כנסיית השכל כבשה את ענבה

וואו! יצאתי פעורת פה מהמופע המדהים של כנסיית השכל, שנערך בפארק ענבה במודיעין, ביום ה', 3.9.15. 

אני לא יכולה להגיד שאני האוהדת מספר אחת של הלהקה;

אני גם לא יכולה להגיד שיש לי דיסקים שלהם בארגז הדיסקים (מישהו עוד שומע דיסקים בימינו, חוץ ממני??);

ואני לא מצליחה לזכור את שמותיהם של כל חברי הלהקה;

אבל... מה שאני כן יכולה לומר, הוא שיש לנו כאן בארץ להקה מדהימה, שיודעת לתת שואו, להקרין צניעות ולשדר מקצועיות, ולסחוף אלפי אנשים זרים אחריהם, וכל זה בעזרת אותיות שמתחברות למילים שהופכות לשירים, ותווים שהופכים ללחנים, וביחד יוצרים קסם אמיתי!

לפני כשנה ראיתי אותם, כאן אצלנו במודיעין, כשהתארחו באולפן של ערוץ 9, וגם פרסמתי על זה רשומה:

http://mylifebydana.blogspot.co.il/2014/06/blog-post_26.html

הם היו טובים מאד ונהניתי, אבל זה היה משהו אחר לגמרי...

סיקרתי גם מופע של "זוז במחול", עם ריקוד שהוא פרשנות מדהימה לשיר שלהם "תנו לי לשתות":

https://www.youtube.com/watch?v=55e8rGEa15o

ועכשיו... על במת ענק, עם תאורה וסאונד מעולים, עם תזמורת ענקית של נגנים וזמרים שליוו אותם, עם מסכי ענק ,שמימי האגם מרצדים מאחוריהם, האפקט היה מופלא!

את הערב פתח מופע חימום מינורי ויפה. הדס קליימן ואביב בכר עם גיטרה וצ'לו וקולות יפים והרמונים. לזכותם יאמר, שקשה להעלות מופע בפני קהל, שדי ברור שלא בא כדי לראות אותך.

אחריהם עלו על הבמה, בזה אחר זה, נואמים מכובדים, שאף אחד לא באמת רצה לשמוע מה שיש להם לומר. אז כשירות לציבור, הרשו לי לציין שתי נקודות אור, בולטות בתרבותיותן:

•  נעם סמל, מנכ"ל תאטרון הקאמרי, ראה לנכון להודות למי שהביא את המופע הזה לפתחנו, ובאותה הזדמנות גם קצת להתנשא עלינו, אנשי הפריפריה. הוא קבע שיש ילדים בקהל, שאף פעם לא ראו קונצרט בחייהם, ובזכות העובדה שהכרטיס עלה רק 20 שקלים, ילדים אלה נחשפו סוף סוף לתרבות...
• שרת החינוך הפגינה הרבה מאד דרך ארץ ותרבות, בעודה צועקת לקהל "כפיים לכם!!". לא, את...

ואז הגיע מסמר הערב:

הלהקה הוותיקה (כבר יותר מרבע מאה על הבמה) עם השם המסתורי העלתה מחדש את המופע שלהם "אוטוביוגרפיה", שנגנז לכמה שנים, וחזר כעת (הודות למפעל הפיס. כפיים להם!!).

שיר הנושא של המופע נפתח במילים:

לא רחוק מכאן, 
יכול להיות בכל מקום בארץ, 
שם נולדתי תחת שמי תמוז מותכים.

ובאמת, הם הגיעו משדרות, לא רחוק מכאן, אבל יכולים היו להגיע מכל מקום בארץ, ומדברים בשפה שמבינים בכל מקום בארץ. הם מספרים את האוטוביוגרפיה שלהם, עם חוויותיהם האישיות, אבל אלה הן גם חוויותינו. אותם פחדים, אותן אהבות, אותן אכזבות ואותן תקוות.

והם, בני בלי-גיל. להקת רוק של גברים, שמשוררים שירים, עם דימויים פיוטיים ומשפטים ציוריים:

אפילו בדגים שוחים בנהרות, 
יש זיכרון של ים, זרמים ומצולות. 
אפילו ציפורים שנולדות בכלוב, 
הן זיכרון של אור, רוחות וצמרות.

הדשא של פארק ענבה היה מלא עד אפס מקום. היו שם צעירים ומבוגרים. הורים עם ילדים, בני נוער, צעירים ובוגרים. המוזיקה דברה אל כולם. והמוזיקה דברה רק אלי... 

תראי איך אני שר לך,
איך אני נקרע, 
תראי איך אני שר לך, 
שירים מהמגירה. 
לעוף אל השמיים, 
לגעת בחיים, 
ליפול אל תוך המים, 
קצף וגלים.

תודה לכם, כנסיית השכל.

אני מסירה בפניכם את הכובע... 

על שהפכתם את יום חמישי הראשון של חודש ספטמבר ליום של חג.

או כמו שאמרה כבוד השרה: "כפיים לכם!!"

מוזיקה וענווה

מי אמר שמודיעין זו עיר שינה?

מופעי מוזיקה שווים במסגרת לילות ענVה

מי אמר שמודיעין זו עיר שינה? הקיץ הזה העיר שוקקת פעילות. בכל שעות היום. וגם בלילה.

אז... היו לנו מגלשות מים ענקיות, והיו ירידי החלפת ספרים, והיו קבלות שבת, וסרטים ומופעים לילדים, ועוד שלל אירועים שבטח פספסתי, אבל אני רוצה לדבר אתכם על "לילות ענבה".

במוצאי שבת, אחת לשבועיים, זרקורים רבי עוצמה מאירים את שמי העיר ואת פארק ענבה. ומאות (כן, מאות. נחזור למספר הזה מאוחר יותר) אנשים נוהרים אל עבר האמפי שבפארק.

זוגות זוגות, קבוצות קבוצות, הם מתיישבים בכסאות המתכת (שהספיקו כבר להצטנן קצת מהחום הנורא שאופף אותנו) או פורסים מחצלות ושמיכות על הדשא, שולפים בירות וכיבוד קל, ומתכוננים לערב של אחלה מוזיקה.

התחלנו את העונה עם "להקת התפוזים", ששרו לנו את הקלאסיקות הישראליות והקפיצו את כולם. גדולים וקטנים, דתיים וחילוניים. כולם שרו, רקדו, או לפחות התנועעו לפי הקצב. היה נפלא לראות גם את הילדים הקטנים מסביב שרים את כל המילים של השירים יחד אתנו.

המשכנו אל מה שהיה (לפחות עבורי) השיא עד כה – המופע המחשמל של "להקת רוקוויל".

לא משנה כמה פעמים אוליב יגיע למודיעין עם הלהקה שלו, אני תמיד שם, ואני תמיד נהנית! הפעם, לכבוד ט"ו באב והירח המלא שהיה תלוי מעלינו, הם העלו מופע של שירי אהבה מאז ומעכשיו.

הקהל נהנה מכל רגע, אבל השיא הוא תמיד, כשהם עוברים לקאברים שלהם ללהקת קווין. הם כל כך טובים ונאמנים למקור, שנראה לי שאם נשים "שאזאם", גם התוכנה תתקשה להבחין בין אוליב לבין פרדי.

הקהל היה משולהב, והרחבה שלפני הבמה הייתה מלאה עד אפס מקום בעשרות מפזזים.

בסוף המופע, לא היה ברור מי התאמץ יותר. הצופים הרוקדים או האמנים שעל הבמה. 

We thank you all!!

השבוע הגיעו אלינו איקי לוי ו"הראסטה היברו מאן" (או שמא היו אלה ההיברו ראסטה מאן? אני ממש לא סגורה על זה...) שנתנו לשירים מוכרים את המקצב והגרוב של מוזיקת רגאי. כוורת ובוב מארלי התערבבו על הבמה, והקפיצו גם את הקהל וגם את הסולן התזזיתי, שלא הפסיק להתלהב מהאנרגיה המטורפת של הקהל המקומי. יא מאן!

כיף לראות קהל מגוון, מכל שכונות העיר, מכל קבוצות הגיל, מכל פלחי האוכלוסייה, נפגשים על שפת האגם שלנו. זה הזכיר לי את אותם שבטים, המתכנסים על גדות הנהר המקומי, לטקס פולחן, שכולל דקלום פסוקים וקפיצות למיניהן.

כיף לראות וכיף להיות. אנחנו כבר מחכים בכליון עיניים למופע של ה"היביג'יביז" בעוד שבועיים, וכמובן לשירי מימון ושמעון בוסקילה, שאמנם יופיעו באמפי בעמק החולה ולא בענבה, אבל בטוח שיהיה אשש...

ובאשר למספרים:

אמרתי שמאות אנשים נוהרים למופעים.

אבל בעיר מודיעין, שגרים בה עשרות אלפים, אני קצת מאוכזבת שנשארים בפארק עוד מקומות שאפשר לראות בהם את הדשא.

איך זה שלא כו-לם מגיעים למופעים החינמיים האלה, שעושים טוב על הלב ומהווים ספתח מושלם לעוד שבוע של עומס חום בלתי נסבל?

איך זה שלא כל מי שאני מכירה בעיר מגיע לשם ליהנות יחד אתנו?

ברור שלא כולם יודעים מזה, כי לו ידעו, ודאי שהיו מגיעים. מה, לא?

אז, חברים, תבואו! בטוח שיהיה כיף...

לא צריך לנסוע רחוק.

לא צריך לגהץ את האשראי.

לא צריך להתלבש יפה.

לא צריך להתכונן.

פותחים את הדלת. צועדים ברגל כמה דקות (מי יותר, מי פחות...) אל מרכז העיר ושמאלה, ואתם שם. במופע הכי חם בעיר.

מחכים לכם...

ועוד מילה 1: 

בואו ננסה לאמץ את השם המקסים "פארק ענבה" עם V. כמו ענווה, שזה משהו שלא יזיק לאף אחד מאתנו, וזה כל כך הרבה יותר יפה בעיני. ואולי נתחיל בכך שעיריית מודיעין תשנה את הכיתוב והניקוד על שלטי ההכוונה שלה.

ועוד מילה 2:

מתי כבר נוכל לוותר על השם הארוך והמייגע הזה מודיעין-מכבים-רעות? שם העיר הוא מודיעין. לא צריך שכל אמן שמגיע לכאן יוכנס למאבקי הכוחות של היישובים שסופחו לעיר שלנו. בואו נתקדם...

פרמיירה סוף!!!

עוד פרמיירה מושלמת של "זוז במחול", שעשתה לי טוב על הנשמה

איך שהזמן רץ לו...

חברתי היקרה והאהובה פתאום הודיעה לי, שכבר הגיעה העת למופעי הפרמיירה של סוף השנה ב"זוז במחול". ואני, שאין לי ילדים שרוקדים שם, לא ערה לכל ההתרגשות וההכנות שקודמות למופעים, ומופתעת שכבר הגענו לעוד סוף.

איזו חברה זו! מודיעה לי שיש מופעים, ושיש תאריכים, ושאשריין יום ושעה, ואני, כמו ילדה טובה וממושמעת, מגיעה.

ושלא תבינו אותי לא נכון, אני תמיד מגיעה בשמחה! כי מחול זה אהבה... מחול זה התמכרות... ומחול זה כמעט שריטה.

לא משנה איזה סוגים של מחול, לא משנה איזה מקצב ואיזה סגנון. תנו לי לראות אנשים רוקדים, ואני מוקסמת, מתרגשת, משתאה, דומעת, ו(אם להודות על האמת) קצת מקנאת (וגם מקנאה).

כבכל שנה, אני מתרווחת לי בכסא של היכל התרבות של מודיעין, קצת דרוכה ברגעים שלפני עליית המסך, מסתכלת על ההורים הנרגשים, שמגיעים עם זרי פרחים עבור הרקדניות/ים שלהם, על החברים והחברות של הרקדנים, שמגיעים בהמוניהם בסולידריות מרשימה, ואת הסבים והסבתות, שאני יודעת שלפעמים קצת קשה להם עם הווליום והמקצבים, אבל "מה לא עושים בשביל הילדים והנכדים...".

כמו תמיד, אני יושבת לי בכסא לאורך המופעים, וקצת מצטערת שהילדים שלי לא היו שייכים ל"תנועת הנוער" הזאת שנקראת "זוז במחול", כי הרקדנים הם לא רק מקצוענים, רואים שהם גם נהנים, ושומעים את זה תמיד בנאומי הפרידה של הבוגרים (השנה היו רק בוגרות), שמבעד לדמעות מדברים על פרידה מאנשים שהיו עבורם כמו משפחה, ממקום שהיה עבורם כמו בית שני (ולפעמים גם בית ראשון), וממורים ומנהלים שהיוו עבורם הורים חלופיים.

ואני, פתיה שכמותי, בוכה אתם. לא מכירה אותם. לא מכירה את המורים שלהם. לא מכירה את החברים שלהם. אבל אחרי שיצרתי אתם קשר עמוק במהלך מופע מחול מלא, בן כשעתיים, אני נרגשת יחד אתם ו(כמעט) חווה יחד אתם את קשיי הפרידה.

אבל בואו נעזוב את רגשנות היתר שלי, ונתמקד בעיקר – הריקוד.

הכרוז הודיע, שהשנה יש ל"זוז במחול" 13 מופעי פרמיירה. אני כמובן לא נכחתי בכולם, אבל באלה שכן נכחתי, זכיתי לחוויה שלא מביישת להקות מחול מקצועניות של בוגרים.

ובמופעים האלה אפשר לראות מגוון עצום של סגנונות ומקצבים: לצד הסגנונות המוכרים והאהובים, כמו מחול ישראלי וג'אז, היו היפ-הופ וברייקדאנס, קצת מחול מזרחי, הרבה פלמנקו, וגם את הרקדניות הקטנטנות ונשים הבוגרות:

משתתפות חוגי המחול לגיל הרך, בובות קטנות בנות שלוש או ארבע, שהיו מתוקות וחינניות, וראית עליהן שהן מקבלות את כל היסודות והצעדים שצריך, כדי שיום אחד גם הן יגיעו לאחת הלהקות הייצוגיות המקסימות של הסטודיו.

ומנגד – קבוצת האמהות, נשים בגילי (טוב, אולי קצת יותר צעירות), שלא ויתרו על אהבת נעורים, וממשיכות היום לרקוד, גם כשכוח הכבידה עובד חזק, וגם כשהגוף כבר לא מגיב כמו פעם, והופיעו על הבמה לצד בנותיהן (או ילדות שהיו יכולות להיות בנותיהן) בכבוד ובמקצועיות.

אחת אחת עלו הלהקות לבמה, בזו אחר זו, בכל פעם עם תלבושת אחרת, בכל פעם בקצב אחר, בסגנון אחר ועם כוריאוגרפיות שונות. ומתוך התנועות עלו סיפורים, אגדות, מסרים חברתיים וגם תובנות על החיים, שהשאירו לי חומר למחשבה.

מילות השירים התאימו לתנועות, שהתאימו לבגדים, שהתאימו למקצב, והכל ביחד יצר ריקודים נהדרים!

ותוך כדי, לקחו אותי למסע בזמן ולמסע מסביב לעולם. הייתי באפריקה, הייתי בהודו, בנפאל, בערב הסעודית, במדרכות של הארלם, בבימת הבולשוי ברוסיה, בקרנבל של בברזיל, בצרפת, במדריד, בסמטאות של מאה שערים, חזרתי בזמן לינקות ולילדות, דלגתי קדימה לזיקנה, קפצתי לבקר בארץ ישראל הישנה והטובה... והכל כאן, במודיעין 2015!

אני לא יודעת איך הן עושות את זה, הקטנטנות האלה. מחליפות תלבושות במהירות הבזק, יודעות מאיפה לעלות, היכן לעמוד על הבמה, לאן להסתובב, איך לא להתנגש עם שאר הרקדנים שעל הבמה, זוכרות את הצעדים של אינספור ריקודים שונים, עושות קפיצות, שפגטים ודילוגים, שמצריכים כושר גופני לא מבוטל, וגם מצליחות לחייך לקהל תוך כדי, כאילו הכל בא להן לגמרי בקלות...

והבגדים, הו, הבגדים... הייתי שמחה לגלות איפה שמורות כל התלבושות המדהימות האלה, להתגנב לשם בלילה ולמדוד את השמלות המנוקדות, הבגדים עם הפרנזים והנוצות, הנצנצים והפעמונים, התחפושות של הנסיכות, מדי הצבא הנוקשים והשמלות הענוגות של הגבירות. כל הצבעים, המרקמים, התצורות והגזרות אפשר למצוא שם... חלומה של כל "פשניסטה"!!!

(רק על "כתונת המשוגעים" הלבנה הייתי מוותרת. אמנם אני קצת שרוטה על מחול, אבל לפחות מודעת לזה...)

תודה לך חברתי היקרה, שיודעת איך לעשות לי טוב על הנשמה, 

ותודה לכם, "זוז במחול", על עוד מופע פרמיירה סוף...

נתראה בשנה הבאה....

  

הקיץ של פדריק

לכבוד הקיץ שהגיע, החלטנו לדגום את התפריט הקיצי של מסעדת פדריק בפאתי מודיעין

ראינו שיש בפדריק תפריט קיץ חדש, ולא היינו צריכים יותר מזה, כדי לעשות 'חשב מסלול מחדש', ולתת לנהג האוטומטי שלנו להוביל אותנו לכיוון ישפרו (או מרכז עינב, אם להאמין לשלט...).

אומרים שאין חכם כבעל נסיון, והנסיון שלנו הוא תמיד טוב אצל הפדריקים. אז הגענו באחר צהריים שמשי למסעדה החביבה עלינו, עם בטן מקרקרת ותקוות גבוהות.

את התפריט של פדריק אנחנו מכירים ואוהבים. מאז שהמסעדה החמודה הזאת נפתחה לפני משהו כמו שנתיים, אנחנו שם, על בסיס (כמעט) קבוע.

בכל עונה הם משנים, מוסיפים, מגוונים ומחדשים, ותמיד כיף לנו לנסות את המנות החדשות, יחד עם המנות הוותיקות שאנחנו אוהבים.

הפעם, ניסינו כמה וכמה מנות, ותיקות וחדשות, וכולן היו מצוינות. אבל אני רוצה לספר לכם על שתי מנות צמחוניות חדשות ומופלאות שניסינו.

בתקופה האחרונה, החבר'ה של פדריק מוסיפים עוד ועוד מנות צמחוניות וטבעוניות לתפריט, ולמרות שלא ניתן לחשוד בנו שאנחנו מוותרים על בשר, אנחנו מנסים בשמחה גם מנות שהן על טהרת הצומח. כאלה אנחנו...רוקדים על כל החתונות...

אז בין כל שאר המנות שלקחנו, היו גם קרפצ'יו סלק וגם סלט קיסר.

הקרפצ'יו עשוי מפרוסות דקיקות של סלק אדום, מתובל בחומץ בלסמי ובקרעי גבינה מלוחה. צבעו האדום-בורדו הלוהט של הסלק, יחד עם לובן הגבינה, הופכים את המנה הטעימה הזאת ליצירת אמנות חושנית ומגרה.

הסלט הוא רענן, עם חסה שמתפצחת בפה, קרוטונים קריספיים, גבינה טובה, רוטב מעולה ואנצ'ובי עדין, שמשאיר טעם של עוד...

אבל מה שזכה אצלנו לתואר "המרענן הרשמי של הקיץ" הוא הקוקטייל החדש והמסקרן – "ליידי געגע". לא יודעת מה יש שם, אבל בפעם הבאה אני ממנה נהג תורן, ובודקת מה זה הדבר המקסים הזה, שמוגש בתוך אמבטיית קצף, יחד עם ברווזון וגלגל הצלה. 

תגידו לי, יש יותר קיץ מזה?

תמיד כיף לגלות מקומות חדשים, אבל לנו טוב ונעים לחזור למסעדה, שהפכה למקום הבילוי המועדף עלינו, (כמעט) בכל שעות היממה: ארוחת בוקר בשישי, ארוחת צהריים בימי חול או שבת, נשנוש של אחר הצהריים, ארוחת ערב משפחתית, או בילוי לילי בזוג או עם חברים.

תמיד הם מכינים לנו הפתעות, ואנחנו אף פעם לא מתאכזבים.

לחיי הקיץ ולחיי הפדריקים!

בוקר של כיף עם אנג'לו

בכל בוקר, כשאני עומדת בפקקים ביציאה ממודיעין, אני מקללת.

לא ברור את מי, אבל אני מקללת.

אני לא מצליחה להבין, למה כ-ל תושבי מודיעין צריכים לצאת מהעיר (ועוד בדיוק באותו הזמן כמוני...), כדי להרוויח את לחמם.

ואז אני לוקחת יום חופש, ומגלה שלפחות חצי מהאנשים בעיר שלי עובדים מהבית, ועורכים את פגישות העסקים שלהם בבתי הקפה הפזורים בעיר.

אז השבוע לקחתי לי יום של חופש מהעבודה, והחלטתי לפנק את עצמי בארוחת בוקר שווה. הפור נפל על קפה אנג'לו הוותיק והטוב, שנמצא בהיכל התרבות שלנו, ותמיד שווה לחזור אליו.

אז הגעתי למקום על-הבוקר, ונדהמתי לגלות שקשה למצוא שולחן ריק, כי כל המסעדה מלאה בבעלי עסקים מקומיים, שמקיימים שם פגישות עבודה.

כיון שאני אוהבת להמציא לעצמי סיפורים על העולם שמסביבי, כבר יש לי תמונה די ברורה מי היו כל האנשים שהקיפו את השולחן שלי:

למשל, הבחורה שישבה בשולחן לידי, עם לפטופ שלוף, היא בוודאות כתבת טכנית של חברת הי-טק. משהו בנחישות הלחיצות שלה על המקלדת אמר לי, שהיא לא כותבת תסריטים למגירה;

או הגבר המבוגר והגבר הצעיר, שהיו מימיני, הם ללא ספק אנשי כספים. וזה לא בגלל ששמעתי מהם קטעי מילים כמו "שנה פיסקלית" ו"גרעון אקטוארי", אלא בגלל הבגדים שהם לבשו, והחשיבות שהם הפריחו סביבם;

או שלוש הנשים שחלקו ארוחת בוקר בשולחן גדול לצדי. הן ממש לא נראו לי כמו חברות, שעורכות פגישת איחוד מרגשת. אחת הייתה עם מחשב, אחת עם מחברת עבת כרס, והשלישית דברה בטון כזה, שהיה ברור שהיא הלקוחה והן מספקות לה שירות כלשהו. 'אבל איזה שירות?', שאלתי את עצמי... אולי הפקת אירועים? אולי כתיבת סרטון תדמית? שפת הגוף לא גלתה לי, אבל האקססוריז שלהן הלשינו, שהן עוסקות במשהו יצירתי, ושהן בפירוש לא רואות חשבון;

לגבי הבחור והבחורה, שהסתודדו בפינה, אני לא לגמרי סגורה. אני כמעט משוכנעת שהם לא מנהלים רומן סודי. הם לא נראו לי מתאימים. אני לא יודעת להסביר למה, אבל ההחלטה נפלה על כך, שהם בדיוק בשלבים של הקמת עסק משותף, ויצאו לסגור את הפרטים האחרונים.

ראיתי בעיני רוחי את הגבר יוצא מהבית, כדי להתרחק מהמטבח הביתי, שנראה כמו שדה קרב, אחרי שהכין ארוחת עשר לשלושה ילדים קטנים, ואת הבחורה נועלת את הפלדלת, ומשאירה מאחור את חדר העבודה הדומם שלה בבית.

ומה אתי?

אני השארתי מאחור את העבודה, הדאגות, הלחצים והפקקים.

ישבתי לי שם, במסעדה שבלב בית תרבות שוקק, ונהניתי מארוחת בוקר מפנקת, אותה חלקתי רק עם עצמי.

מיץ תפוזים טרי, לחם טרי זרוע גרעינים, מלווה במטבלים וממרחים טעימים, חביתה עם כל טוב, עשויה כמו שאני אוהבת, ולסיום קפה הפוך, חם וחזק בדיוק במידה.

רק קרואסון פריך ומתפורר היה חסר, כדי שהתמונה תהיה מושלמת.

מלצרים צעירים ויעילים הסתובבו, ובדקו כל הזמן אם אני וכל ידידי הווירטואלים מרוצים. אני הייתי סופר-מרוצה.

ואז, אחרי פינוק של בוקר, יכולתי להמשיך למטלות קצת פחות מענגות, כמו קניות בסופר, תור לבדיקה תקופתית אצל הרופא שלי, דייט עם הספרית שלי, והספקתי לחזור בשעת צהריים לבית הפרטי שלי (שנדהם לראות אותי באמצע היום באמצע השבוע), למנוחה וצבירת כוחות, לקראת העמידה בפקקים בבוקר שלמחרת.