פרמיירה סוף!!!

עוד פרמיירה מושלמת של "זוז במחול", שעשתה לי טוב על הנשמה

איך שהזמן רץ לו...

חברתי היקרה והאהובה פתאום הודיעה לי, שכבר הגיעה העת למופעי הפרמיירה של סוף השנה ב"זוז במחול". ואני, שאין לי ילדים שרוקדים שם, לא ערה לכל ההתרגשות וההכנות שקודמות למופעים, ומופתעת שכבר הגענו לעוד סוף.

איזו חברה זו! מודיעה לי שיש מופעים, ושיש תאריכים, ושאשריין יום ושעה, ואני, כמו ילדה טובה וממושמעת, מגיעה.

ושלא תבינו אותי לא נכון, אני תמיד מגיעה בשמחה! כי מחול זה אהבה... מחול זה התמכרות... ומחול זה כמעט שריטה.

לא משנה איזה סוגים של מחול, לא משנה איזה מקצב ואיזה סגנון. תנו לי לראות אנשים רוקדים, ואני מוקסמת, מתרגשת, משתאה, דומעת, ו(אם להודות על האמת) קצת מקנאת (וגם מקנאה).

כבכל שנה, אני מתרווחת לי בכסא של היכל התרבות של מודיעין, קצת דרוכה ברגעים שלפני עליית המסך, מסתכלת על ההורים הנרגשים, שמגיעים עם זרי פרחים עבור הרקדניות/ים שלהם, על החברים והחברות של הרקדנים, שמגיעים בהמוניהם בסולידריות מרשימה, ואת הסבים והסבתות, שאני יודעת שלפעמים קצת קשה להם עם הווליום והמקצבים, אבל "מה לא עושים בשביל הילדים והנכדים...".

כמו תמיד, אני יושבת לי בכסא לאורך המופעים, וקצת מצטערת שהילדים שלי לא היו שייכים ל"תנועת הנוער" הזאת שנקראת "זוז במחול", כי הרקדנים הם לא רק מקצוענים, רואים שהם גם נהנים, ושומעים את זה תמיד בנאומי הפרידה של הבוגרים (השנה היו רק בוגרות), שמבעד לדמעות מדברים על פרידה מאנשים שהיו עבורם כמו משפחה, ממקום שהיה עבורם כמו בית שני (ולפעמים גם בית ראשון), וממורים ומנהלים שהיוו עבורם הורים חלופיים.

ואני, פתיה שכמותי, בוכה אתם. לא מכירה אותם. לא מכירה את המורים שלהם. לא מכירה את החברים שלהם. אבל אחרי שיצרתי אתם קשר עמוק במהלך מופע מחול מלא, בן כשעתיים, אני נרגשת יחד אתם ו(כמעט) חווה יחד אתם את קשיי הפרידה.

אבל בואו נעזוב את רגשנות היתר שלי, ונתמקד בעיקר – הריקוד.

הכרוז הודיע, שהשנה יש ל"זוז במחול" 13 מופעי פרמיירה. אני כמובן לא נכחתי בכולם, אבל באלה שכן נכחתי, זכיתי לחוויה שלא מביישת להקות מחול מקצועניות של בוגרים.

ובמופעים האלה אפשר לראות מגוון עצום של סגנונות ומקצבים: לצד הסגנונות המוכרים והאהובים, כמו מחול ישראלי וג'אז, היו היפ-הופ וברייקדאנס, קצת מחול מזרחי, הרבה פלמנקו, וגם את הרקדניות הקטנטנות ונשים הבוגרות:

משתתפות חוגי המחול לגיל הרך, בובות קטנות בנות שלוש או ארבע, שהיו מתוקות וחינניות, וראית עליהן שהן מקבלות את כל היסודות והצעדים שצריך, כדי שיום אחד גם הן יגיעו לאחת הלהקות הייצוגיות המקסימות של הסטודיו.

ומנגד – קבוצת האמהות, נשים בגילי (טוב, אולי קצת יותר צעירות), שלא ויתרו על אהבת נעורים, וממשיכות היום לרקוד, גם כשכוח הכבידה עובד חזק, וגם כשהגוף כבר לא מגיב כמו פעם, והופיעו על הבמה לצד בנותיהן (או ילדות שהיו יכולות להיות בנותיהן) בכבוד ובמקצועיות.

אחת אחת עלו הלהקות לבמה, בזו אחר זו, בכל פעם עם תלבושת אחרת, בכל פעם בקצב אחר, בסגנון אחר ועם כוריאוגרפיות שונות. ומתוך התנועות עלו סיפורים, אגדות, מסרים חברתיים וגם תובנות על החיים, שהשאירו לי חומר למחשבה.

מילות השירים התאימו לתנועות, שהתאימו לבגדים, שהתאימו למקצב, והכל ביחד יצר ריקודים נהדרים!

ותוך כדי, לקחו אותי למסע בזמן ולמסע מסביב לעולם. הייתי באפריקה, הייתי בהודו, בנפאל, בערב הסעודית, במדרכות של הארלם, בבימת הבולשוי ברוסיה, בקרנבל של בברזיל, בצרפת, במדריד, בסמטאות של מאה שערים, חזרתי בזמן לינקות ולילדות, דלגתי קדימה לזיקנה, קפצתי לבקר בארץ ישראל הישנה והטובה... והכל כאן, במודיעין 2015!

אני לא יודעת איך הן עושות את זה, הקטנטנות האלה. מחליפות תלבושות במהירות הבזק, יודעות מאיפה לעלות, היכן לעמוד על הבמה, לאן להסתובב, איך לא להתנגש עם שאר הרקדנים שעל הבמה, זוכרות את הצעדים של אינספור ריקודים שונים, עושות קפיצות, שפגטים ודילוגים, שמצריכים כושר גופני לא מבוטל, וגם מצליחות לחייך לקהל תוך כדי, כאילו הכל בא להן לגמרי בקלות...

והבגדים, הו, הבגדים... הייתי שמחה לגלות איפה שמורות כל התלבושות המדהימות האלה, להתגנב לשם בלילה ולמדוד את השמלות המנוקדות, הבגדים עם הפרנזים והנוצות, הנצנצים והפעמונים, התחפושות של הנסיכות, מדי הצבא הנוקשים והשמלות הענוגות של הגבירות. כל הצבעים, המרקמים, התצורות והגזרות אפשר למצוא שם... חלומה של כל "פשניסטה"!!!

(רק על "כתונת המשוגעים" הלבנה הייתי מוותרת. אמנם אני קצת שרוטה על מחול, אבל לפחות מודעת לזה...)

תודה לך חברתי היקרה, שיודעת איך לעשות לי טוב על הנשמה, 

ותודה לכם, "זוז במחול", על עוד מופע פרמיירה סוף...

נתראה בשנה הבאה....

  

הקיץ של פדריק

לכבוד הקיץ שהגיע, החלטנו לדגום את התפריט הקיצי של מסעדת פדריק בפאתי מודיעין

ראינו שיש בפדריק תפריט קיץ חדש, ולא היינו צריכים יותר מזה, כדי לעשות 'חשב מסלול מחדש', ולתת לנהג האוטומטי שלנו להוביל אותנו לכיוון ישפרו (או מרכז עינב, אם להאמין לשלט...).

אומרים שאין חכם כבעל נסיון, והנסיון שלנו הוא תמיד טוב אצל הפדריקים. אז הגענו באחר צהריים שמשי למסעדה החביבה עלינו, עם בטן מקרקרת ותקוות גבוהות.

את התפריט של פדריק אנחנו מכירים ואוהבים. מאז שהמסעדה החמודה הזאת נפתחה לפני משהו כמו שנתיים, אנחנו שם, על בסיס (כמעט) קבוע.

בכל עונה הם משנים, מוסיפים, מגוונים ומחדשים, ותמיד כיף לנו לנסות את המנות החדשות, יחד עם המנות הוותיקות שאנחנו אוהבים.

הפעם, ניסינו כמה וכמה מנות, ותיקות וחדשות, וכולן היו מצוינות. אבל אני רוצה לספר לכם על שתי מנות צמחוניות חדשות ומופלאות שניסינו.

בתקופה האחרונה, החבר'ה של פדריק מוסיפים עוד ועוד מנות צמחוניות וטבעוניות לתפריט, ולמרות שלא ניתן לחשוד בנו שאנחנו מוותרים על בשר, אנחנו מנסים בשמחה גם מנות שהן על טהרת הצומח. כאלה אנחנו...רוקדים על כל החתונות...

אז בין כל שאר המנות שלקחנו, היו גם קרפצ'יו סלק וגם סלט קיסר.

הקרפצ'יו עשוי מפרוסות דקיקות של סלק אדום, מתובל בחומץ בלסמי ובקרעי גבינה מלוחה. צבעו האדום-בורדו הלוהט של הסלק, יחד עם לובן הגבינה, הופכים את המנה הטעימה הזאת ליצירת אמנות חושנית ומגרה.

הסלט הוא רענן, עם חסה שמתפצחת בפה, קרוטונים קריספיים, גבינה טובה, רוטב מעולה ואנצ'ובי עדין, שמשאיר טעם של עוד...

אבל מה שזכה אצלנו לתואר "המרענן הרשמי של הקיץ" הוא הקוקטייל החדש והמסקרן – "ליידי געגע". לא יודעת מה יש שם, אבל בפעם הבאה אני ממנה נהג תורן, ובודקת מה זה הדבר המקסים הזה, שמוגש בתוך אמבטיית קצף, יחד עם ברווזון וגלגל הצלה. 

תגידו לי, יש יותר קיץ מזה?

תמיד כיף לגלות מקומות חדשים, אבל לנו טוב ונעים לחזור למסעדה, שהפכה למקום הבילוי המועדף עלינו, (כמעט) בכל שעות היממה: ארוחת בוקר בשישי, ארוחת צהריים בימי חול או שבת, נשנוש של אחר הצהריים, ארוחת ערב משפחתית, או בילוי לילי בזוג או עם חברים.

תמיד הם מכינים לנו הפתעות, ואנחנו אף פעם לא מתאכזבים.

לחיי הקיץ ולחיי הפדריקים!

בוקר של כיף עם אנג'לו

בכל בוקר, כשאני עומדת בפקקים ביציאה ממודיעין, אני מקללת.

לא ברור את מי, אבל אני מקללת.

אני לא מצליחה להבין, למה כ-ל תושבי מודיעין צריכים לצאת מהעיר (ועוד בדיוק באותו הזמן כמוני...), כדי להרוויח את לחמם.

ואז אני לוקחת יום חופש, ומגלה שלפחות חצי מהאנשים בעיר שלי עובדים מהבית, ועורכים את פגישות העסקים שלהם בבתי הקפה הפזורים בעיר.

אז השבוע לקחתי לי יום של חופש מהעבודה, והחלטתי לפנק את עצמי בארוחת בוקר שווה. הפור נפל על קפה אנג'לו הוותיק והטוב, שנמצא בהיכל התרבות שלנו, ותמיד שווה לחזור אליו.

אז הגעתי למקום על-הבוקר, ונדהמתי לגלות שקשה למצוא שולחן ריק, כי כל המסעדה מלאה בבעלי עסקים מקומיים, שמקיימים שם פגישות עבודה.

כיון שאני אוהבת להמציא לעצמי סיפורים על העולם שמסביבי, כבר יש לי תמונה די ברורה מי היו כל האנשים שהקיפו את השולחן שלי:

למשל, הבחורה שישבה בשולחן לידי, עם לפטופ שלוף, היא בוודאות כתבת טכנית של חברת הי-טק. משהו בנחישות הלחיצות שלה על המקלדת אמר לי, שהיא לא כותבת תסריטים למגירה;

או הגבר המבוגר והגבר הצעיר, שהיו מימיני, הם ללא ספק אנשי כספים. וזה לא בגלל ששמעתי מהם קטעי מילים כמו "שנה פיסקלית" ו"גרעון אקטוארי", אלא בגלל הבגדים שהם לבשו, והחשיבות שהם הפריחו סביבם;

או שלוש הנשים שחלקו ארוחת בוקר בשולחן גדול לצדי. הן ממש לא נראו לי כמו חברות, שעורכות פגישת איחוד מרגשת. אחת הייתה עם מחשב, אחת עם מחברת עבת כרס, והשלישית דברה בטון כזה, שהיה ברור שהיא הלקוחה והן מספקות לה שירות כלשהו. 'אבל איזה שירות?', שאלתי את עצמי... אולי הפקת אירועים? אולי כתיבת סרטון תדמית? שפת הגוף לא גלתה לי, אבל האקססוריז שלהן הלשינו, שהן עוסקות במשהו יצירתי, ושהן בפירוש לא רואות חשבון;

לגבי הבחור והבחורה, שהסתודדו בפינה, אני לא לגמרי סגורה. אני כמעט משוכנעת שהם לא מנהלים רומן סודי. הם לא נראו לי מתאימים. אני לא יודעת להסביר למה, אבל ההחלטה נפלה על כך, שהם בדיוק בשלבים של הקמת עסק משותף, ויצאו לסגור את הפרטים האחרונים.

ראיתי בעיני רוחי את הגבר יוצא מהבית, כדי להתרחק מהמטבח הביתי, שנראה כמו שדה קרב, אחרי שהכין ארוחת עשר לשלושה ילדים קטנים, ואת הבחורה נועלת את הפלדלת, ומשאירה מאחור את חדר העבודה הדומם שלה בבית.

ומה אתי?

אני השארתי מאחור את העבודה, הדאגות, הלחצים והפקקים.

ישבתי לי שם, במסעדה שבלב בית תרבות שוקק, ונהניתי מארוחת בוקר מפנקת, אותה חלקתי רק עם עצמי.

מיץ תפוזים טרי, לחם טרי זרוע גרעינים, מלווה במטבלים וממרחים טעימים, חביתה עם כל טוב, עשויה כמו שאני אוהבת, ולסיום קפה הפוך, חם וחזק בדיוק במידה.

רק קרואסון פריך ומתפורר היה חסר, כדי שהתמונה תהיה מושלמת.

מלצרים צעירים ויעילים הסתובבו, ובדקו כל הזמן אם אני וכל ידידי הווירטואלים מרוצים. אני הייתי סופר-מרוצה.

ואז, אחרי פינוק של בוקר, יכולתי להמשיך למטלות קצת פחות מענגות, כמו קניות בסופר, תור לבדיקה תקופתית אצל הרופא שלי, דייט עם הספרית שלי, והספקתי לחזור בשעת צהריים לבית הפרטי שלי (שנדהם לראות אותי באמצע היום באמצע השבוע), למנוחה וצבירת כוחות, לקראת העמידה בפקקים בבוקר שלמחרת.

מאורת ג'אז בלב הקניון

הרגשתי כאילו נקלעתי למאורת ג'אז בשכונת הארלם בניו-יורק, או למועדון סווינג בלב לבה של ניו אורלינס.

כמה מוזר היה לצאת מהמופע, כשקולנוע רב-חן ממולי ודוכן עם מסטיק עלמה משמאלי; שהאנשים סביבי דברו עברית, רוסית וספרדית, אבל לא אנגלית; ושהמכונה בחניון בקשה ממני תשלום בשקלים, ולא בדולרים.

מצאתי את עצמי ברביעי בערב באולם עינן בקניון מודיעין, עם כרטיס למופע ג'אז.

בטרם התחיל הקונצרט, נהנינו ממופע מקדים ב(בניו-אורלינס קוראים לזה פואייה. אצלנו זו סתם מבואה), של תלמידי מגמת המוזיקה, כאן אצלנו במודיעין, בתיכון עירוני א'. חבורת גברברים צעירים נגנו קטעי ג'אז, מוכרים יותר ופחות, בכישרון רב, בעוד מנהל המגמה שלהם, המוזיקאי שחר גלינה, צופה מהצד ונותן הוראות, בסימנים מוסכמים שרק להם הם מובנים.

ראיתי את הבחורים האלה, שהמוזיקה כל כך בוערת בעצמותיהם, שלא אכפת להם שחבורת זקנים עומדת וצופה בהם. דמיינתי את השעות של החזרות, את האימונים המפרכים וההשקעה האינסופית, שמצמיחה יכולת כזאת, גם אם הם שדרו נינוחות נונשאלנטית של מתבגרים טיפוסיים.

חשבתי על הילדים שלי, שניסו לנגן בכלים שונים (וגם משונים), ושאלתי את עצמי אם הם ויתרו מהר מדי, או שאני ויתרתי להם מוקדם מדי. והצטערתי שלא שמתי יותר דגש על החשיבות שבהתמדה...

ואז נכנסנו לאולם, ועל הבמה עמדה בחורה עם שמלה צבעונית כובשת, וממנה התברר לי שיש במודיעין סדרת קונצרטים שנקראת "ג'אז חם", ושהמופע הזה הוא כבר השביעי במספר. לפניו היו כבר אורחים מארצות הברית, אנגליה ושוויץ, מלווים בנגנים ישראלים, ובחודש הבא יגיעו גם אורחים מאיטליה.

אחריה עלה לבמה וויין אסקופרי מארה"ב חמוש בסקסופון טנור, נטליה סמירנובה אשר על הפסנתר והשירה הגיעה הישר מרוסיה, והכוח המקומי כלל את דור סמוכה על קונטרבס ושי זלמן החד פעמי על התופים.

משך כשעתיים, הם נגנו קטעי ג'ז של בילי סטרייטהון ודיוק אלינגטון. לא הכרתי שום דבר, ובכל זאת נהניתי מאד.

כשהתעייפתי מלהסתכל על הנגנים, פזלתי לצדדים, כדי לראות מי האנשים שהולכים לקונצרט ג'אז באמצע השבוע, באמצע הקניון. היו שם מכל הסוגים, הגילאים והסגנונות. צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, צברים ועולים חדשים, וכולם נענעו את הראש, טפחו בידיים או הזיזו את הכתפיים בתנועה בלתי נשלטת, מותאמת למקצב ולצלילים שבקעו מהבמה.

היה פשוט נפלא! וההפתעה שכל זה קורה כאן אצלנו בבית, מתחת לאף שלי, השאירה אותי חסרת מילים, בדיוק כמו נעימות הג'אז, שעדיין מתנגנות לי בראש...

מומלץ בחום להגיע למופעי "ג'אז חם" הבאים.

אני אהיה שם. ובאותה הזדמנות גם אקנה לי גם מנוי לכל הסדרה של השנה הבאה.

לפרטים על הסדרה:

www.hotjazz.co.il

לפרטים על המופעים במודיעין:

www.shows.org.il

אוי לא! אביב הגיע...פסח באאאאאא! על מחלת ה-Pesachus Jananus כבר שמעת?

הרשו לי להשמיע דעת מיעוט, ולצאת נגד המחלה האיומה הזאת, הקרויה "טירוף נקיונות הפסח", או בשמה הלועזי Pesachus Jananus"".

כחודש לפני שלוח-השנה בכלל זוכר שחג הפסח עומד להגיע, מתחיל מבול של פרסומות לחומרי ניקוי קסומים, שמעלימים כתמים, כאילו היו תלמידים בבית-הספר הוגוורטס. פרזונטוריות מפוקפקות מספרות לנו על נפלאותיו של המוצר, ואף מילה לא נאמרת על חיות שניזוקו בעת רקיחת החומרים, ולא על שאיפת חומרים רעילים, ובטח שלא על סכנה לבריאות הנפשית של המנקה.

לפתע, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו במתקפת חייזרים, ומכל מסך ניבטים אלינו רובוטים שמנקים כאילו אין מחר, ומכשירים חשמליים שמבטלים כל אפשרות ללכלוך על כל בגד או כלי בייקום.

בעונה זו יוצאת מרבצה אותה חיה הקרויה "באלאבוסטע", שהיא זן נפוץ של נשים, שחושבות שנשיותן / אמהותן / יהדותן / חשיבותן נמדדת במידת נקיון הבית שלהן.

והן מתחילות לדבר על סידורי ארונות, להציע מוצרים משומשים למכירה, לדווח על אזורים בבית שנכבשו, ויעדים מבוצרים שטרם השתלטו עליהם.

ואני מתיצבת כאן היום, בראש מורם, יוצאת קבל יעה וליפה, ומכריזה בפה מלא, שאני לא איכנע לסחטנות הזו. אני לא מנקה!!

בני ביתי ואני חיים בשלווה ובנחת כל ימות השנה בבית, והוא נראה לנו נקי דיו. גם הבדיקות הרפואיות התקופתיות שאנחנו עוברים מעידות, שאנחנו לא נושמים יותר מדי קרדית האבק, בעוד הקיבה שלנו טרם אותתה ששיירי עלי כוסברה יבשים שנותרו במקרר הביאו להרעלתה.

אם הבית שלי ראוי למחייה בכל ימות השנה, מה יום מיומיים? מה נשתנה?

למה צריך להפוך הכל? להרים, להזיז ולשנות?

אני מבינה, שלפעמים כדאי לחדש ולרענן. בכל זאת, אביב הגיע ותחושת לידה מחדש באוויר, אבל בואו לא נסחף, אוקי?

במקום להיות בבית, בואו נצא לטייל וליהנות מהפריחה המדהימה שמסביבנו.

במקום לעמול יומם וליל במטבח, ושכולם יצאו מהסעודה עם מכנסיים מתפוצצים, בואו נכין ארוחת חג טעימה ומזינה, ואפילו נזמין מכל אחד מהאורחים היקרים שלנו לתרום למאמץ המלחמתי, ולהביא מנה משלהם.

במקום לרטון ולהתלונן, בואו נתקבץ בשמחה סביב השולחן, כל בני המשפחה, נשיר שירים שמחים (ורצוי בשפה שכולנו מבינים) (ולא, סבאל'ה, ארמית לא נחשבת שפה שמישהו מבין במילניום הנוכחי...) ונהנה מההתחדשות באוויר.

ואם בכל זאת חייבים לנקות, אפשר בבקשה לדאוג ל"שוויון בנטל" לבני כל המינים וכל הגילאים? (ואני לא מתכוונת רק לשטיפת הרכב, מתוק שלי...), כדי שאמא תהיה שמחה וטובת לב בסדר, ולא תגיע לשולחן באפיסת כוחות מנקיונות ובישולים, ונטולת כל חדוות החג.

אפשר?

ו...שיהיה חג שמייח!