מאורת ג'אז בלב הקניון

הרגשתי כאילו נקלעתי למאורת ג'אז בשכונת הארלם בניו-יורק, או למועדון סווינג בלב לבה של ניו אורלינס.

כמה מוזר היה לצאת מהמופע, כשקולנוע רב-חן ממולי ודוכן עם מסטיק עלמה משמאלי; שהאנשים סביבי דברו עברית, רוסית וספרדית, אבל לא אנגלית; ושהמכונה בחניון בקשה ממני תשלום בשקלים, ולא בדולרים.

מצאתי את עצמי ברביעי בערב באולם עינן בקניון מודיעין, עם כרטיס למופע ג'אז.

בטרם התחיל הקונצרט, נהנינו ממופע מקדים ב(בניו-אורלינס קוראים לזה פואייה. אצלנו זו סתם מבואה), של תלמידי מגמת המוזיקה, כאן אצלנו במודיעין, בתיכון עירוני א'. חבורת גברברים צעירים נגנו קטעי ג'אז, מוכרים יותר ופחות, בכישרון רב, בעוד מנהל המגמה שלהם, המוזיקאי שחר גלינה, צופה מהצד ונותן הוראות, בסימנים מוסכמים שרק להם הם מובנים.

ראיתי את הבחורים האלה, שהמוזיקה כל כך בוערת בעצמותיהם, שלא אכפת להם שחבורת זקנים עומדת וצופה בהם. דמיינתי את השעות של החזרות, את האימונים המפרכים וההשקעה האינסופית, שמצמיחה יכולת כזאת, גם אם הם שדרו נינוחות נונשאלנטית של מתבגרים טיפוסיים.

חשבתי על הילדים שלי, שניסו לנגן בכלים שונים (וגם משונים), ושאלתי את עצמי אם הם ויתרו מהר מדי, או שאני ויתרתי להם מוקדם מדי. והצטערתי שלא שמתי יותר דגש על החשיבות שבהתמדה...

ואז נכנסנו לאולם, ועל הבמה עמדה בחורה עם שמלה צבעונית כובשת, וממנה התברר לי שיש במודיעין סדרת קונצרטים שנקראת "ג'אז חם", ושהמופע הזה הוא כבר השביעי במספר. לפניו היו כבר אורחים מארצות הברית, אנגליה ושוויץ, מלווים בנגנים ישראלים, ובחודש הבא יגיעו גם אורחים מאיטליה.

אחריה עלה לבמה וויין אסקופרי מארה"ב חמוש בסקסופון טנור, נטליה סמירנובה אשר על הפסנתר והשירה הגיעה הישר מרוסיה, והכוח המקומי כלל את דור סמוכה על קונטרבס ושי זלמן החד פעמי על התופים.

משך כשעתיים, הם נגנו קטעי ג'ז של בילי סטרייטהון ודיוק אלינגטון. לא הכרתי שום דבר, ובכל זאת נהניתי מאד.

כשהתעייפתי מלהסתכל על הנגנים, פזלתי לצדדים, כדי לראות מי האנשים שהולכים לקונצרט ג'אז באמצע השבוע, באמצע הקניון. היו שם מכל הסוגים, הגילאים והסגנונות. צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, צברים ועולים חדשים, וכולם נענעו את הראש, טפחו בידיים או הזיזו את הכתפיים בתנועה בלתי נשלטת, מותאמת למקצב ולצלילים שבקעו מהבמה.

היה פשוט נפלא! וההפתעה שכל זה קורה כאן אצלנו בבית, מתחת לאף שלי, השאירה אותי חסרת מילים, בדיוק כמו נעימות הג'אז, שעדיין מתנגנות לי בראש...

מומלץ בחום להגיע למופעי "ג'אז חם" הבאים.

אני אהיה שם. ובאותה הזדמנות גם אקנה לי גם מנוי לכל הסדרה של השנה הבאה.

לפרטים על הסדרה:

www.hotjazz.co.il

לפרטים על המופעים במודיעין:

www.shows.org.il

אוי לא! אביב הגיע...פסח באאאאאא! על מחלת ה-Pesachus Jananus כבר שמעת?

הרשו לי להשמיע דעת מיעוט, ולצאת נגד המחלה האיומה הזאת, הקרויה "טירוף נקיונות הפסח", או בשמה הלועזי Pesachus Jananus"".

כחודש לפני שלוח-השנה בכלל זוכר שחג הפסח עומד להגיע, מתחיל מבול של פרסומות לחומרי ניקוי קסומים, שמעלימים כתמים, כאילו היו תלמידים בבית-הספר הוגוורטס. פרזונטוריות מפוקפקות מספרות לנו על נפלאותיו של המוצר, ואף מילה לא נאמרת על חיות שניזוקו בעת רקיחת החומרים, ולא על שאיפת חומרים רעילים, ובטח שלא על סכנה לבריאות הנפשית של המנקה.

לפתע, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו במתקפת חייזרים, ומכל מסך ניבטים אלינו רובוטים שמנקים כאילו אין מחר, ומכשירים חשמליים שמבטלים כל אפשרות ללכלוך על כל בגד או כלי בייקום.

בעונה זו יוצאת מרבצה אותה חיה הקרויה "באלאבוסטע", שהיא זן נפוץ של נשים, שחושבות שנשיותן / אמהותן / יהדותן / חשיבותן נמדדת במידת נקיון הבית שלהן.

והן מתחילות לדבר על סידורי ארונות, להציע מוצרים משומשים למכירה, לדווח על אזורים בבית שנכבשו, ויעדים מבוצרים שטרם השתלטו עליהם.

ואני מתיצבת כאן היום, בראש מורם, יוצאת קבל יעה וליפה, ומכריזה בפה מלא, שאני לא איכנע לסחטנות הזו. אני לא מנקה!!

בני ביתי ואני חיים בשלווה ובנחת כל ימות השנה בבית, והוא נראה לנו נקי דיו. גם הבדיקות הרפואיות התקופתיות שאנחנו עוברים מעידות, שאנחנו לא נושמים יותר מדי קרדית האבק, בעוד הקיבה שלנו טרם אותתה ששיירי עלי כוסברה יבשים שנותרו במקרר הביאו להרעלתה.

אם הבית שלי ראוי למחייה בכל ימות השנה, מה יום מיומיים? מה נשתנה?

למה צריך להפוך הכל? להרים, להזיז ולשנות?

אני מבינה, שלפעמים כדאי לחדש ולרענן. בכל זאת, אביב הגיע ותחושת לידה מחדש באוויר, אבל בואו לא נסחף, אוקי?

במקום להיות בבית, בואו נצא לטייל וליהנות מהפריחה המדהימה שמסביבנו.

במקום לעמול יומם וליל במטבח, ושכולם יצאו מהסעודה עם מכנסיים מתפוצצים, בואו נכין ארוחת חג טעימה ומזינה, ואפילו נזמין מכל אחד מהאורחים היקרים שלנו לתרום למאמץ המלחמתי, ולהביא מנה משלהם.

במקום לרטון ולהתלונן, בואו נתקבץ בשמחה סביב השולחן, כל בני המשפחה, נשיר שירים שמחים (ורצוי בשפה שכולנו מבינים) (ולא, סבאל'ה, ארמית לא נחשבת שפה שמישהו מבין במילניום הנוכחי...) ונהנה מההתחדשות באוויר.

ואם בכל זאת חייבים לנקות, אפשר בבקשה לדאוג ל"שוויון בנטל" לבני כל המינים וכל הגילאים? (ואני לא מתכוונת רק לשטיפת הרכב, מתוק שלי...), כדי שאמא תהיה שמחה וטובת לב בסדר, ולא תגיע לשולחן באפיסת כוחות מנקיונות ובישולים, ונטולת כל חדוות החג.

אפשר?

ו...שיהיה חג שמייח!

זזים לפרמיירה של תמונות מהחיים

פרמיירה זה מופע בכורה. כלומר, המופע הראשון בסדרה של מופעים.

אבל אני הייתי בהופעת פרמיירה אמצע השנה של הרקדנים (נו, טוב, בעיקר רקדניות...) של "זוז במחול", שאחריה, כמה חבל, לא יהיה עוד רצף מופעים.

ולמה חבל? כי הרקדניות הצעירות האלה עובדות כל כך קשה, כדי להעלות את המופע, וההופעה שלהן כל כך מדהימה, שחבל שאין עוד מועדים, כדי שכל מודיעין תבוא ותראה את הקסם הזה מתרחש על הבמה.

המופע הפעם נקרא "תמונות מהחיים".

החלק הראשון שלו כלל ריקודים מהרפרטואר של "זוז במחול", ובתור צופה אדוקה, היו כמה קטעים שכבר הכרתי (אבל אני מוכנה לראות שוב ושוב, כמו למשל את "ציירי לך שפם" המדליק).

בחלק השני הוצגו ריקודים, רובם בהופעת בכורה, שסקרו את מהלך החיים שלנו, מהלידה ועד הזקנה. למזלנו, שם זה נעצר...

מעבר לכישרון של היוצרים ושל הרוקדים, היה גם הרבה מאד הומור שזור בין הקטעים, והיו אמירות משמעותיות על החיים ועל מה שקורה לכל אחד מאתנו במהלכם.

כמו לכל סיפור טוב, גם כאן יש התחלה אמצע וסוף.

ההתחלה היא בסיפור אהבה בין גבר לאישה יפים וצעירים, שבעקבותיו בא לעולם תינוק.

האמצע הוא כל מהלך החיים: מתינוקות בפעוטון, דרך ילדים בבית הספר, בת מצווש, גיל ההתבגרות, סיום תיכון, גיוס לצה"ל, טיול שחרור בדרום אמריקה או במזרח הרחוק, עבודה, אהבה, חינה וחתונה.

הסוף הוא בגיל העמידה, כשאנחנו כבר קצת מגושמים ומגוחכים, הטעם שלנו בבגדים הוא איום ונורא, ואנחנו ולא תמיד שולטים בסוגרים.

"הזמן הוא כמו גלגל ענק" שרו ענקי הזמר העברי, וב"זוז במחול" מדגישים את מחזור החיים האינסופי, בעזרת נקודות ציון שמשותפות לכולנו, בדרך זו או אחרת.

האביזרים על הבמה לא היו רבים, והכלי העיקרי היה הרקדנים עצמם, שהפכו את הריקודים לרצף סיפורי מרתק. הם נעזרו במוזיקה ובתלבושות מגוונות וצבעוניות (ספרתי. 26 ריקודים כפול 30 רקדנים על הבמה בממוצע, וכשאף תלבושת לא חוזרת על עצמה, זה כמעט 800 פריטי לבוש. מטורף!).

רשמית, שלושה סגנונות מחול עיקריים הוצגו על הבמה – מחול ישראלי, ג'אז והיפ-הופ. אבל בריקוד הטיול להודו רקדניות המחול הפגינו יכולת בוליוודית לא מבוטלת, בעוד בריקוד החינה רקדניות הג'אז ענטזו והפגינו יכולות ריקודי בטן מרשימות.

אמרתי הומור? היה ממנו בשפע...

ריקוד התינוקות של להקת ההיפ-הופ הציג את התינוקות כמלאכים שמשנים את פניהם כשהמטפלת מפנה את הראש, והם מפרקים את הגנון, וגם את הדובי המסכן שלהם.

בריקוד סיפור לילה טוב הציגו הרקדניות דמויות מהאגדות שקמות לתחייה ומשתובבות עם הילדה החולמת.

ובריקוד הבת מצווש כלת השמחה הייתה בעצם חתן, וחברותיה הטובות היו קלפטע'ס שעשו הכל להביך ולהכשיל אותה.

וכאמור, ריקוד הזיקנה הציג את הקשישים כדמויות קומיקס משעשעות, ובייחוד את אותה סבתא שלא הצליחה להתאפק, ובתמונת הסיום "הפריחה יונה", כמו שהיינו אומרים כשהיינו ילדים.

מסרים עמוקים מצאתי בריקוד ההתבגרות, לצלילי השיר CREEP. להקת הג'אז עלתה לבמה בבגדים בצבע גוף, והרקדניות נראו מרחוק לגמרי ערומות. תחושת השונות, הזרות והבדידות של גיל ההתבגרות עלו וצפו לי, והזכירו לי שלא כיף להיות מתבגר. הרקדניות האלה, שהן בעצמן עמוק בגיל ההתבגרות שלהן, העבירו כל כך יפה את תחושת המועקה הזו, שאני מסירה בפניהן ובפני הכוריאוגרפית שלהם את הכובע שאין לי.

גם הריקוד שהציג את המרוץ אחרי הקריירה הביע ביקורת חברתית. המראה האחיד של כל הרקדניות בחליפה ועניבה, הקבוצה בה הפרט נבלע בתוך ההמון, והעניבה – אביזר שמשדר איפוק וריסון – שמבטאת את הייאוש, כשהרקדנית הבודדת שנותרת על הבמה חונקת את עצמה בעזרתה, כמו חבל תלייה.

כל כך הרבה רגעים יפים היו על הבמה, כל כך הרבה קפיצות וסיבובים, הנפות וצלילות;

כל כך הרבה רקדניות מוכשרות (וגם רקדנים מוכשרים);

כל כך הרבה מקצועיות בבניית הריקודים האלה;

כל כך הרבה חוכמה בסידור הרקדנים על הבמה;

כל כך הרבה מחשבה בהתאמת המוזיקה והביגוד לריקוד;

כל כך הרבה עבודה קשה שהושקעה משך ימים ארוכים (וגם לילות ושבתות, אני בטוחה);

ורק שני מופעי פרמיירה.

אני קוראת לפרנסי "זוז במחול" להוסיף עוד מופעים.

לפי האולם המפוצץ באנשים, נראה לי שאם היו מעלים עוד מופע, גם הוא היה "סולד אאוט" בלי בעיה.

ולמי שעדיין לא זכה לראות, אני ממליצה בחום! גם אם אין לכם ילדים ב"זוז במחול", תבדקו מתי הפרמיירה הבאה, ולכו לראות את ילדי מודיעין מעלים מופע, ברמה שלא מביישת אף מופע שמועלה על הבימות המקצועיות ביותר בישראל.

למה אתם מחכים? זוזו!

הערה: התמונות מדף הפייסבוק של זוז במחול https://www.facebook.com/zoozdance1

חג האהבה? רק פעם בשנה?

עמדתי והסתכלתי על תצוגת הדובים והלבבות בקניון שלנו, ופתאום נפל לי האסימון: הם יעשו הכל כדי למסחר כל חלקה טובה.

הם יהפכו את אהבת ילד לאמו ל"יום האם" (ואז גם יקחו לה את זה ויהפכו את זה ל"יום המשפחה"), ויהפכו אהבה תמימה חמה ואמיתית למסחרה וקיטש בט"ו באב או ב"ולנטיינ'ס דיי".

שלא תבינו לא נכון, יש לי אהבה (והיא תנצח). יש לי ילדים שהלב שלי עולה על גדותיו כשאני חושבת עליהם (כשהם לא מעצבנים אותי יותר מדי), ובן זוג שאני אוהבת היום' כמו שאהבתי כשרק הכרנו (ואני לא מגלה מתי זה היה). זה לא שאין. ההפך הוא הנכון.

אבל אני מרגישה כאילו לקחו את הדבר האמיתי והטהור, והפכו אותו לשטחי ומלאכותי.

כי מה הקשר בין דובי חמוד לאהבה? ומה הקשר בין לב בגוון אדום לוהט לבין רגש? ואיך פרח יכול לבטא את כל השנים שעברו, עם העליות והמורדות שלהן, או את השנים הרבות, שאני מקווה שעוד מחכות לנו?

פתאום קלטתי, שגורמים אינטרסנטיים עשו וולגריזציה של הדבר התמים והאישי ביותר, והפעם החלטתי שלא אכנע!

אני אעשה להם דווקא, ואני אוהב מתי שאני רוצה, ולאו דווקא בתאריך מסוים. אני אתן נשיקה וחיבוק בלי קשר ללוח השנה, ולא אתן מתנות חומריות, שיהפכו את כל מה שאני מרגישה בפנים לרדוד.

זהו. שחררתי.

אפשר לחזור לשגרה. 

בלי לבבות ודובים, אבל עם הרבה אהבה בלב.

ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות

לשנה טובה, שקדיה!

לשנה טובה, שקדיה!

ויתן לך אלוהים:

גשם טוב, שפע טל,

שמש אור רוח קל.

חן חן חן, ילדים,

אתן לכם שקדים.

אני זוכרת את השיר הזה של לוין קיפניס מתנגן, ואת התקליט מסתובב בפטיפון, ואת השריטות בויניל השחור, שגרמו למחט לקפוץ, ולכך שחצי הברה נבלעה ונעלמה. "לשנה טו-שקדיה..." שרה מקהלת הילדים, ואני שומעת את זה עד היום באוזני רוחי.

זו הייתה ילדותי. שירי ילדים בעברית מצוחצחת, מסרים של יישוב הארץ ואהבת האדם והאדמה.

ואם יש חג שמחזיר אותי לילדות, זה ט"ו בשבט.

כי הרי אף אחד לא קם להרגנו, ואנחנו לא הבסנו אף אחד בחג הזה.

כמה מוזר זה חג בלי אלימות, בלי רדיפות ובלי אויבים.

חג שבו חוגגים את פרי האדמה ופרי העץ, מודים לאיתני הטבע ולעונות השנה (וגם לאלוהים, מי שזה מדבר אליו...), ושמחים על מה שיש.

יצאתי לטייל בסביבות הבית שלי במודיעין, והרגשתי את הקשר שלי לאדמה. טיילתי בימי השמש המבורכים שזכינו בהם לאחרונה, והתענגתי על הסממן הכי מובהק של החג הזה: עץ השקד.

בגבעת התיתורה פרחה השקדייה בוורוד,

בעוד במרכז עינב הפרחים הלבנים של השקד מלאו את הלב שלי בשמחה.

אבל אז התעצבתי קצת מהמחשבה, שאת החג הזה, שכל כך מוקיר את מה שהארץ שלנו הצמיחה לנו, אנחנו חוגגים בצורה כל כך גלותית.

הרי בגולה הדוויה לא היו פירות בכל עונות השנה, והפירות היבשים היו תחליף לדבר האמיתי, באותם מקומות בהם אי אפשר היה למצוא פרי טרי. אבל אנחנו, שיש לנו פירות טריים כמעט כל השנה, (וכשאין אנחנו מייבאים אותם מהחצי השני של העולם), למה אנחנו צריכים את הפירות המיובשים, מחוסרי הוויטמינים והמינרלים (ולרוב עם תוספת סוכר וחומרים משמרים)?

טוב, התשובה ברורה: כי הם טעימים לאללה!!

כך או כך, אחרי שיצאתי לחיק הטבע, הלכתי למקום שהוא הכי ט"ו בשבט עבורי – החנות הוותיקה

והנהדרת "שום פלפל ושמן זית".

גילוי נאות: בעל המקום הוא לא קרוב משפחה שלי, אבל זה לא מונע ממנו לקדם את פני תמיד בחיוך ענק של אח אובד, ולקרוא בקולי קולות מהצד השני של החנות: "מה נשמע, אחותי?".

יואב התוסס ואשתו מירי הם אחד העסקים הוותיקים בעיר (טכנית הם בשילת, אבל מבחינתי זה כאן בחצר האחורית שלנו), ותמיד כיף לי להגיע לשם ולהצטייד במה שאני צריכה (וגם במה שלא...). החנות שלהם, שנמצאת מתחת לרמי לוי בשילת, מעוצבת כמו שוק שוקק, ותמיד מלאה באנשים ובמוצרים, שעושים חשק לחפון ולטחון.

אצלם אפשר למצוא (כמעט) הכל: תבלינים, חליטות, רטבים, קטניות, בצקים, זיתים טריים מכל הסוגים, כלים, שימורים, גלידות, מוצרים אמריקאים, מוצרים מקסיקאים, מוצרים מהמזרח הרחוק ומהמזרח הקרוב, יש אגף מיוחד לאפייה ולפיסול בבצק סוכר, בסופי שבוע יש ממולאים מבית סבתא, וכמובן – אגף ענקי של פירות יבשים מכל הסוגים.

ועכשיו, כשהשיר "ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות" הכי אקטואלי, קפצתי להתענג על מבחר הפירות היבשים שיש להם להציע.

אז מה חדש? ליצ'י מיובש

מה המוצר המפתיע? קלמנטינות מיובשות

ומה הכי מיוחד? תפוח בקינמון

ומה טעים? הכל, אבל אני במיוחד אוהבת את הג'ינג'ר המסוכרים

מה עוד לא היה לי אומץ לנסות? פרחי היביסקוס דמויי חיזרים  

ומה הייתי טוחנת בלי חשבון? ה-כל!

הנאה בערבון בלתי מוגבל

אני דנה, ויש לי וידוי:

ראיתי את ההצגה "המוגבלים", ובא לי לראות אותה שוב

יש לי מנוי להיכל התרבות של מודיעין מהיום הראשון.

כמי שאוהבת תאטרון, אבל לא יודעת אף פעם לבחור מה לראות, נוח לי שמחליטים עבורי.

את היום, השעה והכיסא בחרתי כבר מזמן. הם בוחרים לי את ההצגה, ולי רק נשאר לכתוב ביומן, ולא לשכוח להגיע ביום ובשעה הנכונה.

אני אוהבת את הציפייה לקראת המופע, את ההתרגשות שבאה לפני אירוע, את ההתארגנות ליציאה בערב, את ה'מינגלינג' שלפני ההצגה, הפגישות המהירות והחלפות המידע החטופות על המדרגות, את הציפייה כשנכנסים לאולם ורואים את התפאורה שעל הבמה, את המתח שיש באוויר כשהאור מחשיך, ואת הצלילה לתוך עולמות חדשים.

פעם הייתה לי תחושה שבתאטרון בארץ תמיד צועקים. אני לא יודעת אם השחקנים השתפרו או שאמצעי ההגברה השתכללו, אבל היום ההצגות זורמות והשחקנים נראים לי ממש טבעיים על הבמה.

אני לרוב לא עושה תחקיר על ההצגות, ומגיעה כמו 'טאבולה ראסה' – בלי שום דעות קדומות, ובדרך כלל אפילו לא יודעת מי השחקנים או על מה ההצגה. פשוט באה...

במקרה של "המוגבלים", התקשרו אלי מההיכל והציעו לי להחליף הצגה אחרת בהצגה הזאת. הסכמתי... מה אכפת לי?

וככה הגעתי, בלי ציפיות ובלי ידיעה מוקדמת על מה מחכה לי.

כבר בכניסה לאולם התפאורה עוררה ציפיות. אני חשבתי שמדובר במכבסה של ניקוי יבש, אבל מהר מאד התברר שאנחנו נמצאים בסלון כלות, המנוהל על ידי ורה ובעלה טוביה העבריין, שנכנס לנעליו הגדולות של אביה, בעסקים המפוקפקים של הברחת סמים.

כשהבן המוכשר שלהם מכניס לעסק טכנולוגיה מתקדמת, נראה שסוף סוף טוביה יצליח לגרום לאשתו קצת נחת, אבל אז העסקה מתפוצצת, והעבריין הכושל צריך למצוא דרך להעביר את הסמים למקדוניה.

בשלב זה נכנסים לסלון צמד אנשים עם מוגבלות, שמנסים להתרים אותם, כדי לאסוף כסף שיאפשר להם לנסוע עם ההצגה שלהם על רומאו ויוליה לפסטיבל של אנשים עם מוגבלויות שנערך ב...מקדוניה.

זה הרגע בו נדלקת הנורה הווירטואלית, וטוביה מחליט לנצל את האנסמבל של האנשים עם הצרכים המיוחדים כבלדרים, ללא ידיעתם.

ההצגה היא קומדיה (אבל מהסוג המצחיק באמת), ויש בה מחזה בתוך מחזה (שמשתלבים זה בזה בצורה נהדרת), יש בה הרבה מאד אנשים עם פגמים (אבל לכל אחד יש את הקסם שלו), ויש בה לגלוג על האנשים ה"רגילים" (אנחנו, הצופים במחזה?) והרבה מאד צחוק עם (ולא על) האנשים עם הצרכים המיוחדים.

אז אם עבורכם תאטרון מתקשר לזקנים משתעלים וזקנות עם מלאי בלתי נגמר של סוכריות עטיפות בצלופן, אתם יכולים להירגע, הצחוק באולם גובר על כל הרעשים המעצבנים האלה.

ואם גם אתם נרתעים כשאומרים לכם קומדיה, ועולה בראש מחזה צ'יזי עם בדיחות עדתיות וקומדיית סלאפסטיק, אל חשש! ההצגה הזאת פשוט קורעת!

צחקנו מההתחלה ועד הסוף, מההומור האינטליגנטי, מהניואנסים המעודנים, ממשחקי המילים, מאי-ההבנות הקטנות ומהדמויות הקומיות, שיצרו המחזאי גור קורן והבמאי גלעד קמחי, והפכו לאנושיות, מרגשות ומצחיקות, בזכות השחקנים המעולים האלה, שעשו לי ולכל אחד ואחת באולם את הערב: יורם טולדנו, ענת מגן שבו, אופיר וייל, אפרת בוימולד, אורנה רוטברג, יניב לוי, ליאור גרטי, נדב נייטס, אורטל אוחיון, דקלה הדר, יניב ביטון, חי מאור (וסליחה אם שכחתי מישהו...).

יצאתי מההצגה ואמרתי, שאני כבר מוכנה לראות אותה שוב.

תאטרון בית לסין, קניתם אותי! מתי אתם חוזרים למודיעין?

...ורק שאלה אחת נשארה לא פתורה: מה עושה שם תמונה של ששון גבאי על הקיר?