה, שמבשרת שגידי גוב מגיע אלינו ל"שכונה", וממש בחצר האחורית שלנו מעלה מופע שקיעה.

את גידי גוב אני אוהבת מאד! לא מספיק כדי לקנות כרטיסים לכוורת, אבל בהחלט מספיק כדי לוותר על שנ"צ, ולראות אותו לאורה של השמש השוקעת, בפארק המיניאטורות הזה, שראה ימים טובים יותר.

אז כשכל האמפי היה מלא עד אפס מקום, ג.ג. עלה לבמה, מלווה בקבוצת נגנים מוכשרים, וכמה שהוא מתחזק את תדמית ה"נעבעך", ברגע שהוא פתח את הפה, והתחיל לשיר את השירים הקאנוניים שלו, כבר לא משנה לאף אחד שהוא לא מתנועע כמו רוק סטאר, אלא עומד במקום, או מקסימום הולך (ליתר דיוק – מדדה), מפה לשם ומשם לפה.

הוא כמעט ולא דיבר, מלבד סיפור משעשע על עציץ שקיבל ליום ההולדת שלו (אל תשלחו לו עציצים. הוא לא מעריך את זה), הוא כמעט ולא עצר, ונתן שיר אחרי שיר, להיט אחרי להיט, וגם את הסינגל החדש, המדכדך והכה-יפה שלו "אם היינו".

אם היינו בתוך מיכל זכוכית

ודאי היינו רגישים תמיד

אולי היינו נזהרים יותר

לא להשבר

לא להשבר

אם היינו סגורים ולא רואים

איך כולנו דוחפים ובועטים

ודאי היינו מסתדרים יותר

לא להתפזר

לא להתפזר

אבל אנחנו כאן

לא בשום מקום אחר

לא בשום מקום אחר

לא בשום מקום אחר

אם היינו בתוך מיכל קטן

כבר היינו אומרים הכל מזמן

אולי היינו מקשיבים יותר

לא להגמר

לא להגמר

https://www.youtube.com/watch?v=Af8tvEMMaWo

"שלל שרב" התמזג עם "שקיעה נוגה", "גן סגור" התערבב עם "נאחז באוויר" ו"ילדה עם משקפיים" הוביל ל"אני שוב מתאהב".

ואנחנו שוב התאהבנו בו, באמן הרב תחומי הזה, שילדותנו הייתה נראית לגמרי אחרת לולא שלל הדמויות שגילם ב"זהו זה", שהתרגשנו ממנו ב"הלהקה" ו"דיזינגוף 99", שצפינו בו באדיקות בכל תכניות "לילה גוב", וגם במסע שלו ברחבי הארץ בחיפוש אחר אוכל איכותי ב"גידי גוב הולך לאכול" (וקצת פחות בתכנית שבה הוא מטייל בעולם עם השף הזה, שחושב את עצמו סיני). סלחנו לו כשהלך להיות שופט בתכנית ריאליטי של ילדים שרוצים להיות זמרים, כי זכרנו לו חסד נעורים על שהיה זמר של שירי ילדים עם קול מאנפף, בדיוק כמו כשהפך להיות רוקר צרוד עם קול חרוך.

גידי גוב הוא רב אמן - שחקן, בדרן, מגיש וזמר. הוא לא פרפורמר גדול, אבל הוא נתן מופע מעולה, ועשה לנו יופי של קבלת שבת.

ואז גם נזכרתי בתכנית הטלוויזיה המגוחכת, "כן, מה?", בה גילם קצין צבא שלא מוצא את מקומו באזרחות. זה מקסים, שבן אדם לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, לא כשהוא בן 20 פלוס, וגם לא כשהוא בן 60 פלוס.

אנחנו שוב (ושוב) מתאהבים בך, גידי!!

כנסיית השכל כבשה את ענבה

וואו! יצאתי פעורת פה מהמופע המדהים של כנסיית השכל, שנערך בפארק ענבה במודיעין, ביום ה', 3.9.15. 

אני לא יכולה להגיד שאני האוהדת מספר אחת של הלהקה;

אני גם לא יכולה להגיד שיש לי דיסקים שלהם בארגז הדיסקים (מישהו עוד שומע דיסקים בימינו, חוץ ממני??);

ואני לא מצליחה לזכור את שמותיהם של כל חברי הלהקה;

אבל... מה שאני כן יכולה לומר, הוא שיש לנו כאן בארץ להקה מדהימה, שיודעת לתת שואו, להקרין צניעות ולשדר מקצועיות, ולסחוף אלפי אנשים זרים אחריהם, וכל זה בעזרת אותיות שמתחברות למילים שהופכות לשירים, ותווים שהופכים ללחנים, וביחד יוצרים קסם אמיתי!

לפני כשנה ראיתי אותם, כאן אצלנו במודיעין, כשהתארחו באולפן של ערוץ 9, וגם פרסמתי על זה רשומה:

http://mylifebydana.blogspot.co.il/2014/06/blog-post_26.html

הם היו טובים מאד ונהניתי, אבל זה היה משהו אחר לגמרי...

סיקרתי גם מופע של "זוז במחול", עם ריקוד שהוא פרשנות מדהימה לשיר שלהם "תנו לי לשתות":

https://www.youtube.com/watch?v=55e8rGEa15o

ועכשיו... על במת ענק, עם תאורה וסאונד מעולים, עם תזמורת ענקית של נגנים וזמרים שליוו אותם, עם מסכי ענק ,שמימי האגם מרצדים מאחוריהם, האפקט היה מופלא!

את הערב פתח מופע חימום מינורי ויפה. הדס קליימן ואביב בכר עם גיטרה וצ'לו וקולות יפים והרמונים. לזכותם יאמר, שקשה להעלות מופע בפני קהל, שדי ברור שלא בא כדי לראות אותך.

אחריהם עלו על הבמה, בזה אחר זה, נואמים מכובדים, שאף אחד לא באמת רצה לשמוע מה שיש להם לומר. אז כשירות לציבור, הרשו לי לציין שתי נקודות אור, בולטות בתרבותיותן:

•  נעם סמל, מנכ"ל תאטרון הקאמרי, ראה לנכון להודות למי שהביא את המופע הזה לפתחנו, ובאותה הזדמנות גם קצת להתנשא עלינו, אנשי הפריפריה. הוא קבע שיש ילדים בקהל, שאף פעם לא ראו קונצרט בחייהם, ובזכות העובדה שהכרטיס עלה רק 20 שקלים, ילדים אלה נחשפו סוף סוף לתרבות...
• שרת החינוך הפגינה הרבה מאד דרך ארץ ותרבות, בעודה צועקת לקהל "כפיים לכם!!". לא, את...

ואז הגיע מסמר הערב:

הלהקה הוותיקה (כבר יותר מרבע מאה על הבמה) עם השם המסתורי העלתה מחדש את המופע שלהם "אוטוביוגרפיה", שנגנז לכמה שנים, וחזר כעת (הודות למפעל הפיס. כפיים להם!!).

שיר הנושא של המופע נפתח במילים:

לא רחוק מכאן, 
יכול להיות בכל מקום בארץ, 
שם נולדתי תחת שמי תמוז מותכים.

ובאמת, הם הגיעו משדרות, לא רחוק מכאן, אבל יכולים היו להגיע מכל מקום בארץ, ומדברים בשפה שמבינים בכל מקום בארץ. הם מספרים את האוטוביוגרפיה שלהם, עם חוויותיהם האישיות, אבל אלה הן גם חוויותינו. אותם פחדים, אותן אהבות, אותן אכזבות ואותן תקוות.

והם, בני בלי-גיל. להקת רוק של גברים, שמשוררים שירים, עם דימויים פיוטיים ומשפטים ציוריים:

אפילו בדגים שוחים בנהרות, 
יש זיכרון של ים, זרמים ומצולות. 
אפילו ציפורים שנולדות בכלוב, 
הן זיכרון של אור, רוחות וצמרות.

הדשא של פארק ענבה היה מלא עד אפס מקום. היו שם צעירים ומבוגרים. הורים עם ילדים, בני נוער, צעירים ובוגרים. המוזיקה דברה אל כולם. והמוזיקה דברה רק אלי... 

תראי איך אני שר לך,
איך אני נקרע, 
תראי איך אני שר לך, 
שירים מהמגירה. 
לעוף אל השמיים, 
לגעת בחיים, 
ליפול אל תוך המים, 
קצף וגלים.

תודה לכם, כנסיית השכל.

אני מסירה בפניכם את הכובע... 

על שהפכתם את יום חמישי הראשון של חודש ספטמבר ליום של חג.

או כמו שאמרה כבוד השרה: "כפיים לכם!!"

מוזיקה וענווה

מי אמר שמודיעין זו עיר שינה?

מופעי מוזיקה שווים במסגרת לילות ענVה

מי אמר שמודיעין זו עיר שינה? הקיץ הזה העיר שוקקת פעילות. בכל שעות היום. וגם בלילה.

אז... היו לנו מגלשות מים ענקיות, והיו ירידי החלפת ספרים, והיו קבלות שבת, וסרטים ומופעים לילדים, ועוד שלל אירועים שבטח פספסתי, אבל אני רוצה לדבר אתכם על "לילות ענבה".

במוצאי שבת, אחת לשבועיים, זרקורים רבי עוצמה מאירים את שמי העיר ואת פארק ענבה. ומאות (כן, מאות. נחזור למספר הזה מאוחר יותר) אנשים נוהרים אל עבר האמפי שבפארק.

זוגות זוגות, קבוצות קבוצות, הם מתיישבים בכסאות המתכת (שהספיקו כבר להצטנן קצת מהחום הנורא שאופף אותנו) או פורסים מחצלות ושמיכות על הדשא, שולפים בירות וכיבוד קל, ומתכוננים לערב של אחלה מוזיקה.

התחלנו את העונה עם "להקת התפוזים", ששרו לנו את הקלאסיקות הישראליות והקפיצו את כולם. גדולים וקטנים, דתיים וחילוניים. כולם שרו, רקדו, או לפחות התנועעו לפי הקצב. היה נפלא לראות גם את הילדים הקטנים מסביב שרים את כל המילים של השירים יחד אתנו.

המשכנו אל מה שהיה (לפחות עבורי) השיא עד כה – המופע המחשמל של "להקת רוקוויל".

לא משנה כמה פעמים אוליב יגיע למודיעין עם הלהקה שלו, אני תמיד שם, ואני תמיד נהנית! הפעם, לכבוד ט"ו באב והירח המלא שהיה תלוי מעלינו, הם העלו מופע של שירי אהבה מאז ומעכשיו.

הקהל נהנה מכל רגע, אבל השיא הוא תמיד, כשהם עוברים לקאברים שלהם ללהקת קווין. הם כל כך טובים ונאמנים למקור, שנראה לי שאם נשים "שאזאם", גם התוכנה תתקשה להבחין בין אוליב לבין פרדי.

הקהל היה משולהב, והרחבה שלפני הבמה הייתה מלאה עד אפס מקום בעשרות מפזזים.

בסוף המופע, לא היה ברור מי התאמץ יותר. הצופים הרוקדים או האמנים שעל הבמה. 

We thank you all!!

השבוע הגיעו אלינו איקי לוי ו"הראסטה היברו מאן" (או שמא היו אלה ההיברו ראסטה מאן? אני ממש לא סגורה על זה...) שנתנו לשירים מוכרים את המקצב והגרוב של מוזיקת רגאי. כוורת ובוב מארלי התערבבו על הבמה, והקפיצו גם את הקהל וגם את הסולן התזזיתי, שלא הפסיק להתלהב מהאנרגיה המטורפת של הקהל המקומי. יא מאן!

כיף לראות קהל מגוון, מכל שכונות העיר, מכל קבוצות הגיל, מכל פלחי האוכלוסייה, נפגשים על שפת האגם שלנו. זה הזכיר לי את אותם שבטים, המתכנסים על גדות הנהר המקומי, לטקס פולחן, שכולל דקלום פסוקים וקפיצות למיניהן.

כיף לראות וכיף להיות. אנחנו כבר מחכים בכליון עיניים למופע של ה"היביג'יביז" בעוד שבועיים, וכמובן לשירי מימון ושמעון בוסקילה, שאמנם יופיעו באמפי בעמק החולה ולא בענבה, אבל בטוח שיהיה אשש...

ובאשר למספרים:

אמרתי שמאות אנשים נוהרים למופעים.

אבל בעיר מודיעין, שגרים בה עשרות אלפים, אני קצת מאוכזבת שנשארים בפארק עוד מקומות שאפשר לראות בהם את הדשא.

איך זה שלא כו-לם מגיעים למופעים החינמיים האלה, שעושים טוב על הלב ומהווים ספתח מושלם לעוד שבוע של עומס חום בלתי נסבל?

איך זה שלא כל מי שאני מכירה בעיר מגיע לשם ליהנות יחד אתנו?

ברור שלא כולם יודעים מזה, כי לו ידעו, ודאי שהיו מגיעים. מה, לא?

אז, חברים, תבואו! בטוח שיהיה כיף...

לא צריך לנסוע רחוק.

לא צריך לגהץ את האשראי.

לא צריך להתלבש יפה.

לא צריך להתכונן.

פותחים את הדלת. צועדים ברגל כמה דקות (מי יותר, מי פחות...) אל מרכז העיר ושמאלה, ואתם שם. במופע הכי חם בעיר.

מחכים לכם...

ועוד מילה 1: 

בואו ננסה לאמץ את השם המקסים "פארק ענבה" עם V. כמו ענווה, שזה משהו שלא יזיק לאף אחד מאתנו, וזה כל כך הרבה יותר יפה בעיני. ואולי נתחיל בכך שעיריית מודיעין תשנה את הכיתוב והניקוד על שלטי ההכוונה שלה.

ועוד מילה 2:

מתי כבר נוכל לוותר על השם הארוך והמייגע הזה מודיעין-מכבים-רעות? שם העיר הוא מודיעין. לא צריך שכל אמן שמגיע לכאן יוכנס למאבקי הכוחות של היישובים שסופחו לעיר שלנו. בואו נתקדם...

פרמיירה סוף!!!

עוד פרמיירה מושלמת של "זוז במחול", שעשתה לי טוב על הנשמה

איך שהזמן רץ לו...

חברתי היקרה והאהובה פתאום הודיעה לי, שכבר הגיעה העת למופעי הפרמיירה של סוף השנה ב"זוז במחול". ואני, שאין לי ילדים שרוקדים שם, לא ערה לכל ההתרגשות וההכנות שקודמות למופעים, ומופתעת שכבר הגענו לעוד סוף.

איזו חברה זו! מודיעה לי שיש מופעים, ושיש תאריכים, ושאשריין יום ושעה, ואני, כמו ילדה טובה וממושמעת, מגיעה.

ושלא תבינו אותי לא נכון, אני תמיד מגיעה בשמחה! כי מחול זה אהבה... מחול זה התמכרות... ומחול זה כמעט שריטה.

לא משנה איזה סוגים של מחול, לא משנה איזה מקצב ואיזה סגנון. תנו לי לראות אנשים רוקדים, ואני מוקסמת, מתרגשת, משתאה, דומעת, ו(אם להודות על האמת) קצת מקנאת (וגם מקנאה).

כבכל שנה, אני מתרווחת לי בכסא של היכל התרבות של מודיעין, קצת דרוכה ברגעים שלפני עליית המסך, מסתכלת על ההורים הנרגשים, שמגיעים עם זרי פרחים עבור הרקדניות/ים שלהם, על החברים והחברות של הרקדנים, שמגיעים בהמוניהם בסולידריות מרשימה, ואת הסבים והסבתות, שאני יודעת שלפעמים קצת קשה להם עם הווליום והמקצבים, אבל "מה לא עושים בשביל הילדים והנכדים...".

כמו תמיד, אני יושבת לי בכסא לאורך המופעים, וקצת מצטערת שהילדים שלי לא היו שייכים ל"תנועת הנוער" הזאת שנקראת "זוז במחול", כי הרקדנים הם לא רק מקצוענים, רואים שהם גם נהנים, ושומעים את זה תמיד בנאומי הפרידה של הבוגרים (השנה היו רק בוגרות), שמבעד לדמעות מדברים על פרידה מאנשים שהיו עבורם כמו משפחה, ממקום שהיה עבורם כמו בית שני (ולפעמים גם בית ראשון), וממורים ומנהלים שהיוו עבורם הורים חלופיים.

ואני, פתיה שכמותי, בוכה אתם. לא מכירה אותם. לא מכירה את המורים שלהם. לא מכירה את החברים שלהם. אבל אחרי שיצרתי אתם קשר עמוק במהלך מופע מחול מלא, בן כשעתיים, אני נרגשת יחד אתם ו(כמעט) חווה יחד אתם את קשיי הפרידה.

אבל בואו נעזוב את רגשנות היתר שלי, ונתמקד בעיקר – הריקוד.

הכרוז הודיע, שהשנה יש ל"זוז במחול" 13 מופעי פרמיירה. אני כמובן לא נכחתי בכולם, אבל באלה שכן נכחתי, זכיתי לחוויה שלא מביישת להקות מחול מקצועניות של בוגרים.

ובמופעים האלה אפשר לראות מגוון עצום של סגנונות ומקצבים: לצד הסגנונות המוכרים והאהובים, כמו מחול ישראלי וג'אז, היו היפ-הופ וברייקדאנס, קצת מחול מזרחי, הרבה פלמנקו, וגם את הרקדניות הקטנטנות ונשים הבוגרות:

משתתפות חוגי המחול לגיל הרך, בובות קטנות בנות שלוש או ארבע, שהיו מתוקות וחינניות, וראית עליהן שהן מקבלות את כל היסודות והצעדים שצריך, כדי שיום אחד גם הן יגיעו לאחת הלהקות הייצוגיות המקסימות של הסטודיו.

ומנגד – קבוצת האמהות, נשים בגילי (טוב, אולי קצת יותר צעירות), שלא ויתרו על אהבת נעורים, וממשיכות היום לרקוד, גם כשכוח הכבידה עובד חזק, וגם כשהגוף כבר לא מגיב כמו פעם, והופיעו על הבמה לצד בנותיהן (או ילדות שהיו יכולות להיות בנותיהן) בכבוד ובמקצועיות.

אחת אחת עלו הלהקות לבמה, בזו אחר זו, בכל פעם עם תלבושת אחרת, בכל פעם בקצב אחר, בסגנון אחר ועם כוריאוגרפיות שונות. ומתוך התנועות עלו סיפורים, אגדות, מסרים חברתיים וגם תובנות על החיים, שהשאירו לי חומר למחשבה.

מילות השירים התאימו לתנועות, שהתאימו לבגדים, שהתאימו למקצב, והכל ביחד יצר ריקודים נהדרים!

ותוך כדי, לקחו אותי למסע בזמן ולמסע מסביב לעולם. הייתי באפריקה, הייתי בהודו, בנפאל, בערב הסעודית, במדרכות של הארלם, בבימת הבולשוי ברוסיה, בקרנבל של בברזיל, בצרפת, במדריד, בסמטאות של מאה שערים, חזרתי בזמן לינקות ולילדות, דלגתי קדימה לזיקנה, קפצתי לבקר בארץ ישראל הישנה והטובה... והכל כאן, במודיעין 2015!

אני לא יודעת איך הן עושות את זה, הקטנטנות האלה. מחליפות תלבושות במהירות הבזק, יודעות מאיפה לעלות, היכן לעמוד על הבמה, לאן להסתובב, איך לא להתנגש עם שאר הרקדנים שעל הבמה, זוכרות את הצעדים של אינספור ריקודים שונים, עושות קפיצות, שפגטים ודילוגים, שמצריכים כושר גופני לא מבוטל, וגם מצליחות לחייך לקהל תוך כדי, כאילו הכל בא להן לגמרי בקלות...

והבגדים, הו, הבגדים... הייתי שמחה לגלות איפה שמורות כל התלבושות המדהימות האלה, להתגנב לשם בלילה ולמדוד את השמלות המנוקדות, הבגדים עם הפרנזים והנוצות, הנצנצים והפעמונים, התחפושות של הנסיכות, מדי הצבא הנוקשים והשמלות הענוגות של הגבירות. כל הצבעים, המרקמים, התצורות והגזרות אפשר למצוא שם... חלומה של כל "פשניסטה"!!!

(רק על "כתונת המשוגעים" הלבנה הייתי מוותרת. אמנם אני קצת שרוטה על מחול, אבל לפחות מודעת לזה...)

תודה לך חברתי היקרה, שיודעת איך לעשות לי טוב על הנשמה, 

ותודה לכם, "זוז במחול", על עוד מופע פרמיירה סוף...

נתראה בשנה הבאה....