חג האהבה? רק פעם בשנה?

עמדתי והסתכלתי על תצוגת הדובים והלבבות בקניון שלנו, ופתאום נפל לי האסימון: הם יעשו הכל כדי למסחר כל חלקה טובה.

הם יהפכו את אהבת ילד לאמו ל"יום האם" (ואז גם יקחו לה את זה ויהפכו את זה ל"יום המשפחה"), ויהפכו אהבה תמימה חמה ואמיתית למסחרה וקיטש בט"ו באב או ב"ולנטיינ'ס דיי".

שלא תבינו לא נכון, יש לי אהבה (והיא תנצח). יש לי ילדים שהלב שלי עולה על גדותיו כשאני חושבת עליהם (כשהם לא מעצבנים אותי יותר מדי), ובן זוג שאני אוהבת היום' כמו שאהבתי כשרק הכרנו (ואני לא מגלה מתי זה היה). זה לא שאין. ההפך הוא הנכון.

אבל אני מרגישה כאילו לקחו את הדבר האמיתי והטהור, והפכו אותו לשטחי ומלאכותי.

כי מה הקשר בין דובי חמוד לאהבה? ומה הקשר בין לב בגוון אדום לוהט לבין רגש? ואיך פרח יכול לבטא את כל השנים שעברו, עם העליות והמורדות שלהן, או את השנים הרבות, שאני מקווה שעוד מחכות לנו?

פתאום קלטתי, שגורמים אינטרסנטיים עשו וולגריזציה של הדבר התמים והאישי ביותר, והפעם החלטתי שלא אכנע!

אני אעשה להם דווקא, ואני אוהב מתי שאני רוצה, ולאו דווקא בתאריך מסוים. אני אתן נשיקה וחיבוק בלי קשר ללוח השנה, ולא אתן מתנות חומריות, שיהפכו את כל מה שאני מרגישה בפנים לרדוד.

זהו. שחררתי.

אפשר לחזור לשגרה. 

בלי לבבות ודובים, אבל עם הרבה אהבה בלב.

ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות

לשנה טובה, שקדיה!

לשנה טובה, שקדיה!

ויתן לך אלוהים:

גשם טוב, שפע טל,

שמש אור רוח קל.

חן חן חן, ילדים,

אתן לכם שקדים.

אני זוכרת את השיר הזה של לוין קיפניס מתנגן, ואת התקליט מסתובב בפטיפון, ואת השריטות בויניל השחור, שגרמו למחט לקפוץ, ולכך שחצי הברה נבלעה ונעלמה. "לשנה טו-שקדיה..." שרה מקהלת הילדים, ואני שומעת את זה עד היום באוזני רוחי.

זו הייתה ילדותי. שירי ילדים בעברית מצוחצחת, מסרים של יישוב הארץ ואהבת האדם והאדמה.

ואם יש חג שמחזיר אותי לילדות, זה ט"ו בשבט.

כי הרי אף אחד לא קם להרגנו, ואנחנו לא הבסנו אף אחד בחג הזה.

כמה מוזר זה חג בלי אלימות, בלי רדיפות ובלי אויבים.

חג שבו חוגגים את פרי האדמה ופרי העץ, מודים לאיתני הטבע ולעונות השנה (וגם לאלוהים, מי שזה מדבר אליו...), ושמחים על מה שיש.

יצאתי לטייל בסביבות הבית שלי במודיעין, והרגשתי את הקשר שלי לאדמה. טיילתי בימי השמש המבורכים שזכינו בהם לאחרונה, והתענגתי על הסממן הכי מובהק של החג הזה: עץ השקד.

בגבעת התיתורה פרחה השקדייה בוורוד,

בעוד במרכז עינב הפרחים הלבנים של השקד מלאו את הלב שלי בשמחה.

אבל אז התעצבתי קצת מהמחשבה, שאת החג הזה, שכל כך מוקיר את מה שהארץ שלנו הצמיחה לנו, אנחנו חוגגים בצורה כל כך גלותית.

הרי בגולה הדוויה לא היו פירות בכל עונות השנה, והפירות היבשים היו תחליף לדבר האמיתי, באותם מקומות בהם אי אפשר היה למצוא פרי טרי. אבל אנחנו, שיש לנו פירות טריים כמעט כל השנה, (וכשאין אנחנו מייבאים אותם מהחצי השני של העולם), למה אנחנו צריכים את הפירות המיובשים, מחוסרי הוויטמינים והמינרלים (ולרוב עם תוספת סוכר וחומרים משמרים)?

טוב, התשובה ברורה: כי הם טעימים לאללה!!

כך או כך, אחרי שיצאתי לחיק הטבע, הלכתי למקום שהוא הכי ט"ו בשבט עבורי – החנות הוותיקה

והנהדרת "שום פלפל ושמן זית".

גילוי נאות: בעל המקום הוא לא קרוב משפחה שלי, אבל זה לא מונע ממנו לקדם את פני תמיד בחיוך ענק של אח אובד, ולקרוא בקולי קולות מהצד השני של החנות: "מה נשמע, אחותי?".

יואב התוסס ואשתו מירי הם אחד העסקים הוותיקים בעיר (טכנית הם בשילת, אבל מבחינתי זה כאן בחצר האחורית שלנו), ותמיד כיף לי להגיע לשם ולהצטייד במה שאני צריכה (וגם במה שלא...). החנות שלהם, שנמצאת מתחת לרמי לוי בשילת, מעוצבת כמו שוק שוקק, ותמיד מלאה באנשים ובמוצרים, שעושים חשק לחפון ולטחון.

אצלם אפשר למצוא (כמעט) הכל: תבלינים, חליטות, רטבים, קטניות, בצקים, זיתים טריים מכל הסוגים, כלים, שימורים, גלידות, מוצרים אמריקאים, מוצרים מקסיקאים, מוצרים מהמזרח הרחוק ומהמזרח הקרוב, יש אגף מיוחד לאפייה ולפיסול בבצק סוכר, בסופי שבוע יש ממולאים מבית סבתא, וכמובן – אגף ענקי של פירות יבשים מכל הסוגים.

ועכשיו, כשהשיר "ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות" הכי אקטואלי, קפצתי להתענג על מבחר הפירות היבשים שיש להם להציע.

אז מה חדש? ליצ'י מיובש

מה המוצר המפתיע? קלמנטינות מיובשות

ומה הכי מיוחד? תפוח בקינמון

ומה טעים? הכל, אבל אני במיוחד אוהבת את הג'ינג'ר המסוכרים

מה עוד לא היה לי אומץ לנסות? פרחי היביסקוס דמויי חיזרים  

ומה הייתי טוחנת בלי חשבון? ה-כל!

הנאה בערבון בלתי מוגבל

אני דנה, ויש לי וידוי:

ראיתי את ההצגה "המוגבלים", ובא לי לראות אותה שוב

יש לי מנוי להיכל התרבות של מודיעין מהיום הראשון.

כמי שאוהבת תאטרון, אבל לא יודעת אף פעם לבחור מה לראות, נוח לי שמחליטים עבורי.

את היום, השעה והכיסא בחרתי כבר מזמן. הם בוחרים לי את ההצגה, ולי רק נשאר לכתוב ביומן, ולא לשכוח להגיע ביום ובשעה הנכונה.

אני אוהבת את הציפייה לקראת המופע, את ההתרגשות שבאה לפני אירוע, את ההתארגנות ליציאה בערב, את ה'מינגלינג' שלפני ההצגה, הפגישות המהירות והחלפות המידע החטופות על המדרגות, את הציפייה כשנכנסים לאולם ורואים את התפאורה שעל הבמה, את המתח שיש באוויר כשהאור מחשיך, ואת הצלילה לתוך עולמות חדשים.

פעם הייתה לי תחושה שבתאטרון בארץ תמיד צועקים. אני לא יודעת אם השחקנים השתפרו או שאמצעי ההגברה השתכללו, אבל היום ההצגות זורמות והשחקנים נראים לי ממש טבעיים על הבמה.

אני לרוב לא עושה תחקיר על ההצגות, ומגיעה כמו 'טאבולה ראסה' – בלי שום דעות קדומות, ובדרך כלל אפילו לא יודעת מי השחקנים או על מה ההצגה. פשוט באה...

במקרה של "המוגבלים", התקשרו אלי מההיכל והציעו לי להחליף הצגה אחרת בהצגה הזאת. הסכמתי... מה אכפת לי?

וככה הגעתי, בלי ציפיות ובלי ידיעה מוקדמת על מה מחכה לי.

כבר בכניסה לאולם התפאורה עוררה ציפיות. אני חשבתי שמדובר במכבסה של ניקוי יבש, אבל מהר מאד התברר שאנחנו נמצאים בסלון כלות, המנוהל על ידי ורה ובעלה טוביה העבריין, שנכנס לנעליו הגדולות של אביה, בעסקים המפוקפקים של הברחת סמים.

כשהבן המוכשר שלהם מכניס לעסק טכנולוגיה מתקדמת, נראה שסוף סוף טוביה יצליח לגרום לאשתו קצת נחת, אבל אז העסקה מתפוצצת, והעבריין הכושל צריך למצוא דרך להעביר את הסמים למקדוניה.

בשלב זה נכנסים לסלון צמד אנשים עם מוגבלות, שמנסים להתרים אותם, כדי לאסוף כסף שיאפשר להם לנסוע עם ההצגה שלהם על רומאו ויוליה לפסטיבל של אנשים עם מוגבלויות שנערך ב...מקדוניה.

זה הרגע בו נדלקת הנורה הווירטואלית, וטוביה מחליט לנצל את האנסמבל של האנשים עם הצרכים המיוחדים כבלדרים, ללא ידיעתם.

ההצגה היא קומדיה (אבל מהסוג המצחיק באמת), ויש בה מחזה בתוך מחזה (שמשתלבים זה בזה בצורה נהדרת), יש בה הרבה מאד אנשים עם פגמים (אבל לכל אחד יש את הקסם שלו), ויש בה לגלוג על האנשים ה"רגילים" (אנחנו, הצופים במחזה?) והרבה מאד צחוק עם (ולא על) האנשים עם הצרכים המיוחדים.

אז אם עבורכם תאטרון מתקשר לזקנים משתעלים וזקנות עם מלאי בלתי נגמר של סוכריות עטיפות בצלופן, אתם יכולים להירגע, הצחוק באולם גובר על כל הרעשים המעצבנים האלה.

ואם גם אתם נרתעים כשאומרים לכם קומדיה, ועולה בראש מחזה צ'יזי עם בדיחות עדתיות וקומדיית סלאפסטיק, אל חשש! ההצגה הזאת פשוט קורעת!

צחקנו מההתחלה ועד הסוף, מההומור האינטליגנטי, מהניואנסים המעודנים, ממשחקי המילים, מאי-ההבנות הקטנות ומהדמויות הקומיות, שיצרו המחזאי גור קורן והבמאי גלעד קמחי, והפכו לאנושיות, מרגשות ומצחיקות, בזכות השחקנים המעולים האלה, שעשו לי ולכל אחד ואחת באולם את הערב: יורם טולדנו, ענת מגן שבו, אופיר וייל, אפרת בוימולד, אורנה רוטברג, יניב לוי, ליאור גרטי, נדב נייטס, אורטל אוחיון, דקלה הדר, יניב ביטון, חי מאור (וסליחה אם שכחתי מישהו...).

יצאתי מההצגה ואמרתי, שאני כבר מוכנה לראות אותה שוב.

תאטרון בית לסין, קניתם אותי! מתי אתם חוזרים למודיעין?

...ורק שאלה אחת נשארה לא פתורה: מה עושה שם תמונה של ששון גבאי על הקיר?

מי אמר שאוכל לא יכול להיות הי-טק?

כבר כמה זמן שאני מתכננת לכתוב על פדריק.

זו אחת המסעדות האהובות עלינו, במודיעין ובכלל, כי תמיד כיף לנו לבלות שם, בכל ימות השבוע, בכל שעות היום (והלילה), ונציגי כל הדורות מוצאים שם מה לאכול. גם הבררנים ביותר.

אז החלטתי לאתגר את הפדריקים, והזמנתי את חברתי הטבעונית, שבדיוק חגגה יומולדת, כדי לראות מה היא תגיד על המקום.

אני לא אעשה ספוילר כבר עכשיו, אבל אני ארמוז לכם שחששותי היו לשווא.

אז הגענו בצהרי יום חול לפדריק, והופתענו לגלות שהמקום מפוצץ. חיכינו קצת בחוץ, ומהר מאד המארחת החמודה הובילה אותנו לשולחן עם ספות, בסגנון דיינר אמריקאי.

מי לא היו שם. ילדים עם אבא (עוד גבר גרוש שלא יודע לבשל?), זוג פנסיונרים (סבתא שנמאס לה מהבישול של עצמה?), שתי בנות דקיקות שחלקו סלט אחד (ומה עם קצת חלבונים, בננות?), קבוצה של בני נוער שעשו מרתון צילומי סלפי, שולחן רב-דורי עם סבתא, אמא ושלושה ילדים קטנים, ובשולחן לידנו שלושה חבר'ה, שספרו לנו שהם עובדים בחברת סטארט-אפ באזור ומגיעים כמעט בכל יום לאכול שם.

המלצר החייכן קיבל את פנינו, והתנצל שחיכינו עד שהתפנה השולחן. כששאלנו אותו אם תמיד זה ככה, הוא אמר בחיוך "לא. בדרך כלל הרבה יותר עמוס." 

כמו תמיד, שכחנו לפתוח את התפריטים, כי היינו שקועות מדי בפטפוטי סרק ובמשחקים שעל המסך שמעל לשולחן. (אני גאה לבשר, שניצחתי את השחקן משולחן 11, ולא ביישתי את הפירמה במשחק איקס עיגול מורט עצבים.)

כשהמלצר ניגש אלינו שוב, קרענו את עצמנו מהמסך וסוף סוף התפנינו לפתוח את התפריטים. מה רבה הייתה הפתעתנו לגלות, שבמקום התפריט הישן והטוב יש לנו טאבלט מהודר חדש וחדיש.

ובתוכו מופיע כל התפריט.

  

האמת...התרשמנו מההי-טק! כזה דבר עוד לא ראינו במודיעין, ומעבר לתחכום הטכנולוגי, זה גם הרבה יותר נוח, שאפשר לראות כל מנה על המסך, ויש פירוט של הרכיבים של כל מנה. כבר לא צריך לקרוא למלצרים ולתחקר אותם, כמו במרתפי העינויים של השב"כ. וצמחונים / טבעונים / רגישים לגלוטן / לקטוז וסתם אכלנים-בררנים לא צריכים לחשוש ממרכיבים לא רצויים במנות שלהם.

אחרי שהזמנו (ולא, לא חלקנו סלט אחד כמו שתי 'כוסיות'), שקענו בשיחת בנות, עם עדכונים הדדיים על הילדים, הגברים, הבוסים והחברות שבחיינו. וגם הרמנו כוסית לחיים, כי לא בכל יום החברה שלי מחליפה קידומת.

כשהמנות הגיעו, נהניתי כפליים, כי אני יכולתי לנבור לה בצלחת, והמנה שלי הייתה רק שלי...

היא לקחה מנה של ראש כרובית (להבדיל מ"ראש כרוב"...) בתנור עם טחינה 

וגם דלורית עם צ'ימיצ'ורי

 אני לקחתי לעצמי מנה של רביולי ברוטב אדום

וחלקנו יחד סלט לבנוני אסלי

ואת הפיתה/פרנה הכי טעימה ומנחמת שטעמתי בזמן האחרון.

גם למי שמחפשת על מה להתלונן (כמוני) לא היה על מה. הכל הגיע מהר, חם, מוגש יפה וטעים-טעים!

  

כשגיליתי למלצר החייכן שלנו בסוד שאנחנו חוגגות יום הולדת, הוא צ'יפר אותנו בזיקוק בוער. היה לי לא נעים לבאס אותו שהחברה שלי לא אוכלת קינוחים, מה גם שחיסלתי הכל לבד, ואכלתי בשביל שתיים את הקרם ברולה המושחת שהזמנתי לי.

לא ברור מה הביך את החברה שלי יותר, הזיקוק, המבטים של הגברברים הצעירים שישבו לידינו או העובדה ששרתי לה בקולי קולות שירי יום הולדת.

אז כדי להרגיע את האווירה, התרווחנו לנו בספות לקפה קטן של אחר צהריים, שעזר לאוכל להתעכל, ולגוף להתאושש מכל הטוב הזה.

מבחינתי, היה עשר. 

ומה אמרה כלת השמחה, אתם שואלים? הנה ציטוט מדויק: "אויש, אני מפוצצת! היה מה-זה טעים! סוף סוף מסעדה משפחתית מגניבה ונעימה, שמתייחסת ברצינות גם אלינו הטבעונים!"

מזל טוב, אהובתי!

פדריק

מרכז ישפרו

08-856-0644

דף הפייסבוק של פדריק https://www.facebook.com/fedrikrest

(הערה: רוב התמונות צולמו על ידי. את החסר השלמתי מהמסעדה.)

על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים: זוז במחול עשו לי חנוכה שמח

אז הגיע חנוכה, ואתו גם הלביבות, הסופגניות, הסביבונים ו...המופע החינמי של "זוז במחול" לכבוד חג האורים.

ואני חשבתי לי, שאת "על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" אפשר לפרש גם, שהמכבים יצאו במחול, בגלל הנס הגדול שהיה פה, במודיעין.

פעם, כשהילדים שלי עוד היו יותר נמוכים ממני, היינו הולכים למסיבות חנוכה בגן או בבית הספר, עם אור אולטרה סגול וכתרים בצורת נר.

הם היו רוקדים כמו סופגניות ונופלים כמו סביבונים, ואלבום התמונות שלהם היה מלא תמונות שלהם לבושים בבגד לבן עם כתמים אדומים של ריבה (מתוקה מדי),

והפנים שלהם אדומים מהתרגשות עם אבקת סוכר לבנה (מתוקים מדי).

עכשיו הם כבר גדולים, ואין שמחת חג כמו פעם, אז כיף שיש את המסורת היפה הזאת של מופעי חנוכה פתוחים לקהל.

הגענו בשעה היעודה והתרווחנו ביציע של האולם. הרבה מאד הורים נרגשים היו מסביבי, אבל גם סתם אזרחים מהשורה, שבאו ליהנות מהמופעים של הלהקות המקומיות שלנו, כמוני.

זה לא סוד שאני חולה על ריקוד, ויכולה לשבת שעות ולראות אנשים רוקדים, ולכן אני נהנית כל פעם מחדש לראות את היכולות של הדור הצעיר. אני מודה, שבמופע הפרמיירה שלהם בקיץ האחרון, הם הדהימו אותי. לא האמנתי שכאן, מתחת לאף שלנו, מתפתחות להקות כל כך מקצועיות וכל כך רציניות.

אז לפני מופע חנוכה, קצת חששתי שהמופע הזה לא יעמוד בסטנדרט שהתרגלתי אליו.

קודם כל, כי המופע התקיים בתנאים קצת פחות טובים.

שנית, הפעם המופע היה של רקדנים (נו בסדר רקדניות וגם כמה רקדנים) מכיתה ג' ומעלה, ולא רק הלהקות הבוגרות שמופיעות בפרמיירה.

וחוצמזה, שהשנה רק התחילה, וחשבתי שאולי עוד לא ממש הספיקו ללטש את הריקודים.

אז חשבתי...

כמה טעיתי!

היה סופר מושקע! סופר מקצועי! וסופר-דופר מרשים!!

אחת אחת עלו הלהקות; כל אחת בתלבושת אחרת, כל אחת עם מוזיקה בסגנון אחר, במקצב קצת שונה וכוריאוגרפיה מעולם אחר.

כל ריקוד היה נראה לי יותר יפה מהקודם. בכל קטע החלטתי שזה סגנון המחול המועדף עלי, וככה עברתי מהיפ-הופ, למחול, לג'אז, לפלמנקו, למחול מזרחי וחוזר חלילה.

היו אביזרים והיו עזרים, היו בגדים חסידיים ובגדים חגיגיים, היו צעיפים והיו פרנזים, היו נצנצים והיו שמלות מתוקות של ילדות ורדרדות, היו כפיים כמו בטברנה והיו פירואטים כמו באגם הברבורים, והיו הברקות כמו הריקוד של מליפיסינט הצעירה, עם דמות מכשפה ענקית, שרקדה ברקע, מאחורי כל הרקדניות הצעירות.

והיה ברור שגם הרקדניות ממש נהנות. או לפחות הן חייכו בצורה ממש משכנעת...

ואני לא הפסקתי לחשוב, כמה גאונות יש בהעמדה של כל ריקוד, כמה מקוריות בכל כוריאוגרפיה, וכמה עבודה קשה ועייפות בטח מסתתרות מאחורי כל החיוכים הרעננים האלה.

וככה, כשאני מתלהבת כמו הילדה הצעירה שהייתי פעם, המופע זז, זרם ורץ, ולפני שהספקתי לעפעף, כבר עברה שעה שלמה. אז ברור שנשארתי גם למופע הבא...

ובסוף, נשאר לי טעם של עוד.

אז עכשיו אני מחכה למופע הפרמיירה של אמצע השנה.

  

יום יבוא וגם אדע לצלם.

בינתיים, התמונות מדף הפייסבוק של "זוז במחול" www.facebook.com/zoozdance1

הפנים והשמות של עסקים עם פז"מ במודיעין

זוכרים את זה שפעם, כשמודיעין הייתה כפר קטן (ולא כפר גלובלי, כמו שהיא היום), היה קטע כזה שאנשים היו מתפארים שהם אחת מעשר המשפחות הראשונות של מודיעין?

אז אני לא.

אבל כבר יש לי הרבה פז"מ פה בעיר, ואני עוד זוכרת את העסקים האמיצים הראשונים שנפתחו כאן.

כשאני מסתובבת במרכזים של מודיעין (ולא יוצא לי הרבה, אני מודה), אני מופתעת בכל פעם מחדש לראות מקומות חדשים נפתחים. ואחר כך גם נסגרים. ותמיד שמחה לראות עסקים ששרדו עוד מתקופת ה"ראשונים".

היום אפשר לספור על אצבעות יד אחת את אותם עסקים, שאני זוכרת מהתקופה הפרה-הסטורית. ומה שמשותף לכל העסקים האלה, הוותיקים והמתמידים, זה שתמיד יש להם גם פנים ושמות. זה לא עוד סניף של רשת, עם מוכרניות מתחלפות, אלא אנשים שהקימו את המקום, השקיעו בו וממשיכים לקבל את פנינו שם, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.

כי, בעצם, אנשים זה כל הסיפור...

אז יש את דבורה מ"סטימצקי", שהתחילה בקאנטרי סנטר, עברה למודיעין סנטר, והיום היא בקניון. תמיד הייתי נאמנה לה, למרות שהיא חלק מרשת, כי תמיד היא קבלה אותנו במאור פנים ועם חיוך כזה נעים. (אני חייבת להודות, שהיום קצת קשה לי להיכנס לשם, בידיעה שג. יפית אורבת לי בפינה. סליחה, דבורה...);

ויש לנו את יוסי מ"דידקטה" במרכז מליבו, שתמיד כיף להיכנס אליו, לפטפט אתו וגם לקנות אצלו חומרי יצירה איכותיים או מתנות קטנות, לקטנים ולקטנים פחות;

וגם את מיכה ואודי מ"לומיטו" במרכז שרבט, שתמיד נראה לי שהם טיפהל'ה יקרים, אבל מצד שני, יש להם סחורה טרייה, מבחר גדול, הצעות למתכונים וחיוך על הפנים, והם משלנו...;

ועודד מ"פוינט" במודיעין סנטר, שליווה אותנו בכל ההתלבטויות הספורטיביות של הילדים: התעמלות, שחייה, קראטה ומחול. את כל התלבושות קנינו אצלו;

ועינת ומשה מ"משה ספרים", שנדדנו אחריהם משילת או כפר רות (או שניהם), והיום אנחנו קופצים אליו למרכז בעמק האלה, ותמיד מוצאים ספרים, חוברות, ציוד משרדי ואת החיוך הרחב של עינת;

ויואב מ"איי-קיו" במודיעין סנטר, שהופתעתי השנה, שכבר אי אפשר היה לקנות אצלו ספרי לימוד, ושמעתי שמועה מצערת, שהוא מחסל את החנות;

ויש את מירב מ"פסיפס", שהתחילה במודיעין סנטר, פעם מזמן, באלף הקודמת, עברה לקניון ועכשיו אנחנו מרחיקים בעקבותיה עד מכבים. 

ועליה אני רוצה לדבר.

לא משנה איפה הייתה החנות, היא תמיד נראית אותו הדבר, עם קו עיצובי אחיד וייחודי, קיטשי אבל במידה, עם כלים, שטיחים, אביזרי נוי, פיצ'פקעס ותכשיטים, שבנות כל כך אוהבות.

ויש את מירב, שתמיד מביאה את הדברים הכי יפים, וצועדת עם הזמן, ומתעדכנת עם האופנות, ואף פעם לא מכזיבה אותנו.

כיף תמיד להכנס ולראות את הפנים היפות שלה, לשמוע אותה קוראת לכל אחת מאמיל'ה, יודעת תמיד להתאים מתנה לאירוע, לוקחת דברים לתיקון בלי לשאול שאלות, ומנהלת שיחות חולין עם כל מי שנכנס, גם מי שזו הפעם הראשונה שלו, ולא הלך אחריה באש ובמים לאורך השנים, כמוני, למשל.

כשהיינו עוד מחפשים מתנות לגננות - הלכנו לפסיפס; כשחיפשנו משהו לבית – הלכנו לפסיפס; כשרצינו לפנק חברה – הלכנו לפסיפס; וכשבא לנו לפנק את עצמנו (מה יש? גם לי מגיע!) – כמובן הולכים קודם כל לפסיפס.

החסרון היחיד הוא, שאין למירב סניפים בכל הארץ. אז כשקונים מתנה לחברים ומשפחה שלא גרים כאן בכפר שלנו, אנחנו נאלצים ללכת לאחת הרשתות האלה, חסרות הפנים והשמות, חסרות האישיות, וחסרות האופי המיוחד שיש רק ל "פסיפס"...